נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
עורכת המדור
27 באוגוסט 2024
“זוהי ארץ בה לא מצפים לניסים אלא מתחשבים בהם.
זוהי ארץ שקיומה בסכנה מתמדת אך תושביה מקבלים אולקוס דווקא מן השכנים למעלה.
זוהי הארץ היחידה שאני יכול לחיות בה,
זוהי הארץ שלי”.
(אפרים קישון, 1993)
לפני מאה שנה, בכ”ג באב התרפ”ד (אוגוסט 1924) נולד פֶרֶנְץ הופמן (פרנץ קישהונט) הלא הוא הסופר, הסאטיריקן, המחזאי, התסריטאי, העיתונאי, הפובליציסט, ובמאי הקולנוע והתאטרון אפרים קישון.
אפרים קישון נולד בבודפשט, הונגריה. כישרון הכתיבה שלו ניכר כבר בנעוריו. במאי 1949 עלה ארצה עם רעייתו הראשונה וקיבל את שמו העברי “אפרים קישון” מידיו של פקיד הסוכנות בנמל. את השפה העברית רכש באמצעות העתקת מילון השפה העברית של יהודה גור מילה במילה, בכתב ידו. אח”כ למד באולפן “עציון” בירושלים, ועד מהרה השתלט על השפה והחל לחדש בה חידושים.
את דרכו בעיתונות הישראלית החל בשנת 1951 בכתיבת טור סאטירי בעיתון היומי בעברית קלה “אומר” ומאוחר יותר ב”דבר”. בשנת 1952 החל לכתוב טור סאטירי קבוע בשם “חד גדיא” בעיתון “מעריב”, והתמיד בכתיבתו שלושים שנה. תוך שנים ספורות הוא הפך להומוריסטן והסאטיריקן הבולט ביותר בישראל.
מחזהו הראשון לתאטרון “שמו הולך לפניו” הועלה ב”הבימה” בשנת 1953 ולאחריו כתב עשרות מחזות ידועים נוספים. בנוסף, הוא כתב שורה ארוכה של מערכונים לתאטרון המטאטא, ללהקת הנח”ל וללהקת בצל ירוק, ספרים וספרי ילדים.
בראשית שנות השישים של המאה העשרים הרחיב את פעילותו לתחום הקולנוע. בין סרטיו הידועים: “סאלח שבתי” (1964) – סאטירה נוקבת על יחסה של החברה הישראלית לעולים החדשים; “תעלת בלאומילך” (1969); “השוטר אזולאי” (1971) ו”השועל בלול התרנגולות” (1978).
השפעתו של קישון על התרבות הישראלית עצומה, וניכרת במיוחד בתרומותיו לשפה העברית ובהמצאת מטבעות לשון. גיבוריו הספרותיים והקולנועיים הפכו לחלק בלתי נפרד מן הנוף התרבותי של ישראל הצעירה. הוא הרבה לבקר את הממסד הישראלי ואת הווי החיים של הישראלי הממוצע, ועם זאת, בכתיבתו ניכרה אהבתו הגדולה לעם ישראל ולמדינת ישראל.
בימים אלו (בין אב לסתיו תשפ”ד) אנחנו כן מצפים לנסים, ומתגעגעים לביטויי החיבה של אפרים קישון לעמנו ולארצנו.
בתמונה: אפרים קישון והשחקנים גאולה נוני וחיים טופול בצילומי הסרט “סאלח שבתי” (נובמבר 1963)