שני אחים נפגשים לאחר שלא ראו זה את זה עשרים שנה.

בפעם האחרונה שראו זה את זה היתה ביניהם שנאה גדולה, האחד רימה את אחיו והשני ביקש להרוג אותו.

מה יקרה במפגש ביניהם? האם עשרים שנה יכולות לשכך את הזעם? האם אויב יכול להפוך לאוהב?

בדיוק על השאלה הזו מבקש המדרש להשיב, והוא עושה זאת באמצעות התמקדות במילה אחת המופיעה בפרשה שלנו, פרשת וישלח.

הפרשה פותחת בהכנות של יעקב לקראת המפגש שלו עם אחיו, עשו: “וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם”. המסר שיעקב שולח הוא מסר של פיוס ושל שלום, הוא  מבקש למצוא חן בעיני אחיו, קורא לעצמו ‘עבדך’ ולעשו ‘אדוני’.

המלאכים – כלומר: השליחים – חוזרים ומדווחים שעשו הולך לקראתו ואיתו מחנה של 400 איש.

אנחנו זוכרים היטב שבפעם האחרונה שבה פגשנו את עשו, לפני חמישה פרקים, הוא ביקש להרוג את יעקב, ולכן החשש של יעקב לקראת הפגישה מובן בהחלט.

והנה, לאחר כל ההכנות, לאחר המתנה הנדיבה שיעקב שולח לאחיו, לאחר המאבק בלילה עם האיש המסתורי, מגיע הרגע.

רגע המפגש בין שני האחים מתואר בצורה מרגשת למדי: “וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ”.

אם נתבונן היטב בספר התורה, בתנ”ך או בחומש, נוכל להבחין כי המילה ‘וישקהו’ נכתבת באופן מיוחד – מעל כל אות במילה זו מסומנת נקודה. יש כמה וכמה מילים מנוקדות כאלה בתורה, ולמעשה מדובר בסימני מחיקה מקובלים בקרב סופרים בעת העתיקה. אולם חז”ל רואים בנקודות הללו, בצורת הכתיבה יוצאת הדופן, סימן המבקש מאיתנו לקרוא את המילה בתשומת לב מיוחדת, להבין היטב את משמעותה.

אבל איזו משמעות? המדרש מביא שתי דעות הפוכות לפרש את המילה ‘וישקהו’:

דעה אחת אומרת שהנשיקה לא היתה אמיתית, ‘שלא נשקו בכל לבו’. המדרש אף מוסיף ומפרט: “שלא בא לנשקו אלא לנשכו, ונעשה צווארו של יעקב אבינו של שיש, וקהו שיניו של אותו רשע”. אם כך, שואל המדרש, מדוע כתוב “ויבכו”? “אלא זה בוכה על צווארו, וזה בוכה על שיניו”. הפרשנות הזו מזהה את עשו כ’רשע’, ולא מאפשרת לו שינוי או תיקון. מה שהיה לפני עשרים שנה הוא מה שיהיה לנצח, עשו תמיד שונא ליעקב.

אבל יש גם דעה שנייה, והיא רואה בנקודות מעל המילה לא סימני מחיקה אלא סימני הדגשה: “מלמד שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו”.

עשו לא הפך את עורו ולא שינה את זהותו, הוא עדיין האח הכועס, אבל ברגע המפגש קרה משהו, רחמיו התעוררו על אחיו, שאותו לא ראה שנים רבות כל כך ולרגע אחד הוא מרגיש קרבה גדולה ונושק לו בכל לבו.

בתודעה היהודית לאורך הדורות, התקבע רק הפירוש הראשון. עשו, הוא אדום, הפך להיות דמות שמזוהה עם מלכות רומא הרשעה, ואחר כך עם הנצרות. שנים ארוכות של רדיפות ופרעות הפכו את המשפט ‘בידוע שעשו שונא ליעקב’ למין מנטרה שגורה, שאיננה מאפשרת שום ראייה אחרת של המציאות. אבל כדאי לזכור שלמשפט הזה יש גם חלק שני, והוא מבקש מאיתנו לבחון את מעשיו של האויב הניצב מולנו לא על רקע ההיסטוריה העקובה מדם, אלא לפי כוונתו באותה שעה – אולי בכל זאת חל שינוי? אולי לרגע אחד יכולה להתעורר אהבה בין שני האחים היריבים?

נדמה לי שזה מה שמבקש המדרש הזה, על שתי הדעות המובאות בו, ללמד אותנו: אפשר להתבצר בעמדות הישנות שלנו ולקבוע שאויב תמיד נשאר אויב.

ואפשר גם לראות בו אדם, ואולי אפילו אח, ומתוך כך לנסות ולהביא לשינוי, להפוך את האויב לאוהב.