פורים הוא חג ההפכים. המגילה פורשת בפנינו עולם שלם שיש לו נורמות ודרכי התנהלות משלו. בו זמנית, באופן סמוי, היא מתארת לנו כיצד ניתן להשתמש באותם כלים ונורמות, להשגת מטרות הפוכות ולקניית שליטה. בקריצה, היא מלמדת אותנו אסטרטגיה בהישרדות, ולא רק בהישרדות, אלא בהשגת חצי מלכות!

לכאורה, הספור המרכזי הוא סיפור ההישרדות של עם ישראל וההיפוך בגורלו. לאור מרכזיותן של הנשים במגילה לא ברור האם אין זה דווקא סיפור הישרדותן, שאנו מוזמנים ללמוד. כמו במגילה גם בעולם שלנו עדיין שולטות נורמות פטריארכליות. דרכי ההתנהלות בעולמנו דומות למשתה בחצר אחשוורוש. גם אצלנו מוזמנות למסיבות ולתוכניות האירוח נשים, להציג את יופיין, כשאלה שמסרבות לשתף פעולה, הן פשוט מוחלפות באחרות.
המיניות של ושתי נשלטת על ידי הגברים שבסביבה. אצלנו חצר המלך נמצאת הרבה פעמים גם בתוך הבית, ובמשרדי הרבנות, והשליטה באשה ובמיניותה נוגעת בסופו של דבר בכל אחת. גברים שולטים בנשים אך לא רק בנשים. הם גם שולטים באופן אכזרי ומכאיב מאד בגברים חלשים מהם. גברים מחונכים להשתמש ולהזדקק לתבנית החברתית של הירארכיה. הפנטזיה להיות מצוי בראש הקודקוד, או בסמוך לו, היא הפנטזיה להיות מחוסן מההשפלה של האחרים והפחד שהם יגלו שאני לא מה שאני באמת: פגיע, כואב, מפחד וחלקי, כאחד האדם. שגם אני מבקש קשר ושגם אני הייתי רוצה להיות נעזר. על מזבח ההירארכיה מוקרבים אם כן, לא רק הנשים והגברים החלשים, אלא החלקים הרכים והמבקשים מגע, שבנפש.
מגילת אסתר באופן מתוחכם, מתארת כיצד ניתן לשבור את ההירארכיה הזאת, כשההירארכיה מאפיינת את המבנה החברתי המיני ואת המבנה החברתי המעמדי. מי שמייצגת את ההתמודדות הזאת היא אסתר, הבוחרת להתמודד באופן שונה מושתי, בניסיון הגברי לשלוט במיניותה, ובאופן שונה ממרדכי, בניסיון הלאומי לשלוט בחייה.

מאסתר אני לומדת את סוד התנועה בשני צירים: הציר שבין הפגיעות שלך לפגיעות שלו (השליטה המינית) והציר שבין הניכור לחמלה (השליטה המעמדית). הציר הראשון הוא הציר שבקצהו האחד עומדת ושתי, רועדת מבושה ומכעס ומחליטה לשלם בחייה על הניסיון של המלך לשלוט במיניותה. לב המלך טוב ביין. הוא מיסד באמצעות רבני ביתו שכל איש ואיש יעשה כרצונו. כולם, חוץ מהנשים. לב המלך ערל לעובדה שגם לנשים יש רצון, שיש להן ערך ושגופן שייך להן. מלך מבוסם, חושב שיבושם לו. הוא שוכח שיש להן גם כוח.
אסתר, אחרי ושתי, יודעת עם מי היא מתחתנת. אחרי הישרדות מופלאה מחצי שנה בשמן וחצי שנה בבושם היא מצליחה לגרום לאחשוורוש לחשוק בה יותר מכל הבתולות, ואתם יודעים מה? גם לאהוב אותה יותר מכל הנשים (אסתר ב:יא). היא זוכרת שהמלך רצה להציג בפני השרים את ושתי בכתר מלכות, אבל היא גם זוכרת שאם למלכות יש כתר, אז למלכים יש שרביט. והיא משתמשת בו.
אחשוורוש לא ידע שהרוח קשורה לגוף, וכשמשפילים גוף משפילים רוח. הוא לא ידע כשמתייחסים לאדם כגוף בלבד, וגם אליו מתייחסים בבעלות, רוחו של האדם נחמצת ונחנקת. ושתי בחרה למות כי יש נשים שההשפלה כל כך מבטלת אותן שהן מתייאשות. אסתר, שיודעת עם מי יש לה עסק, בוחרת מראש באסטרטגיה אחרת, תופסת את אחשוורוש בשרביט, ומלמדת אותו פרק בסדר נשים. מי ששולטת בראש השרביט שולטת כנראה בכל השרביט, ומי שמצליחה לדחות למחר, את מה שהמלך רוצה היום, תוכל ברגע המתאים להפיל למיטתה, או לגרום למיתתו של האויב של עמה. אסתר לא נלחמת ומתנגדת, אלא כמו באומנויות לחימה מזרחיות מסוימות – משתמשת בכוחו/ חולשתו של היריב, על מנת להגן על עצמה. היא אמנם משתמשת במיניותו של אחשוורוש, אך היא גם מלמדת אותו את סוד הטבעת שבו – החלק הנשי שלו, וכיצד להשתמש בה לתיקון והצלה.

אסתר מלמדת אותי דבר נוסף, חשוב מאד, על יחסי אנוש בקהילה. הציר השני שהיא מתנועעת בו, הוא הציר שלגברים במגילה קצת יותר קשה להתנועע עליו בחופשיות, והוא הציר של המעמד החברתי. אסתר שמגיעה לארמון מההמון, מצליחה ברגע האחרון, לצאת מהארון.
אסתר היתומה איננה נחותה רק בשל מגדרה , אלא גם בשל היותה ה’אחר’ מבחינה אתנית: יהודיה. בעצת דודה היא מסתירה את זהותה, נהנית עד כמה שהיא יכולה ממה שהארמון יכול להציע לה, ומתרחקת מעמה. אחד הרגעים הכי מרגשים במגילה הוא, לפיכך, הרגע שבו אסתר שותקת לשניה אחת, ותוהה האם באמת לנצל את בית המלך על מנת להימלט מגורלם של כל היהודים.

האם לנצל את מעמדה בארמון ולקנות את הישרדותה במחיר ההתנכרות לעמה הנחות?
דרישתו של מרדכי חד משמעית, תובענית ומאיימת. זה שלא הרשה לה להגיד את עמה ומולדתה, וגידל אותה להסתובב לשמע הקריאה הפרסית ‘אסתר’, מבקש ממנה לפתע, להיזכר בהמון, ולהקריב עבורו את חייה. שוב אשה נאלצת לשקול אם לחיות או למות במגילה המפחידה הזאת, אבל הפעם אסתר בוחרת לשתף באחריות את האחרים ולא להילחם לבד. אם ההמון יכול לבקש מהארמון, אז הארמון יכול לבקש מההמון. אם אתם חושבים שאפשר להקריב את חיי בשבילכם, אז תתאמצו קודם להגן עליהם. אסתר שלמדה את סוד השליטה במטה, משתמשת שוב בכוחה ללמד את עמה מה היא ערבות. היא יודעת, כפמיניסטית, שהקרבה זה לא סיפור זוהר וחינוכי, מפואר ובריא. אם כבר לעשות שינויים, אז להפוך את הסדר החברתי עד לשורש. “…וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום גם אני ונערתי אצום כן…” (אסתר ד:טז). תצומו עלי. תחשבו עלי. תדאגו לי.
אף את מרדכי שנהג להנחית פקודות מלמעלה, ושאת מאמריו המשיכה לעשות גם משבגרה (אסתר ב:כ), היא מלמדת להיענות גם לדבריהם של אחרים (אסתר ד:יז), ולפרסם “מאמרים” יחד, בשיתוף פעולה! (אסתר ט: כט – לא).

_______________
1 מבחינת המגדר שלה ( מגדר+ המטען התרבותי (ציפיות, סטריאוטיפים וכו’)המיוחס למושאים ‘אשה’ ו’גבר’)