שלום לכולם,

ביחס לגידול ילדים נהוג לומר: It takes a village (יש צורך בעזרה ובשיתוף פעולה של הרבה אנשים בכדי להשיג את המטרה). עבורי, מכון שכטר הוא הכפר שגידל אותי. בשתיים עשרה השנים האחרונות – כל מי שפגשתי, כל מי שעבדתי איתו, כל מי שנתן לי ייעוץ, רעיונות, הדרכה ואפילו תוכחה – לכל אחד היה חלק בהתפתחות המקצועית שלי.

קצת רקע, בקצרה. נולדתי לתוך משפחה אורתודוקסית אירופאית המורכבת מדור ראשון ושני של מהגרים ופליטי אירופה. התבגרתי בלונדון של שנות השישים והשבעים בתקופה של שינויים מרחיקי לכת בתודעה ובתרבות המערבית: Hippies, flower power, free love, drugs and rock & roll.

בתיכון אהבתי ללמוד אומנות, מוזיקה, שפות זרות, ספרות, כתיבה ושירה. וכבר בגיל צעיר דיברתי על הרצון שלי ללמוד אומנות באוניברסיטה. אבל אז אבי קיבל החלטה גורלית וגורפת לגביי ולגבי אחיותיי הקטנות: אנחנו לא נמשיך אחרי התיכון ללימודים במוסד להשכלה גבוהה. זו הייתה גם רוח התקופה. חוץ מהנשים הכי מוכשרות, רוב הבנות סיימו ללמוד בגיל שש עשרה. במקרה הטוב לקחו לאחר בית הספר קורס להוראה, ובמקרה הפחות טוב, למדו קורס בהקלדה וקצרנות ויצאו לעבוד כמזכירות במשרדים. כך עשיתי גם אני, והיו עשרות אלפים כמוני.

לפני יותר מארבעים שנה עליתי ארצה. בשנת 1988 עם לידת הילד הראשון, קיבלתי החלטה שנראתה לי נבונה באותו זמן, להיות אימא במשרה מלאה לילדים שלנו, ולתת לקריירה של בעלי ישראל לזנק בתחום ההיי־טק הבינלאומי. וכך היה. הוא – טס במחלקה ראשונה לאוסטרליה או לברזיל, ואני – במחלקת אורתופדיה, עם ילד ששבר מרפק. הוא – עם קוביות קרח וויסקי און דה רוקס בלובי מלון מפואר, ואני– גוררת ילד לאורתודנט כדי לקבל קוביות בשיניים. הוא – עם האופציות והבונוסים, ואני – מביטה מעלה כאשר הקדמה והמהפכה הטכנולוגית עוברת מעל לראשי.

לא פעם הרגשתי תסכול וייאוש. כל שיחה אקראית שניהלתי עם זרים תמיד הובילה לשאלה: "ובמה את עוסקת?". ואני עונה: "אני אימא במשרה מלאה". ובזה תמה השיחה. לפעמים ניסו לשכנע אותי כמה זה חשוב שיש אימא בבית, וכמה נחמד שיש לי ערכים של פעם. אבל רוב הזמן פשוט איבדתי את הקהל – כי אין דבר יותר משעמם מאימא בבית.

בשלב מסוים נמאס לי. התחלתי לפנטז איך זה ירגיש לבחור במקצוע אחר. באחד הימים כשטסתי חזרה ארצה, ישבה לידי עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף. דיברנו על חינוך, זרמים ביהדות האורתודוקסית, העתיד של צעירים חרדים וכך הלאה. פתאום היא שאלה אותי: "ומה את עושה?" נכנסה לי לראש המילה "רופאה". היססתי. התלבטתי. ועניתי לה: "אני אימא במשרה מלאה". היא לא אכזבה, ואמרה לי כמה זה חשוב שיש אימא בבית. בדיוק באותו הרגע שמעתי את הדיילת עוברת בין השורות, ושואלת בקול רם האם יש רופא במטוס, כי מישהו חש ברע. איזה מזל, נמנעה ממני פדיחה!

לפני שתים עשרה שנה התפנתה משרה זמנית בספריית מכון שכטר. מכרים הציעו לי להגיש מועמדות. נלחצתי מאד. עשרות שנים לא עבדתי מחוץ לבית. הם הרגיעו אותי וטרחו להבהיר לי שאין לי ממה לחשוש. לא צריך שום כישרון. רק לבוא, לשבת ולא לעשות נזק. זה התאים לי בול!

ביום השני שלי לעבודה הייתי בדרך למכון. צעדתי ברגל, ואני מסתכלת מסביב כמה יפים הבתים ברחוב מיכאלסון. אני עוצרת, מוציאה את המצלמה הדיגיטלית שלי ומתחילה להקליק. בוגונוויליה יפה, קליק. גינה על הגג, קליק. ההרים באופק, קליק. אני ממשיכה בדרכי מבסוטה, עד שאני שמה לב שאיש גדול ומפחיד עומד מולי, מנפנף תג זיהוי ואוסר עליי להתקדם. הוא מבקש את תעודת הזהות שלי. הוא שואל: "למה את מסתובבת כאן?" ואני עונה: "אני בדרך לעבודה". "איזו עבודה?" הוא שואל. "זוהי שכונת מגורים!". אני מתחילה לדקלם לו את מה שקראתי בשנתון של שכטר: "יש ארבע עמותות, עמותה לבתי ספר תל"י, רבנות, תואר שני במדעי היהדות עם דגש על מגדר ופלורליזם…". והוא קוטע אותי: "ואת, מה את עושה?" והנה הגיע הרגע. אני מסתכלת לו ישר בעיניים ואומרת: "אני ספרנית!". הוא לא מאמין לי. לא שאני ספרנית, ולא שיש בכלל ספרייה באזור. הוא דורש שאקח אותו למכון. אנחנו פוגשים את יהושע ושמחה בפתח הבניין. יהושע נראה מוטרד ועצבני. שמחה צוחק ומחייך. "כן, כן, היא עובדת אצלנו. כן, כן, בספרייה". וכך זה הסתיים. מאוחר יותר הבנתי מה קרה. בלי לדעת, צילמתי את ביתה של נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש. השומרים ראו אותי דרך עדשת המצלמה ורצו לקראתי מוכנים לכל תרחיש!

אבל אני רוצה לחזור למילים "אני ספרנית". לקח לי המון שנים להרוויח את התואר הזה ביושר, וזה רק בזכות משפחת שכטר, הכפר של שכטר, האנשים, הסטודנטים, המרצים, המנטורים והקולגות, שכל כך עודדו אותי ופרגנו לי.

כמה אירוני שאבי ז"ל לא רצה שכף רגלי תדרוך במוסד להשכלה גבוהה, ובסוף, באיחור של שנים, מצאתי במכון שכטר את כל מה שאהבתי והשארתי מאחור: מורים ותלמידים, כתיבה יצירתית, שפות זרות, אמנות, ספרות, שירה והכי חשוב: דיוק וסדר בעבודה. לאחרונה, התפתחה אצלי חיבה מיוחדת למיון ולקטלוג, שני מרכיבים של ספרנות כוללת. זה כל כך מדבר אליי, בפרט לנוירוטיות הקיצונית שלי כאשר אני מזדקנת…

אתגעגע אליכם מאוד. הייתם חלק מהמסע שלי.

תודה מקרב לב,

אסתר בלטמן