מורי, פרופ’ אליעזר שביד, שאמש הלך לעולמו בגיל 92 בי”ז בשבט תשפ”ב, שבע ימים, תלמידים וספרים, היה “מורה הדור” שעיצב את דרכי המחקר, ההוראה וההגות של מחשבת ישראל בעת החדשה. אמנם, היו לו ל”אלי”, תלמידים ועמיתים קרובים ממני (ביקרתיו לעתים רחוקות בחרכי הזמן שבין לידת ילדים וגידולם, אחזקת בית וטיפוח עולם מקצועי בהוראת היהדות) ועדיין, אלי שביד עיצב את דרכי המקצועית והרוחנית. ספריו, דרכו והגותו נזכרו לא פעם ב”שולחן השבת” של משפחתנו.

שמעתי לראשונה על אלי שביד בנעוריי בירושלים. פרופ’ יונתן כהן, מומחה לחינוך יהודי, לימד אותנו בשנות השבעים של המאה העשרים מחשבת ישראל בתיכון שליד האוניברסיטה ועודד אותנו, נוער חילוני, שרבים מאיתנו היו חברים בתנועות הנוער ה”חלוציות”, לקבל אחריות אישית ומעשית על הזהות היהודית שלנו. תלמידיו של שביד דאז אשר לימדו אותנו, הדגישו כי עולמנו ה”חילוני” שזור עמוקות בעולם המחשבה והמעשה של היהודים הנאמנים ליהדות ההיסטורית הנחשבת, כביכול, “דתית”, ועודדו אותנו לראות וליישם את ערך הערבות ההדדית, הפנימית והלאומית בין כל חלקי העם. לא בכדי רשמתי לעצמי, כנערה בת 17, רשימות על הרצאה של שביד בירושלים שאליה הלכתי באחד הערבים על הנושא: “האם יש למסורת היהודית תוקף מחייב?”

לימים למדתי אצל פרופ’ שביד בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, שם התוודעתי דרכו להגותו של אהרן דוד גורדון, מורה הרוח שעיצב את עולמו הרוחני של אלי שביד ואשר היה ועודנו מושא מרכזי של המחקר שלי במחשבת ישראל.

אליעזר שביד היה ממייסדי מכון שכטר למדעי היהדות, כשם שייסד, תמך ולימד במוסדות חינוך יהודי רבים. במידה רבה גם ההבנה ש”מחשבת ישראל” – “לא בשמיים היא” אלא תחום ידע רחב ומגוון ביותר שיש ליישם אותו בחיי יום יום פיעמה בי – כמורשתו של אליעזר שביד – שעה שייסדתי את “תוכנית מרפא: ליווי רוחני בהשראת מקורות היהדות” (אשר בשבוע שעבר הפכה למסלול ראשי ב־MA במכון שכטר). כשבישרתי לאלי לפני כמה שנים על מפעל זה הוא שמח מאוד!

עם הסתלקותו לבית עולמים – נזכור פה, במכון שכטר ובחברה הישראלית בכלל, את אזהרותיו של אליעזר שביד בשנים האחרונות מפני סכנת הגלובליזציה, הטכנוקרטיה, ביטול המשפחה והלאומיות כדרכים להרס העם היהודי והאנושות (בספרו ביקורת התרבות החילונית, ירושלים: מאגנס, 2008), ולצד זה נמשיך לחגוג את חגי ישראל בארץ ישראל בשמחה עם ספרו ספר מחזור הזמנים: משמעותם של חגי ישראל, תל אביב: עם עובד, 1986).  צר לי שאת ספרי הבא על אהרן דוד גורדון, אור גנוז בשורש נשמה (העומד לצאת לאור בהוצאת נופך ספרים לרגל יום המאה לפטירתו של א”ד גורדון) לא זכיתי להעניק לאליעזר שביד, אך רוחו של אלי שורה מבחינתי על ספר זה בין כה וכה. תנחומיי לסבינה אשתו ולמשפחה. יהי זכרו ברוך.