הפוסקים והדרשנים לאורך הדורות ניסו למצוא בארבעת המינים משמעות. בזמן נטילת הלולב אני מנסה לכוון את עצמי לקיום המצווה.

ישנה טענה שארבעת המינים מסמלים פרק היסטורי בזיכרון העם: כפות התמרים מייצגות את ארבעים שנות המדבר, ערבות הנחל את חציית נהר הירדן בכניסה לארץ, ההדס – שגדל על מדרונות הרי המרכז – מסמל את כיבוש אזור ההר ויישובו, והאתרוג את יישוב אזור החוף, בית הגידול של פרי ההדר.

כמה מדרשים מצאו בארבעת המינים אלגוריה לארבעת האבות (אברהם, יצחק, יעקב ויוסף) או לארבע האימהות, או לסוגי יהודים: האתרוג לבעלי מעשים טובים ולתלמוד תורה, ההדס לבעלי מעשים טובים בלבד, התמר לבעלי תלמוד תורה בלבד, והערבה – שאין לה ריח ואין לה טוב, ליהודים “ריקים”.

והנה, בעודי מתכונן אתמול בסוכה לקיום המצווה “נטילת לולב”, באגידת שלושה מינים ביד ימיני והצמדתם לאתרוג ביד שמאל, עליתי על אלגוריה חדשה, שרלוונטית לימינו.

היום נהוג לחשוב על ארבעה מגזרים בעם: חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים. אך זו רק המציאות התקשורתית והתודעתית שכפו עלינו הפוליטיקאים. המציאות היא אחרת:

פרי עץ הדר, האתרוג, מסמל את רוב העם – אזרחים הנאמנים למדינה היהודית והדמוקרטית, שמוקירים את ערכי היסוד במורשת עם ישראל. אנשי טעם וריח, כמו שיש לאתרוג. רוב העם שייך למגזר הזה: אזרחים שמגדירים את עצמם דתיים, מסורתיים וחילונים, ספרדים ואשכנזים, בפריפריה ובמרכז. הם מצביעים למפלגות ציוניות: יש עתיד, הרשימה הממלכתית, הליכוד, העבודה, ישראל ביתנו –  ומייצגים כ-70% מן המנדטים בכנסת. שקול על כן האתרוג כנגד שלושת הפלגים, ולכן הוא נאחז ביד שמאל אל מול שלושת המינים האחרים, המייצגים את הפלגים ביד ימין:

ערבי נחל: הערבה שמסמלת את המגזר החרדי, שנראה חזק וחסון בערכיו הקהילתיים  בהיבדלו בשכונותיו. אך כמו ערבי הנחל, כשהענף נקטף ונעתק מסביבתו, העלים מתייבשים במהרה. הם נובלים ונעשים כמושים ושחורים זמן קצר לאחר קטיפתם, כמו החרדי שהולך לאיבוד ברגע שהוא נפרד מן הסביבה המתבדלת, שאינה מכינה אותו לשרוד בחברה פתוחה ורב-גונית.

עץ עבות, ההדס שמדיף ריח מתוק בסביבתו מייצג את קהילות ישראל הדתיות שמסורות למורשת העם ולארץ. בית גידולו הטבעי של ההדס נמצא במדרונות הרי המרכז – יהודה ושומרון.  בטבע, ההדס גדל כעץ עבות, כסבך שאינו מקבל ואינו סובל עצים וצמחים אחרים בקרבתו. זהו הגרעין הקשה בן זמננו של הציונות הדתית. הציונות הדתית בצורתה הקיצונית הצמיחה את נערי הגבעות לאמונה באידיאולוגיה לאומנית שמוכנה לוותר על עקרונות דמוקרטיים לטובת שלמות העם ושלמות הארץ.

כפות תמרים מעץ הדקל, הלולב שמגביה מעל המינים האחרים ומזכיר את מגדלי תל אביב וערי גוש דן, וגם העושר שיש בהם. בבניינים האלו גר ועובד מגזר חילוני, שרואה את עצמו כמשרת וכמפרנס המדינה. כמו לתמר של עץ הדקל, למגזר זה טעם טוב בקידוש החוקים והמוסדות הדמוקרטיים של מדינתנו. יש בו אמונה בערכים האוניברסליים שבמורשת עמינו. אך חסר לו הריח הרוחני, הקשר למצוות ולמנהגי היסוד של עמינו. בקצוות החילוניות ישנו פלג קיצוני אף יותר, אנשי “הפורום החילוני” שהם למעשה אתאיסטים חרדיים, ומיעוטם של  אנשי “כוח קפלן”, שמוכנים לוותר על מדינה יהודית לטובת מדינה של כל אזרחיה.

הצמדתי את האתרוג ביד אחת אל שלושת המינים האחרים ביד השנייה, בירכתי עליהם ונענעתי אותם. האתרוג שמייצג את רוב העם, היה מונח דומם בידי השמאלית, בעוד שלושת המינים האחרים, שמייצגים את הפלגים, הרעישו והעיפו את פסולתם מידי הימינית לכל עבר.

תפילתי ומשאלת ליבי לשנת תשפ”ד: על הרוב הדומם להציל את מדינתנו היקרה מן הפלגים הקיצוניים המרעישים, שמתקיימים כביכול ללא מודעות עצמית, בזכות הרוב הדומם. מי ייתן שבשנת תשפ”ד, הרוב הזה, שרק בשנה האחרונה התחיל להבין שעבדו עליו, יתעורר, יתאגד, יתפוס פיקוד, וישים סוף לטירוף שהשתלט עלינו בשנה שחלפה.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

איתן קופר הוא מנכ”ל מכון שכטר למדעי היהדות