בשבת נסיים לקרוא בספר שמות. הפסוקים האחרונים בספר מתארים את השראת השכינה בישראל בשעה שענן ה' שוכן על המשכן: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶֽם". (שמות מ, לח.)

במהלך מסעות עם ישראל במדבר סר ענן ה' מעל המשכן והלך לפני המחנה, ודווקא בזמן חנייתם של ישראל היה הענן חופף על המשכן. מדוע אומרת התורה שהיה הענן על המשכן "בְּכָל מַסְעֵיהֶֽם"?

באחד מניסיונותיו של בלעם לקלל את ישראל, יצאה מפיו דווקא ברכה: "מַה טֹּבוּ אֹֽהָלֶיךָ יַֽעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵֽל". (במדבר כד, ה). הרב קוק העמיק במשמעותה של ברכה זו ובדבריו של בלעם שלפיהם עם ישראל ניחן בשתי תכונות מיוחדות שבאות לידי ביטוי באוהל ובמשכן. על פי הרב קוק, האוהל מסמל ארעיות – מציאות של שינויים ותזוזות. המשכן לעומתו, מסמל את העצירה בין המסעות. כלומר, בעולם הרוחני מקבל רעיון זה משמעות רחבה ועמוקה יותר – האוהל מסמל את תנועת הנפש שמחפשת יעדים חדשים כל הזמן והמשכן, לעומתו, מהווה מקום של עצירה והתבוננות על מסעות החיים שעברנו עד כה. ללא הפנמת ההבנה שחיינו הם למעשה אוסף של נדודים ושל חניות, תהיה התקדמותנו במרחבי החיים תלושה. (עולת ראי"ה ח"א, מ"ב–מ"ג)

מצב החנייה בחיים נקרא גם הוא בלשון התורה "מסע". רש"י מבאר: "מקום חנייתם אף הוא קרוי מסע". כלומר, גם החנייה של בני ישראל במדבר היא חלק מן המסע במשמעות שהמנוחה והעצירה מרעש החיים מאפשרות לנו לברר עוד יותר את טעמו של המסע ואת משמעותו. החנייה מעודדת אותנו לצפות פני העתיד תוך התבוננות על ההווה הקיים. במובן זה, עיקר המסע איננו תלוי בהתקדמותנו הפיזית, אלא ביכולתנו לחוות את התהליך. רק מעמדת החנייה נוכל להמשיך במסע ולהתקדם.

לקראת סיום הקריאה בספר שמות, עם ראשית עונת ההתחדשות והפריחה, ובעודנו ממתינים לשובם של כל אחינו ובנינו משבי חמאס (ומרגישים שאנחנו עומדים במקום) נזכור שלא רק הזמן שבו הלכו בני ישראל קדימה במדבר היה מסע אלא גם החניות – אותם הזמנים שבהם האל אמר לעצור ולעמוד במקום, אותם "זמני המתנה" גם הם חלק מהמסע.