על אהרן דוד גורדון (1856–1922) שביום כ”ד בשבט תשפ”ב תמלאנה 100 שנים למותו, למדו בעבר (ומי יודע אם גם היום) ילדי ישראל בספרי ההיסטוריה של בתי הספר היסודיים הממלכתיים, שהיה חלוץ, עובד אדמה, מבוגר מחבריו וממייסדי התנועה הקיבוצית. העובדה הסמויה מן העין הציבורית והממלכתית אשר הקנתה לו “חיי נצח” בעולם הרוחני של העם היהודי היושב בציון הייתה ששעה שגורדון עבד עבודה חקלאית מאומצת בשדות ארץ ישראל ובסלילת כבישיה, הוא כתב לפנות בוקר ובתנאים צנועים ביותר פילוסופיה עברית. הגות זו הדנה ב”אדם” ובבעיותיה של האנושות, נכתבה מ”שורש נשמה יהודי”, כביטוי בשפה פילוסופית־כללית של דרכה המיוחדת של היהדות בהתבוננה על המציאות האנושית ואתגריה.

העניין בהגות א”ד גורדון עולה ויורד על פי תקופות, גלים ואופנות. ההתעוררות שלאחרונה חלה בו בקרב חוקרים והוגים חדשים, לרבות נשים, מציינת כי לא נס ליחה של הגות גורדון וכי ניתן להפוך בה ולהפוך בה.

על ערש הדווי שלו גורדון לא ידע אם ההגות שאותה כתב בעמל רב היא בעלת ערך לאחרים. מטעם זה לא פרסם את רובה בחייו. גורדון היה איש יהודי של “קו התפר” הנטוע בתורת ישראל ומתוך כך גם באדמת ארץ ישראל האמורה להצמיח את עם ישראל על יסוד מהותו הטהורה. גורדון חי בקרב צעירים “חילוניים” – “חופשיים” בלשונו – אך ליבו אהב את דת ישראל הישנה. לנוכח אי־הוודאות שנשאו “רוחות הזמן” המתקדמות, שרוממות ה”צדק” וה”שוויון” וה”אהבה” בגרונן וטבח של יהודים בידן, גורדון היה ספקן כלפי תורות גורפות משיחיות של “תיקון עולם”. בפרעות ביהודי אוקראינה שבהן נספו בין השנים 1919–1921 רבים מן היקרים לו, הושמדו 1,300 קהילות ישראל “תוך כדי” המהפכה הקומוניסטית והאנדרלמוסיה שזרעה. גורדון גם היה עד לפגיעה הקשה ביישוב היהודי בארץ ישראל שהתכווץ בשליש בעת מלחמת העולם הראשונה (בגלל גירושים, רדיפות ותמותה).

מתוך אמונה גדולה בייעודו של עם ישראל (את בורא עולם הגדיר בשפה המופשטת, הרמב”מית, כ”שכל נעלם” ולא הסתמך על השגחה פרטית), גורדון ביקש את עוצמות האמונה בעם היהודי היושב על אדמתו. התחדשותו תתקיים מתוך השפעה הדדית של כל קבוצותיו אלו על אלו, כך סבר.

גורדון חי את קו תפר בין דתיים לחילוניים, בין צעירים למבוגרים, בין השקפות עולם הנחשבות “שמרניות” המחנכות לנישואין של איש ואישה למשפחתיות ולחיים לאומיים־מוסריים, לבין השקפות אינדיבידואליסטיות פורצות דרך ואפילו אנרכיסטיות. לצד לימודי תורה שבהן דבק הוא קרא ספרות יפה, מדע ופילוסופיה בשפות אירופאיות שונות.

גורדון היה איש של “כלל ישראל”: הוא עבד וחי עם “חילוניים” והתפלל עם “דתיים”; היה ער וכאב את כאב האפליה נגד יהודים עולי תימן בזמן העלייה השנייה; עמד בקשר בגולה עם יהודים ולא־יהודים בעלי השקפות עולם שונות. גורדון עסק הרבה בשאלת היחס הטוב בין נשים לגברים. הגותו הצנועה מפרנסת את תובנות האדם היחיד באשר לסלילת דרכו בחיים, למורשת שירש מהוריו, לבהירות מחשבתו ולהשלמה בין חלקי נפשו. לא בכדי מאירים הגיגיו את נשמות רבים מן הדור הצעיר בישראל כיום, וכתביו והגותו מאפשרים לנו, המלווים הרוחניים, לבצע עבודה רוחנית פנימית ולבנות קשרים בינאישיים באור הפילוסופיה היהודית שלו. כל המרכיבים הללו של הגישור בין הציבורים השונים – הסברת המסורת היהודית ליהודים שמכירים רק את העולם המודרני וחיבורה להגשמה חלוצית בארץ ישראל – כולם עדיין בעלי משמעות לדורנו.

המאמר פורסם באתר מקור ראשון ביום 26.01.2022