נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
שנה ד’ מספר 1
כסלו תשע”ח
יורה דעה סימן א סעיף א
שאלה: האם מותר לנשים לשמש בתור שוחטות?
תשובה: אנו נציג את דעות המתירים, המגבילים, והאוסרים ואז נסכם את העניין ונפסוק הלכה.
א) מותר לנשים לשחוט
משנה
גאונים
רב סעדיה גאון (942-882) בפירושו לתורה התנגד לדעתו של ענן בן דוד מייסד הקראים שפסל שחיטה על ידי נשים (ראו את מאמרו של פרופ’ משה צוקר, וכפי שהדגיש הרב קאפח בהליכות תימן).
איטליה
רבינו שבתאי (סוף המאה העשירית) בחיבור קדום שפורסם על ידי שמחה אסף (מצוטט אצל צוריאלי, עמ’ 169): הוא התנגד לדעה המחמירה של אלדד הדני שנביא להלן וכתב בין השאר: “אלא אפילו עבד ואשה שחיטתן כשרה, ששנינו במשנתנו [בזבחים הנ”ל] שהשחיטה כשרה בנשים, בעבדים ובטמאים…”.
פרובאנס
צרפת ואשכנז
1א. תוספות לחולין ב’ ע”א, ד”ה הכל שוחטין: “כתוב בהלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות ואין נראה… אלא ודאי משום דנשים שוחטות לכתחילה אפילו במוקדשין…”.
1ב. תוספות לזבחים ל”א ע”ב, ד”ה שהשחיטה: “בגמרא מוכח דנשים שוחטות אפילו לכתחילה… מיכן תשובה למה שכתבו בהלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלה… ונראה שהם חומרות בעלמא שהיה אומר אותו החכם שכתב הלכות ארץ ישראל”.
1ג. תוספות לפסחים ד’ ע”ב, ד”ה הימנוהו: “דמעשים בכל יום שאנו מאמינים לאשה ועבד על השחיטה ועל הניקור”.
1ד. תוספות לעירובין נ”ט ע”א, ד”ה ותחומין דרבנן: “ואע”ג דמעשה [=דמעשין] בכל יום שמאמינין לנשים בשחיטה וניקור ולתרום חלה…”.
1ה. תוספות לקידושין ל”ו ע”א, ד”ה הקבלות והזאות.
1ו. תוספות לקידושין ע”ו ע”ב, ד”ה אין בודקין (וראו דיון על דיבור זה בט”ז ליורה דעה א’, ס”ק א’ ובפחד יצחק, חלק ח’, דף קמ”ג ע”א).
ברם, יש נוסח אחר של דברי הסמ”ק עם תוספת של מילה אחת:
“שהנשים שוחטות לעצמן אם יודעות הלכות שחיטה”.
נוסח שני זה הוא עתיק. הוא מובא בספר כל בו הנ”ל סביב שנת 1300 (ומשם בבית יוסף ליורה דעה א’); ובחיבור הדומה ארחות חיים של ר’ אהרן הכהן מלוניל הנ”ל סביב שנת 1300 (בציטוט חלקי); ובספר האגודה של ר’ אלכסנדר זוסלין הכהן (נפטר 1349), ריש מסכת חולין, מהד’ בריזל, חלק ח’, עמ’ ק’; ובספר האגור של ר’ יעקב ברוך לנדא (בשנת 1480), מהד’ הרשלר, עמ’ קע”א שנביא גם להלן; ור’ יואל סירקיש (נפטר 1640) טוען בב”ח לטור יורה דעה סימן א’ שזהו הנוסח בספרי סמ”ק “הישנים המובהקים”.
ספר הכל בו הסיק מנוסח זה: “משמע שאין שוחטות לאחרים”. ברם, כפי שהדגיש ר’ יוסף קארו בבית יוסף לטור יורה דעה סימן א’, ד”ה ואני אומר: “ודבר תימה הוא, מה חילוק יש בין שוחט לעצמו לשוחט לאחרים, דכמו כן, הכשר צריך לזה כמו לזה!” הוא מתרץ: “ומה שכתב רבי יצחק ‘לעצמן’ היינו לומר שהן לבדן שוחטות ואין צריך שיעמוד אחר על גבן”. כלומר,לעצמן = בעצמן בלי פיקוח. פירוש זה נראה סביר לאור כל המקורות הנ”ל כי קשה להאמין שהסמ”ק המציא חומרא כזאת על דעת עצמו.
יתר על כן, פירושו של ר’ יוסף קארו מוכח מדברי הרשב”א שנביא להלן שנכתבו כמה שנים ספורות לאחר הסמ”ק: “ואשה ועבד בודקין סכין לעצמן ושוחטין לכתחילה בפני עצמןכאנשים”. וכן מ”קבלה” שניתנה לאשה במנטובה בשנת 1581 שנביא להלן בסעיף ב’: “הנני מרשה אותה לשחוט בינה לבין עצמה, ותהיה שחיטתה מותרת לכל ישראל”. (וראו עוד ניסוחים כאלה בסעיף ב’.)
אם כן, על פי שני הנוסחים, הסמ”ק פוסק שנשים שוחטות בעצמן בלי שום הגבלה אם יודעות הלכות שחיטה.
ספרד
ספרד וארץ ישראל
ר’ אשתורי הפרחי (נפטר 1357), כפתור ופרח, פרק כ”ה, מהדורת לונץ, עמ’ תע”ו, תע”ח = מהד’ ירושלים, תשנ”ח, כרך ב’, עמ’ ש”כ-שכ”א. הוא מצטט את העיטור: מכיוון ששחיטה כשרה בנשים, כך הן נאמנות גם על ניקור בשר וחלב. ובהמשך הוא כותב: “נשים כשרות לשחוט לכתחילה, וכן נמי כתב הר”מ [=רמב”ם הנ”ל], ‘ואם הנשים הן מומחות שוחטות לכתחילה’. ונשים שבארצות אלדד הדני היה ליבן חלוש יותר מדאי ועשויות להתעלף, ונשים שבארצותינו חיות הנה.” כלומר, גם הוא הכיר את הגישה המחמירה של אלדד הדני שנראה להלן, אבל במקום לדחות אותה על הסף הוא מתרץ שיש הבדל בין הנשים במקומות שונים.
המאה ה-16
ב) עדויות ומסמכים על נשים ששימשו כשוחטות, בסדר כרונולוגי
מעבר להלכות הנ”ל במשנה ובספרות הפוסקים, יש עדויות ומסמכים רבים המעידים שנשים אכן שימשו כשוחטות למעשה:
צרפת
המאה ה-12 – “אף על גב דכל דבר שהוא בידם מהימנינן להו לנשים ועבדים ואפילו מדאורייתא, דמעשים בכל יום שאנו מאמינים לאשה ועבד על השחיטה ועל הניקור” (תוספות לפסחים ד’ ע”ב, ד”ה הימנוהו). ויש משפט דומה בתוספות לעירובין נ”ט ע”א, ד”ה ותחומין: “ואע”ג דמעשה בכל יום שמאמינין לנשים בשחיטה וניקור ולתרום חלה…”.
ספרד
לפני 1380 — “אבל בשאר מילי מהימני אפילו מדאורייתא, ומעשים בכל יום שסומכין עליהן במליחה ובניקור הבשר אע”פ שיש בו טורח מרובה, מפני שהן יודעות מקומות החלב והחוטין” (הר”ן על הרי”ף לחולין א’ ע”א, ד”ה וכולן).
גם נשים אנוסות בספרד שחטו בהמות וניסו לנהוג על פי הלכה, כולל בדיקת הסכין וכיסוי הדם ואף עסקו בניקור (ראו בספרה של לוין-מלמד, עמ’ 86-84).
איטליה
1435 – בכתב יד מאויר של הטור שנכתב במנטובה בשנת 1435 (כ”י וטיקן קודקס רוסיאנה 555, דף 127ב) יש איור מפורט של שחיטה מעל סימן א’, כמה שורות מעל המשפט “הכל שוחטין לכתחילה נשים ועבדים משוחררי’ וכל אדם”. כפי שניתן לראות באיור המוצג כאן, השוחט בצד שמאל קדימה שוחט בהמה; השוחט בצד ימין בודק את הריאות של בהמה; ובאמצע שני גברים שוחטים עופות. בצד שמאל מאחורה עומדת אשה בפתח הדלת ומתבוננת היטב בכל הנעשה. לפי המבנה של החדר והתמונה היא לא נראית כלקוחה שבאה לקנות בשר. החוקרים מצגר ושלום צבר הציעו שלאור העובדה שהיו הרבה שוחטות בעיר מנטובה (ראו להלן) יתכן שגם האשה בתמונה הייתה קשורה איכשהו לתהליך השחיטה.(1) אני רק אוסיף שלאור ההתבוננות שלה בנעשה, יכול להיות שהיא עמדה שם על מנת ללמוד שחיטה הלכה למעשה.
1439 – אריאל טואף מצטט מתקנות שחיטה שפורסמו על ידי מושלי פרוגיה בשנת 1439 כדלהלן: “אף יהודי או יהודייה המתגורר בעיר פרוגיה לא ישחט שום בהמה בדרך כלשהי… מחוץ לבתי המטבחיים הנ”ל של היהודים”. הפשט של קטע זה הוא שגם נשים יהודיות עסקו בשחיטה.
1556 – שתי “רשויות” של הרב יצחק בן עמנואל מלאטיש, אחת לבחורה ואחת לאשה נשואה. בראשונה נאמר: “ומתיר לכל בן ישראל לאכול משחיטתה” בתנאי שהיא תשחט פעמיים-שלוש לפני מומחה לראות אם תתעלף ושתחזור על קונטרס ההלכות שהיא למדה אצלו במשך שנה תמימה (בשו”ת שלו, מהד’ פרידלנדר, וינה 1860, סימן קל”ט, עמ’ 140-139; צילום אצל אשכנזי, דור דור ומנהגיו, עמ’ 256-255).
1576 — “ראיתי רשות על קלף משנת של”ו (1576) לרב ק”ק מנטובה הרב אברהם שמשון באזילה לבחורה אחת” (עדותו של החיד”א, ר חיים יוסף דוד אזולאי, נפטר 1806, שיורי ברכה ליורה דעה א’, אות א’).
1581 — “קבלה” לשחיטה של “מרת מלכה אשת הקצין כמ”ר חנניה מבינונא”, מנטובה, שמ”א. הרב הבוחן היה ר’ שלמה בכמ”ר שמשון באזילה, וכתב עליה: “הנני מרשה אותה לשחוט בינה לבין עצמה, ותהיה שחיטתה מותרת לכל ישראל” (זה פורסם על ידי מורטרה בשנת 1886 ומשם נזכר אצל רות וסימונסון; לאחר מכן אותו דף התגלגל לספריית JTS בניו יורק וצוטט על ידי הברמן ומשם העתקתי).
1614 — כתב הרשאה לשחיטה לבתולה איסוטה (Isota) בת ר’ אלחנן יעל מפאנו מאת שוחט העיר מנטובה אלייא בן יהוסף מפורלי ואף שחטה בפניו עופות פעמים רבות, על כן קבלה “רשות מוחלט לשחוט בינה לבין עצמה כיתר הבקיאות בבני עמינו ויוכל כל אשר בשם ישראל יכונה לאכול משחיטתה” (בקיצור אצל מארכס; אסף; אשכנזי; וצוריאלי, עמ’ 172; וכל התעודה אצל דושצינסקי, עמ’ 105).
1624 — לאחר נישואיה קבלה איסוטה כתב הרשאה לניקור “להיות מנקרת אחוריים וכסלים… שהיא בקיאה במלאכת ניקור הבשר בכל דקדוקן… וכן הנני [מרשה] אותה לחלוטין שתנקרבפני עצמה בכל אוות נפשה הן כסלים הן ירכיים הן כליות…” מאת רפאל ווגירה מנקר הקהילה במנטובה עם הסכמה של בית הדין של מנטובה (כנ”ל).
לפני 1679 — “הרב פרי חדש העד העיד בנו שראה נשים שוחטות”. פרי חדש ליורה דעה נכתב על ידי ר’ חזקיה דה סילווה שחי בליוורנו ועלה ארצה בשנת 1679. יש להניח שהוא ראה נשים שוחטות בליוורנו. (מובא על ידי החיד”א, ברכי יוסף ליורה דעה א’, אות ד’).
1684 — הרשאה של הרב דוד ציטוני לבילא דונה גאליקי בעיר סיינה (תעודה א’ אצל צוריאלי, עמ’ 173).
לפני 1697 — “וכן כתב בספר גור אריה (של ר דוד גור אריה הלוי שחי במנטובה, בהגהותיו ליורה דעה א’, ס”ק ב’, מנטובה תפ”א-תפ”ג) בהגהותיו וזה לשונו: ‘ובגלילות אלו ראיתי נשים שוחטות בנטילת רשות ואין מוחה בידן’… ” (מובא על ידי החיד”א, שם; שפרבר, חלק ד’, עמ’ י’-י”א; ופחד יצחק, חלק ח’, דף קמ”ב ע”ב).
לפני 1749 — עדותו של ר’ יצחק למפרונטי שחי בפיררה: “ואני הצעיר ראיתי כמה נשים שנטלו רשות לשחוט מרבנן קשישי ושחטו לכתחילה, ועדיין אחת מהן בחיים… והיא מרת סוסאנ”א אשתו השנית להחבר ר’ יהודה כהן פיראנו סופר ישיבת פירארה. ועתה אינה שוחטת כי הגיעה לשנות הזקנה וגם שיבה” (פחד יצחק, שם).
1870 — רשות של יונתן קאמיריני לאילוירא פינצי בעיר צינטו “לשחוט כל עוף טהור בין לה ובין לאנשי ביתה”. הוא כנראה אימץ את ההגבלה של “לעצמן” שראינו לעיל (תעודה מספר 2 אצל צוריאלי, עמ’ 173).
1909 — רשות של הרב גואידו סונינו באיטלקית לגב’ ג’ינה פאנו בעיר סורניה “לשחיטת עופות… לשימושה הפרטי ולמשפחתה” (תעודה מספר 3 אצל צוריאלי, עמ’ 174).
1931 — עדות של פרופ’ דסאו מפרוגיה על נשים דתיות מאד שמקבלות הרשאה לשחוט עופות לשימושן הפרטי (דושצינסקי, עמ’ 102).
1933 — רשות של הרב גוסטאוו קסטל בוליוניזי באיטלקית לגב’ אמיליה מורפורגו בעיר פאדובה לשחיטת עופות (תעודה מספר 4 אצל צוריאלי, עמ’ 174; יש צילום של התעודה במאמר של הדסה אסולין).
1938 — עדות של ד”ר קלמן פרידמן, לשעבר הרב של פלורנץ, שהכיר שתי נשים שהוכשרו לשחוט עופות לבני ביתן (ברמן המצוטט אצל צוריאלי, עמ’ 175).
אחרי שנת 1930 — עדות על שתי מורות ששחטו, אחת מפירנצה קבלה היתר מאת הרב פרופ’ הרטום, והשנייה מפירארא קבלה היתר מאת הרב מרגליות (צוריאלי, עמ’ 175).
בסביבות 1930 — הרשאה של הרב פרופ’ הרטום לגב’ סיניגליה; היא נפטרה בארץ והתעודה נמצאת אצל בנה יעקב ברמת גן (צוריאלי, שם).
1983 — עדות של פרופ’ אלכסנדר רופא על אשה זקנה בירושלים ששימשה כשוחטת באיטליה (גרובר).
1984 — עדות של פרופ’ ראובן בונפיל שיש עדיין נשים שוחטות באיטליה היום (בונפיל, 1984, עמ’ 73).
ארצות אחרות במאה העשרים
לפני 1939 — עדות של מיכאל בן-יצחק משדה אליהו על דודתו אימה ליפר מן הכפר רוזבק בגרמניה שקבלה היתר לשחוט בכפרה שמנה כעשרים משפחות יהודיות (צוריאלי, עמ’ 175).
לפני 1943 — עדות של הרב יוסף קאפח על אשה “שידעה דיני שחיטה ובדיקת הסכין על בורים והייתה שוחטת עופות” בעיר צנעא שבתימן (שילוב של שתי העדויות של הרב קאפח).
לפני 1949 — עדות של הרב שלום גמליאל על אשתו של הרב יחיא גיאת בתימן שהייתה שוחטת עופות כשבעלה היה עסוק בלימוד עם תלמידים (צוריאלי, עמ’ 175).
ג) מותר לנשים לשחוט עם הגבלות מסוימות
בתקופת האחרונים, יש רבנים שניסו להגביל את השחיטה של נשים:
ד) אסור לנשים לשחוט
משפט קצר מ”הלכות ארץ ישראל” הובא אצל הרבה מן הראשונים הנ”ל. רובם מצטטים: “דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות/קלה”.
(תוספות לחולין; תוספות לזבחים; אור זרוע; הרא”ש; רבינו ירוחם; הר”ן)
אבל הסמ”ג מצטט: “דנשים לא ישחטו שמא יתעלפו מפני שדעתן קלות”.
וארחות חיים מצטט: “שהנשים אינ[ן] שוחטות גזרה שמא יתעלפו”.
בכל אופן, כל הראשונים הנ”ל שציטטו את המשפט הזה דחו אותו על הסף (ראו ציטוטים לעיל בסעיף א’) מכיוון שהוא מנוגד להלכה הברורה הנ”ל במשנה ובתלמוד שנשים שוחטות לכתחילה.
אלדד הדני הגיע לבבל, קרואן וספרד החל משנת 880 וטען שהוא מעשרת השבטים. חיבורו שזכה לתפוצה גדולה כולל הלכות שחיטה ששונות בסגנונן ובפסיקתן מן ההלכה הנורמטיבית בתלמוד הבבלי ובגאונים. הקטע שנצטט כעת האוסר שחיטה על ידי נשים מופיע בחיבורו (אפשטיין, “אלדד הדני”, עמ’ קל”ד, סעיף 30), אבל אני מעתיק את דבריו מן המרדכי לחולין (ריש פרק א’, דף א’ ע”א), מכיוון שהנוסח שם יותר ברור:
כתב רבינו ברוך: ראיתי כתוב בהלכות שחיטה שהביא רבי אלדד בן מחלי הבא מעשרת השבטים: אמר יהושע מפי משה מפי הגבורה… ואם ישחט בלא ברכה פיגול הוא, ואם ישחט ערום פיגול, ואם שיכור פיגול, ואם שחט ולא היה עליו סודר [=על ראשו] פיגול, ואם לא הורחץ משכבת זרע ושכח ושחט פיגול. אבל אסור לשחוט בימי אבלו, [והשחיטה אסורה] מיד אשה,מיד סריס, מיד זקן לאחר שעברו עליו פ’ [=שמונים] שנה, ומנער עד שימלא י”ח שנה.
בקטע הזה יש כמה וכמה הלכות המנוגדות להלכה הנורמטיבית בתלמוד הבבלי כולל ההלכה על שחיטת נשים, ולכן המרדכי מסיים:
וחומרא בעלמא הוא כל אלה הדברים ולא נהיגינן כוותיה.
גם תוספות לזבחים הנ”ל דוחה את ההלכות האלו כ”חומרות בעלמא” וספר האגודה הנ”ל כותב: “ורבינו אלדד כתב חומרות גדולות [על] נשים או ערום או בעל קרי או לא היה עליו סודר — ולא נהגו כמותו”. גם רבינו שבתי הנ”ל מאיטליה דחה את דברי אלדד הדני (המיוחסים בטעות לשמואל בן חפני הכהן!) בעזרת המשנה בזבחים. גם אשתורי הפרחי הנ”ל הבין שהפסיקה של אלדד סותרת את ההלכה התלמודית והוא תירץ כנ”ל שהנשים בארצו של אלדד חלשות יותר ועשויות להתעלף, ואילו בארצותינו “חיות הנה” ולא תתעלפנה!
אנו ראינו לעיל שרב סעדיה גאון התפלמס עם ענן בו דוד מייסד הקראים שהתנגד לשחיטת נשים. אני משער שאלדד הדני הושפע בנושא שלנו מן הקראים מכיוון שהפסק שלו מנוגד לגמרי להלכה התלמודית. אכן, כך טען שי”ר רפפורט בקשר לחומרא אחרת של אלדד הדני בענייני שחיטה – ראו אפשטיין, עמ’ קלט, הערה 33.(2)
ר’ יעקב ברוך לנדא (אשכנז ואיטליה, שנת 1480) פסק בספר האגור (ריש הלכות שחיטה, סימן אלף ס”ב, מהד’ משה הרשלר, ירושלים, תש”ך, עמ’ קע”א):
מילתא דפשיטא היא דאשה כשרה לשחוט אפילו לכתחילה… אף כי התוספות כתבו בביאור שנשים שוחטות אפילו לכתחילה, המנהג בכל גלות ישראל שלא ישחטו, ומעולם לא ראיתי נוהג לשחוט. ולכן אין להניחם לשחוט. כי המנהג מבטל הלכה, ומנהג אבותינו תורה היא.”
הרמ”א (קראקוב, נפטר 1572) פסק בהגהותיו ליורה דעה א:א בעקבות האגור: “יש אומרים שאין להניח נשים לשחוט, שכבר נהגו שלא לשחוט, וכן המנהג שאין הנשים שוחטות”.
מנהג זה נקלט לאחר מכן אצל רוב העדות. וכך כתב ר’ יעקב חיים סופר (ירושלים, נפטר 1939), בכף החיים ליורה דעה א’, אות י”ב: “והמנהג פה עיר הקודש ירושלים ת”ו [=תיבנה ותיכונן] שאין הנשים שוחטות, וכך הוא המנהג בכל ערי ארץ ישראל וסוריא ובבל והודו ומדי ופרס”.
בעקבות דברי האגור והרמ”א, האחרונים המציאו כל מיני סיבות למה אסור לנשים לשחוט כגון: “דעתן קלות” שהם שאלו מ”הלכות ארץ ישראל” הנ”ל, “וטעמא נראה לי משום שרובן יש להם מורך לב ומתעלפות מראיית הדם”, “עצלניות הן” על סמך קטע בירושלמי פסחים העוסק בבדיקת חמץ, ועוד.(3) כל הסיבות האלו אינן משכנעות. הן לא נאמרו במשנה, בתלמוד או אצל כל הראשונים אלא הומצאו על ידי האחרונים כדי להצדיק ולחזק את המנהג המחמיר המנוגד להלכה הפשוטה המתירה לנשים לשחוט.
ה) למה המנהג המאוחר אסר על נשים לשחוט?
כפי שציין פרופ’ שפרבר, יש דעות שונות אצל החוקרים לגבי השאלה למה הקלו בנידון באיטליה. ססיל רות ומשה שולוואס טענו שיש כאן מגמה פמיניסטית. דושצינסקי מצד שני הסביר שהמשפחות באיטליה עברו בקיץ להרים הקרירים. מכיוון שהגברים נשארו בעיר לעבוד, היה צורך לתת רשות לנשים לשחוט. ואילו בונפיל טוען שזה נובע מן הפיזור הדמוגרפי של יהודי איטליה. מכיוון שהיה קומץ קטן של יהודים במקומות רבים לא היו מספיק יהודים להחזיק שוחט מקומי ולכן נשים ואף ילדים למדו הלכות שחיטה וקבלו רשות לשחוט. במחילה על כבודם של כל החוקרים הדגולים האלה, בעיני השאלה האמתית היא הפוכה. הרי פוסקי איטליה ושאר הפוסקים שהקלו לא חידשו דבר. הם נהגו על פי המשנה, התלמוד וכל הפוסקים. זה לא דורש הסבר. מה שדורש הסבר הוא זה: למה הפוסקים האשכנזים המאוחרים החל מסוף המאה ה-15 אסרו דבר שהוא מותר לחלוטין? ושתי תשובות יש בדבר: א) חלק מהם הושפעו מ”הלכות ארץ ישראל” ומאלדד הדני; ב) יש מגמה כללית אצל פוסקי אשכנז למנוע מנשים לעשות דברים שהם מותרים לגמרי. אכן, כך קרה בקשר להנחת תפילין על ידי נשים שהיה מותר לחלוטין עד שבא המהר”ם מרוטנברג ואסר בסוף המאה השלוש-עשרה (ראו ספרי מעמד האשה בהלכה: שאלות ותשובות, ירושלים, תשס”א, פרק א’). וכך קרה בקשר לאמירת קידוש בשבת על ידי נשים שחייבות בקידוש דאורייתא בדיוק כמו גברים (ברכות כ’ ע”ב) עד שבא המהרש”ל (פולין, נפטר 1573) והחליט שנשים מוציאות נשים אחרות בלבד (בהגהותיו לטור אורח חיים תרפ”ט).
ו) סיכום והלכה למעשה
סיכומו של דבר, מותר לנשים לשמש כשוחטות על פי המשנה, התלמוד וכל הגאונים והראשונים עד סוף המאה ה-15. יתר על כן, יש עדויות ומסמכים רבים המעידים שכך נהגו למעשה מן המאה השתים-עשרה ועד המאה העשרים במיוחד באיטליה אבל גם בצרפת, ספרד, תימן וגרמניה. אין שום ביסוס תלמודי או הלכתי למנהג האוסר ואין בידי המנהג לעקור הלכה פשוטה.(4)
דוד גולינקין
ירושלים עיר הקודש
י”ט כסלו תשע”ח
הערות
פחד יצחק מעתיק פולמוס ארוך בין ר’ אברהם יחיא ממודינא נגד ר’ שבתי אלחנן דל ווקיו משנת 1728. שניהם הסכימו שמותר לנשים לשחוט; ר’ שבתי סבר רק לעצמן מול ר’ יחיא שסבר גם לאחרים (פחד יצחק, חלק ח’, קמ”ג ע”א-ק”נ ע”א עם סיכום אצל דושצינסקי, עמ’ 103).
לסיכום נימוקי האחרונים שאוסרים ראו דושצינסקי עמ’ 101; א”ת, הערות 421-414; ושפרבר, חלק רביעי, שמפנה באמצע הערה 3 לאורח מישור של ר’ יוחנן ממעזריטש.
ספרות
אדלמן = Howard Adelman, “Rabbis and Reality: Public Activities of Jewish Women in Italy During the Renaissance…”, Jewish History 5/1 (Spring 1991), pp. 32-34, 39
אדלמן = Howard Adelman in: Judith Baskin, editor, Jewish Women in Historical Perspective, Detroit, 1998, pp. 141, 155
אסולין, הדסה, “מוסמכת לשחוט”, סגולה: מגזין ישראלי להיסטוריה, מרץ 2012, עמ’ 75-74 = הספרנים: בלוג הספריה הלאומית, 2/10/17
אסף, שמחה, מקורות לתולדות החינוך בישראל, כרך שני, תל אביב, תרצ”א, עמ’ רל”ט = מהדורה חדשה, ניו יורק וירושלים, תשס”א, עמ’ 375, הערה 870
אפשטיין, אברהם, “אלדד הדני”, בתוך כתבי ר’ אברהם אפשטיין, מהדורת א”מ הברמן, כרך א’, ירושלים, תש”י, עמ’ קלד, סעיף 30 ועמ’ קלט, הערה 33 ועמ’ קמ”ז “ליקוטי הלכות”, סעיף א’
אשכנזי, שלמה, האשה באספקלרית היהדות, תל אביב, 1953; ומהדורה שניה, תל אביב, 1979, עמ’ קל”ד
אשכנזי, שלמה, דור דור ומנהגיו, מהדורה שנייה, תל אביב, 1987, עמ’ 257-253
א”ת = אנציקלופדיה תלמודית, חלק ב’, ערך “אשה”, עמ’ רנ”ב
בונפיל –Robert Bonfil, REJ 143 (January-June 1984), pp. 71-75
בונפיל, ראובן, חינוך וחברה בתולדות ישראל בימי הביניים, ירושלים, תשמ”ט, עמ’ 109 (מובא אצל גליק)
בונפיל, ראובן, במראה כסופה: חיי היהודים באיטליה בתקופת הרינסאנס, ירושלים, תשנ”ד, עמ’ 109
בלומנתל – R. Aaron Blumenthal, Conservative Judaism 31/3 (Spring 1977), pp. 37-38
ברון – Salo Baron, The Jewish Community, Philadelphia, 1948, Vol. 2, p. 107 and Vol. 3, p. 137, note 58
ברמן — Jeremiah Berman, Shechitah: A Study in the Cultural and Social Life of the Jewish People, New York, 1941, pp. 134ff.
גליס, יעקב, מנהגי ארץ ישראל, ירושלים, תשכ”ח, עמ’ רי”ד, הערה א’
גליק, שמואל, החינוך בראי החוק וההלכה, חלק א’, ירושלים, תשנ”ט, עמ’ 115, הערה 111
גרובר – R. Mayer Gruber, Conservative Judaism 39/4 (Summer 1987), p. 90
דושצינסקי – C. Duschinsky, “May a Woman act as Shoheteth?”, Gaster Anniversary Volume, London, 1936, pp. 96-106
הברמן, א”מ, אנשי ספר ואנשי מעשה, ירושלים, תשל”ד, עמ’ 264-263
הירשאוויץ, הרב אברהם אליעזר, ספר אוצר כל מנהגי ישרון, מהד’ ב’, לבוב, תר”ץ, עמ’ 202 בהערה
זכרוב – הרב שלמה זכרוב, האם מותר לאשה להיות שוחטת?, י”ז מרחשוון, תשע”ח (תשובה שטרם פורסמה)
טואף – Ariel Toaff, Love, Work and Death: Jewish Life in Medieval Umbria, London, 1998, pp. 69-71 (טרם ראיתי את הספר הזה)
יוסף, הרב יצחק, ילקוט יוסף, חלק שמיני, איסור והיתר א’, ירושלים, תשנ”ז, עמ’ י-יא (ובקיצור בספרו: קיצור שלחן ערוך ילקוט יוסף, מהד’ חדשה, כרך ב’, ירושלים, תשס”ו, עמ’ ת”נ)
לוין-מלמד – Renee Levine Melammed, Heretics or Daughters of Israel: The Crypto-Jewish Women of Castile, New York and Oxford, 1999, pp. 84-86, 93, 156, 170, 222, 239
ליברמן — Rabbi Prof. Saul Lieberman, quoted by Rabbi Wolfe Kelman in: David Blumenthal, ed., And Bring Them Closer to Torah…, Hoboken, New Jersey, 1986, p. x
מארכס, אלכסנדר – Alexander Marx, Reports of the Seminary Library, 1929, pp. 137-138 = Alexander Marx, Bibliographical Studies and Notes etc., edited by Menahem Schmelzer, New York, 1977, pp. 104-105
מורטרה — Marco Mortara, Indice alfabetico dei rabbini… in Italia, Padova, 1886, p. 54
סימונסוהן – Shlomo Simonsohn, History of the Jews in the Duchy of Mantua, Jerusalem, 1977, p. 585, note 271
צוקר, משה, “מפירושו של רס”ג לתורה מכ”י”, סורא (תשי”ז-תשי”ח), עמ’ 161-162
צוריאלי, יוסף, “היתרי שחיטה לנשים: ההלכה והמעשה”, Proceedings of the Eleventh World Congress of Jewish Studies, Division C, Volume 1, Jerusalem, 1994, pp. 169-176
קאפח, הרב יוסף, הליכות תימן, הוצאה שלישית מתוקנת, ירושלים, 1982, עמ’ 88 בהערה; וכן במאמרו “מעמד האשה בתימן”, מחניים צ”ח (תשכ”ה), עמ’ 70 = הרב יוסף קאפח, כתבים, כרך ב’, ירושלים, תשמ”ט, עמ’ 968
רבינוביץ – R. Mayer Rabinowitz, Conservative Judaism 39/1 (Fall 1986), p. 31
רות – Cecil Roth, The Jews in the Renaissance, New York, 1959, pp. 49, 52, 343-344
שפרבר, דניאל, מנהגי ישראל, חלק רביעי, ירושלים, ,תשנ”ה, עמ’ ט’-י”ב וחלק ששי, ירושלים, תשנ”ח, עמ’ ר”ס-רס”ג
שולוואס, משה, חיי היהודים באיטליה בתקופת הרניסאנס, ניו יורק, תשט”ו, עמ’ 271-270 = M.A. Shulvass, The Jews in the World of the Renaisance, Leiden, 1973, pp. 163, 166
הרב פרופ' דוד גולינקין נולד וגדל באזור ושינגטון, בירת ארה"ב. הוא עלה ארצה בשנת 1972 וקיבל תואר ראשון בתולדות עם ישראל מהאוניברסיטה העברית יחד עם שתי תעודות הוראה, אחת לארץ ואחת לתפוצות. לאחר מכן, הוא הוסמך לרבנות על ידי בית המדרש לרבנים באמריקה (JTS), שם גם קיבל תואר שני ושלישי בתלמוד.
פרופ' גולינקין הינו נשיא שוחרי עמותות שכטר, נשיא מכון שכטר למדעי היהדות בדימוס, וכן פרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר בירושלים. הוא שימש יו"ר ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל במשך כעשרים שנה. הוא המייסד והמנהל של המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר, שנוסד על מנת לפרסם ספריה של חומר הלכתי שימושי לארץ ולתפוצות. הוא המנהל של המרכז לחקר האשה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האשה בהלכה וכן תשובות וספרי הלכה שנכתבו על ידי נשים. הוא המייסד והמנהל של מפעל המדרש שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם סדרה של מהדורות מדעיות של מדרשים.
ביוני ,2014 נבחר הרב גולינקין על ידי הג'רוזלם פוסט כאחד מחמישים היהודים המשפיעים ביותר בעולם. במאי 2019 הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מטעם בית המדרש לרבנים באמריקה (JTS). בנובמבר 2022 הוענק לו פרס "בוני ציון" מטעם ארגון "נפש בנפש" בתחום החינוך. פרופ' גולינקין הוא המחבר או העורך של 62 ספרים העוסקים בהלכה, תלמוד, מדרש ותפילה, וכן מאות מאמרים ושו"ת.
טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיות, תנאי שירות
גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.