על רקע “מצעד הדגלים” שתוכנן להתקיים בירושלים בשבוע שעבר, כולל בעיר העתיקה, בתקשורת התפרסמה הידיעה:

סגן מנהיג חמאס בעזה איים בצורה מפורשת והזהיר מפני המצעד. “אנחנו מזהירים את ישראל, המתווכים ואת כל העולם מפני התקרבות של צעדת הדגלים לירושלים ולאל-אקצא, ואנחנו מקווים שהמסר הברור הזה יגיע, כדי שיום חמישי הקרוב לא יהפוך להיות כמו 11 במאי”.

זמן קצר לאחר מכן מפכ”ל המשטרה הודיע על ביטול מצעד הדגלים בירושלים.

המתח בין כניעה לאיומים לבין עמידה איתנה בלחצים (או דרך ביניים פרגמטית) אינו חדש לצערנו. מהי התגובה “הנכונה” בכל סיטואציה? אף אחד לא היה רוצה לעמוד במקומו של מקבל ההחלטות שגם עתיד לקבל אחריות על תוצאות החלטתו. אולם, על רקע איומי החמאס ועל רקע תגובת המפכ”ל, מן הראוי להיזכר באירוע דומה שהתרחש בירושלים בתקופת המנדט, בחנוכה 1925, אך שם ההחלטה שהתקבלה הייתה אחרת וסימנה תקופה חדשה. מדובר היה בטקס הפקדת דגל הגדוד העברי בבית הכנסת החורבה.

כידוע, במלחמת העולם הראשונה יזם זאב ז’בוטינסקי את הקמת ‘הגדודים העבריים’, שמלבד הסיוע במלחמה נועדו גם להראות שהעם היהודי לא רק מבקש את שיבתו לארצו ההיסטורית, אלא מוכן גם להשתתף במהלך צבאי בתהליך השיבה. הגדודים, ארבעה במספר, הוקמו במתכונת בריטית מודרנית, החל בשרשרת הפיקוד וכלה ביחידות הלוגיסטיקה, וכן בבחירת סמלי היחידות ובעיצוב דגלי הגדודים שנישאו תמיד בגאון. אחד מכנסי היסוד של הגדודים העבריים התקיים בבית הכנסת החורבה בהשתתפות הלורד רוטשילד הלונדוני.

עם תום המלחמה, כאשר בעקבות התנאים הפוליטיים נאלצו הגדודים העבריים הללו להתפרק, החליטו יוצאי הגדודים שיש לשמור לדורות את הסמל היקר והיוקרתי שלהם – דגלי הגדוד. המקום שנבחר מכל המוסדות שפעלו אז בארץ לשמור את דגלי הגדוד הארבעים, שזכה לשם ‘ראשון ליהודה’, היה דווקא בית הכנסת החורבה.

התוכנית הטקסית השאפתנית שרקמו יוצאי הגדודים הייתה להפקיד את הדגלים בבית הכנסת בטקס ייצוגי מרשים שיהיה פתוח לציבור הרחב, ובו ישתתפו החיילים לשעבר ובני משפחותיהם. במוקד הטקס תעמוד תהלוכה ססגונית שתצעד לבית הכנסת בעיצומו של חג החנוכה. פרסומה של תוכנית הטקס גרם לתסיסה בציבור הערבי־פלסטיני בארץ בכלל ובירושלים בפרט. בעיתונות הערבית פורסמו מאמרי ביקורת שלוו באיומים מרומזים. המופתי של ירושלים נפגש בדחיפות עם הנציב העליון הטרי הרברט פלומר והודיע לו שראשי הציבור הערבי ‘אינם אחראים’ למה שיקרה בגלל הפרובוקציה הזו. פלומר האזין בקשב רב לדברים ולבסוף הפטיר בשלווה ‘אין אתם, רבותי, מתבקשים להיות אחראים לדבר. אני הוא האחראי, ואני אהיה שם’. אמירה זו צוטטה פעמים רבות בתור דוגמה להתנהגות ראויה של בעלי עמדות ערכיות ודרך פוליטית ברורה, שאינם אמורים להיבהל מאיומים כגון אלה.

הטקס התקיים כמתוכנן בחג החנוכה תרפ”ו (17 בדצמבר 1925), ולרגל האירוע הודפסו הזמנה מהודרת וחוברת שכללה את סדר הטקס ותפילה מיוחדת שחיבר הרב קוק במיוחד לאירוע, אשר נפתחה במילים:

“למנצח בנגינות, על דגל הגדוד הארבעים (ארץ הישראלי) למקלעי המלך (‘ראשון ליהודה’), בהובאו לבית הכנסת הגדול בירושלם, למשמרת עולם”.

היה זה מבחנו הראשון של הנציב החדש, הפילדמרשל בדימוס בן ה־68, ותגובתו השלווה והנחרצת הותירה את המופתי בתחושה שהנציב הזה קורץ מחומר אחר והוא לא ייבהל מאיומים. ואכן שלוש שנות נציבותו של הלורד פלומר ידועות כשנים השקטות ביותר מבחינת אירועים ביטחוניים בין יהודים לערבים בארץ ישראל, והיישוב היהודי הוקיר לו טובה על כך.

הנציב פלומר לא היה ציוני. הוא היה איש מקצוע ואיש צבא לשעבר שלא חשש להציב גבולות היכן שנחוץ. כולנו מקווים מאוד שהאחראים כיום על שלומנו וביטחוננו מסתכלים על אירועים מעין אלה במבט אסטרטגי ולא רק מתוך כוונה להשיג שקט לשעה הקרובה.

המאמר פורסם במקור ראשון ביום שישי, 11.6.2021

לקריאה נוספת: יאיר פז “החורבה בתקופת המנדט: חברה, זיכרון וסמל” בתוך: שש מאות שנים של התיישבות יהודית בירושלים, יד בן צבי, ירושלים תש”ע, עמ’ 148–170