ה’קדושה’, ה’אנדרטה’ ומחוז הזיכרון: 

פרשת חברת האצ”ל רחל (אוהבת עמי) חבשוש 

בערב ירושלמי חמים בחודש מאי 1939 הגיעה להקרנת הסרט ‘טרזן’ בקולנוע רקס בירושלים קבוצת צעירים וצעירות שהתחזו לערבים. בהשמע שאגת האריה המפורסמת של חברת מטרו גולדן מאייר החרידה התפוצצות רב-מוקדית את בית הקולנוע החדש והפופולרי. בפיצוץ נהרגו 5 מבקרים, 18 נפצעו, בהם גבר ואישה יהודים. מי היו המפגעים ועל שום מה יצאו לפעולה מסכנת חיים זו? 

בשלהי שנות השלושים החריפו היחסים בין הבריטים לציונים בשל נסיגתם מהמחוייבות לסייע להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. במיוחד ניכר הדבר אחרי פרסום הספר הלבן במאי 1939. המתח הגואה ביישוב בנוגע למדיניות ההבלגה, וניסיונות שכשלו להשיג הסכמה בין ארגוני ההגנה והאצ”ל, עיבו את נחישות האחרון לבדל עצמו ולבצע פעולות אלימות. פעילותו נעשתה ללא תאום עם מנהיג התנועה זאב ז’בוטינסקי ולמורת רוחו, והוכיחה שקצרה ידו לרסן את הנהגת הארגון. בניסיון להרתיע את יוזמי האלימות נקטה ממשלת המנדט אמצעים שונים. מפירי חוק, מחזיקי נשק, חברים ואוהדים של ארגוני מחתרת, מפיצי כרוזים נגד המדינה, הובאו למשפט צבאי. בשלוש עבירות יכל להגזר פסק דין מוות: נשיאת נשק לביצוע פשע, נשיאת פצצה וחומרי חבלה, גרימת חבלה ועינויים. ממאי 1939 עברה האחריות על ביטחון הפנים למשטרה, כוח האדם בה תפח, מונו מפקדים חדשים וחוזק בבולשת המדור הפוליטי. ברם, האצ”ל התעלם מהתקנות החדשות ויצא בתכנית שנועדה למגר את האלימות הערבית באמצעות פגיעה במבצעיה. התקפות יזומות בירושלים, מרכז השלטון המנדטורי, נועדו לייצר תחושה שמדובר בארגון רב עוצמה. המתכננים והמבצעים לא נרתעו מפגיעה באזרחים ואזרחיות חפים ממעורבות במעשי טרור. מעצרו של מפקד האצ”ל, דוד רזיאל, במאי 1939 דרבן את הארגון לפצוח בשורת פעולות תגמול נגד ערבים בערים המעורבות. קולנוע רקס, שהיה בבעלות יהודית וערבית, נבחר כיעד לפעולה. חוליית מפגעים של האצ”ל הייתה אחראית לביצועה. רחל חבשוש, צעירה ירושלמית בסוף שנות העשרה לחייה, שהשתייכה לקבוצת ‘המסתרעבים’, הייתה אחת המפגעות. עד אז חבשוש צברה ניסיון מבצעי במיוחד בפעולות “שדרשו בת שחומה היודעת ערבית”. הפעולה הצליחה חלקית וחבשוש ושאר חברי החוליה נמלטו מהמקום בחסות המהומה. בקורות האצ”ל נרשמה הפעולה לזיכרון דורות. אולם, שמה של חבשוש לא נקשר לפעולה זו ולא נחקק בזיכרון התנועתי. 

שמה נקשר בפעולת יחיד כושלת שביצעה ובגינה נשפטה למאסר עולם. חבשוש “היתה מקובלת כלוחמת אמיצה ומנוסה בפעילות מחתרתית” ומכיוון שהייתה “שחומה, דומה לערביה, ודוברת ערבית רהוטה” יכלה להשתלב בקלות בנוף האנושי שמסביבה. גם הפעם נבחרה ירושלים לזירת הפעולה, וליתר דיוק בית המאסר המרכזי שבעיר. יום ו בבוקר ה9 ביוני 1939, מועד ביקור האסירים הערבים בכלא, נקבע כיום הפעולה. המתכנן, יעקב אליאב, בקש להתנקש “באנשי הכנופיות הערביות שכבר נשפטו וישבו אסורים[…] כמו גם במבקריהם”. חבשוש קטנת הגוף הוסעה במכונית לקרבת הכלא, משם צעדה רעולת צעיף במעלה רח’ סנט. פול התלול. סל כבד משקל ובו פצצת זמן בידה. חבשוש עצרה ילד ערבי מוכר כעכים וביקשה ממנו לשאת את הסל הממולכד, שתכולתו נועדה לדבריה ל”אחיה” החבוש בבית האסורים. היה זה חברה יחזקאל אלטמן, חבר אצ”ל, שדינו למוות בתליה הומר במאסר עולם  שנה קודם לכן. חבשוש עוררה את חשד הילד בשל הניב הערבי שפיה, משקל הסל, והעובדה שבראשו היה מונח “לחם יהודי”. עם גילוי הפצצה ופרוקה, בלי שהסבה נזק, הועברה חבשוש לטיפול סגן מפקח המשטרה בבית הסוהר ולחקירת הבולשת. לאחר חקירתה נקבע מועד למשפט. משפטה היה קצר ובסיומו נדונה למאסר עולם. בתחילה נכלאה בבית הסוהר לנשים בירושלים ולאחר זמן מה הועברה לבית לחם. חבשוש שוחררה מכלאה בתום מלחמת העולם השנייה כמחוות ניצחון של הבריטים על הנאצים ובני בריתם.

חבשוש הפנימה את ערכי תנועתה והתנדבה למלא את חלקה בתכנית שהגו מפקדי ארגונה אף במחיר אבדן חייה. היא לעולם לא תביע חרטה על כך. כי כן, דבקותה בערכי תנועתה לא התפוגגה אף בשבתה בכלא. זו ניכרה בין השאר, בשיתוף הפעולה שלה עם הפיכת מאסרה ונסיבותיו לאבני הבניין ביצירת “מחוז זיכרון” תנועתי. לתקופת זמן קצרה היה כלאה אתר עלייה לרגל. זאת, בדומה לעליית בית”רים לקבר טרומפלדור בתל חי, או לקברה של שרה אהרונסון בזכרון יעקב. כלאה קבל משמעות של סמל מרטירולוגי והפך רכיב במערכת הסמלים התנועתית וסביבו נרקם סיפור גבורתה. אפילו את גופה צירפה חבשוש כאנדרטה חיה הניצבת בעיבורו של האתר הקדוש. כך, באחת הפעמים שהגיעו לבקרה עשרות אוהדים ואוהדות מבית”ר, הקבילה פניהם מגג בית הכלא כשהיא לבושה בצבעי הדגל: בגדי לבן לגופה ובידה מטפחת כחולה. האתר ‘והאנדרטה’ שבתוכו היו רכיב בפולחן תנועתי שהתקיים במחזוריות קבועה, ככל שהותירו התנאים הפוליטיים. כך נעה חבשוש נבמרחב שבין דמותה הארצית לסמל שהאדירה כקדושה בת הזמן, בתוך אתר זיכרון שיעדה לה תנועתה. סיפורה יצק זיקה בין המיתוס החותר לעל-זמניות לזמן מוחשי ומוגדר: שלהי השלטון הבריטי בארץ ישראל; ובין גיבורת הסיפור, חבשוש, ליוזמי הנצחתה וצרכניה. 

הפרשנות שנתנו לפרשת חבשוש מנחילי הזיכרון התנועתי יצקו משמעות לפעולתה והעלימו את כישלונה. עובדה זו תומכת בטיעון, שבשלהי שנות השלושים ובראשית שנות הארבעים חתר מחנה הימין הארץ-ישראלי לנוכחות ולהבדלות בזירה הפוליטית הציונית. מנהיגיו ודובריו ביקשו גיבורה בת הזמן ששמה נפשה בכפה ונכונה הייתה למסור את חייה למען מולדתה. אולם, חבשוש הייתה גיבורה חיה. מנגד לחבשוש האישה בשר ודם התמסדו בחוגי הימין הארצישראלי הרדיקלי פולחני קדושים, שהאדירו גיבורים מתים. כך חזתה חבשוש בחייה בדעיכת מיתוס גבורתה והתכהותו בזיכרון הקולקטיבי של קבוצתה.

1 מאיר פעיל, פנחס יורמן, מבחן התנועה הציונית 1931- 1948: מרות ההנהגה המדינית מול הפורשים, תל אביב [ללא שנה], עמ’ 23- 55; אייל שצ’יצינסקי, “יחסי גומלין בין התנועה הרביזיוניסטית    והאצ”ל”, עבודת מוסמך אונירסיטת בר אילן תש”ס, עמ’ 64 -81. 

2  יעקב יאשקה אליאב, מבוקש, ירושלים 1983, עמ’ 55. יעקב אליאב (“איתן”), קצין המבצעים של האצ”ל בירושלים. מאוחר יותר הצטרף ללח”י.

3 אליאב, מבוקש, עמ’ 94.

4 [ללא שם], “2 התפוצצויות בקולנוע ‘רקס’ בירושלים”, הבקר, 30 במאי 1939, עמ’ 1.

5 למשל כרזה לכנס חיילי הארגון הצבאי הלאומי תשכ”ט. אוסף אצ”ל, ארכיון מכון ז’בוטינסקי, כ4 – 1/11.

6 יהודה לפידות, “היום שרה הקטנה”, דעת: אנציקלופדיה יהודית https://daat.ac.il/daat/history/hayom/1a-2.htm  נכרה: 10 בנובמבר 2021. 

7 אליאב, מבוקש, עמ’ 94.

8 זאב גולן, מחתרות במאסר: תולדות הכלא המרכזי בירושלים בתקופת השלטון הבריטי 1917- 1948, תל אביב 2014, עמ’ 92.

9 אליאב, מבוקש, עמ’ 105.

10 יומן רחל חבשוש מס.1, 24 באפריל 1940, עמ’ 38- 39. בהזמנות אחרת ביקרוה 200 ביתר”ים מתל אביב. שם, 27 באוקטובר 1940, עמ’ 133- 134.