רשומה זו מוקדשת למגילת איכה ולכינוייה. על פי המסורת היהודית, מגילת הקינות "איכה" נכתבה על ידי ירמיהו הנביא (בבא בתרא טו ע"א). במגילה אין סיפור רצוף או אירועים סדורים, והיא רצף של קינות על עם ישראל, ההרג, הרעב, הגלות והזוועות.

מקובל לראות במגילה קינה על חורבן הבית, אך כיום משערים חוקרי המקרא שאת הקינות הללו קוננו עוד לפני החורבן, ואף ניתן למצוא לכך סימוכין בדברי הימים ב' לה, כה: "וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמְרוּ כָל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל יֹאשִׁיָּהוּ עַד הַיּוֹם וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל יִשְׂרָאֵל וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת."

לחיבורים המקראיים שני סוגי כינויים עבריים, האחד על פי המילה או המילים הפותחות את החיבור (לדוגמה, "בראשית", "ויקרא"), והאחר על פי עניין הספר (לדוגמה, "שופטים", "תהלים").

לחלק מהספרים היו בעבר שני כינויים, הן על פי המילה הפותחת הן על פ הנושא והעניין (דוגמת "ויקרא" שנקרא גם "תורת כהנים").

הכינוי למגילה בעת העתיקה היה מותאם לתוכן החיבור ונקרא על כן "קינות". כינוי זה מופיע הן בספרות חז"ל הן בכתבי יד קדומים של המקרא מסוף האלף הראשון, ואף קודם לכן הוא שימש כשם החיבור בתרגומים השונים ובראשם תרגום השבעים ליוונית ותרגום ה"פשיטתא" הסורי. גם במקורות חז"ל מכונה הספר בשם קינות (ספר קינות או מגילת קינות), לדוגמה: "רבי ורבי חייא רבא ור' ישמעאל בי רבי יוסה היו יושבין ופושטין במגילת קינות ערב תשעה באב " (תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק טז, הלכה א).

הספר נקרא "איכה" (או "מגילת איכה") במקורות יהודיים רק מתקופה מאוחרת יותר, מימי הביניים. בקודקסים מהמאות ה-10 וה-11 לספירה הוא מכונה עדיין "קינות", וכך גם בספרות חז"ל והגאונים. אף הרמב"ם (1138–1204) מכנה את הספר "קינות".  עם זאת, נוסיף שבמסכת סופרים (שחיבורה משוער לתקופת הגאונים ולכל המאוחר לסוף האלף הראשון לספירה) מופיע כבר הכינוי "איכה" לצד הכינוי "ספר קינות".

נוסיף שקטעים ממגילת איכה נמצאו במגילות קומראן, ועל כן ניתן להעריך שבאותה התקופה כבר הייתה המגילה חלק מהקאנון המקראי, איך אין יודעים מתי היא הוכנסה אליו.

בימים אלו אנחנו מקוננים על החורבן וגם על עצמנו ועל כל שאירע לנו מאז ה-7 באוקטובר. למרות שבמגילה כתוב "פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ" (איכה א, יז), נקווה שאחרי ט' באב נמצא נחמות ונזכה לישועות.