האם סיפור יציאת מצרים אכן התרחש? האם כל בני ישראל סבלו תחת יד המצרים לפני שהגיעו אל ארץ כנען? היסטוריונים רבים מטילים בכך ספק. הם מצביעים על העדר עדויות ארכיאולוגיות מוצקות. מלומדים מסורתיים יותר טוענים שהעדר ראיות אינו יכול להיחשב כהוכחה. רק טבעי הוא כי מלכי מצרים וסופריה יימנעו מלתעד את הסיפור המשפיל של מרידת בני ישראל ויציאתם את מצרים. אולם ישנה חלופה שלישית לשאלת אמיתותה ההיסטורית של יציאת מצרים. חלופה זו גורסת כי יציאת מצרים מעוגנת בהיסטוריה אמתית, אך אינה משקפת את הסיפור המלא על מוצאו של עם ישראל. רוצה לומר, קבוצות מסוימות של בני ישראל אכן הגיעו ממצרים, אולם מוצאיהם של אחרים מבני ישראל שונים. לאותן קבוצות אחרות היו היסטוריות משלהן והן סיפרו את הנרטיבים הנבדלים שלהן. במשך הזמן, הפך סיפור יציאת מצרים לסיפור הדומיננטי בעם ישראל. בשלב זה, סיפור יציאת מצרים לא הוצג כהיסטוריה של חלק מסוים מן העם בלבד, אלא כסיפורו של עם ישראל בכללותו. כולנו באנו בעול השעבוד במצרים וכולנו עלינו לארץ יחד. עם הפיכת הסיפור הזה לדומיננטי, נדחקו סיפורי שורשים אחרים הצידה כדי שניתן יהיה לצקת תחושה של אחדות לאומית.

איני יכול לסקור, במסגרת מצומצמת זו, את מערכות הראיות השונות התומכות בגישה זו. תחת זאת, ברצוני לבחון בקצרה פיסקה אחת בלבד מתוך ספר דברי הימים, שבאמת סוטה ככל הנראה מן התפיסה ה”מקובלת” על פיה התפתח עם ישראל במצרים.

ספר דברי הימים נכתב בשלהי התקופה הפרסית או בראשית התקופה ההלניסטית. הוא מתבסס על ספרי תנ”ך מוקדמים לו ומספר את סיפורו של עם ישראל ממות שאול ועד להצהרת כורש, שהתירה ליהודים לשוב ארצה. כהקדמה לסיפור ההיסטורי של דברי הימים, מציג בפנינו הספר רשימות שונות של אילנות יוחסין. ביניהן מופיעים אילנות היוחסין של רוב בני יעקב. ובין הרשימות האלה פזורות כמה וכמה אנקדוטות קצרות הקשורות לדמויות המוזכרות.

מותם של בני אפרים בארץ

הקטע מספר דברי הימים שברצוני לדון בו מספר את תולדות משפחת אפרים בן יוסף.
וּבְנֵי אֶפְרַיִם: שׁוּתָלַח, וּבֶרֶד בְּנוֹ, וְתַחַת בְּנוֹ, וְאֶלְעָדָה בְנוֹ, וְתַחַת בְּנוֹ, וְזָבָד בְּנוֹ, וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ, וְעֵזֶר, וְאֶלְעָד. וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי-גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ,[1] כִּי יָרְדוּ (בני אפרים) לָקַחַת אֶת-מִקְנֵיהֶם. וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים, וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ. וַיָּבֹא (אפרים) אֶל-אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן. וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ בְּרִיעָה, כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ. וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה, וַתִּבֶן[2] אֶת-בֵּית-חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת-הָעֶלְיוֹן, וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה. (דה”א ז:כ-כד)
הקטע מתחיל ברשימה של צאצאי אפרים. לאחר מכן מסופר סיפורה של המשפחה. על פי סיפור זה, בני אפרים “ירדו” לפשוט על מקניהם של אנשי גת ונהרגו בשעת מעשה. אֶחיו של אפרים, מנשה וכל היתר, הגיעו, כפי הנראה מן הסביבה הקרובה, כדי לנחמו. שבט אפרים נמצא אם כן על סף הכחדה, שכן בנות אפרים יינשאו לגברים שאינם בני שבטן. ואולם, למרבה המזל, לאחר תקופת אבלו, בא אפרים אל אשתו והיא יולדת בן חדש. היכן ניתן להניח שמתרחשים כל הדברים הללו? על פי ההקשר אנו מוכרחים לומר כי הכול קורה בארץ ישראל. על כך מצביעה, בראש ובראשונה, העובדה שבני אפרים “ירדו” לגת. העובדה שהם ירדו לגת, הנמצאת במישור החוף, מצביעה כפי הנראה על כך שהם הגיעו מארץ אפרים ההררית. אילו הגיעו ממצרים, היינו מצפים מן הכתוב לומר שהם “עלו” לגת. יש גם מקום לתהות האם סביר שאנשים יגיעו ממצרים לגת כדי לגנוב מקנה.

זאת ועוד, על בתו של אפרים, שארה, נאמר כי היא בנתה את בית חורון התחתון והעליון. בית חורון היא אחת מערי הלויים בשטח הר אפרים, כמצוין ביהושע כא:כ-כב (הש’ גם יהושע טז:ג, ה). כל המשפחה גרה אפוא בארץ ובונה בה יישובים חדשים.

אפרים במצרים בסיפור התורה

אולם הדברים האלה סותרים חד וחלק את מה שמספרת לנו התורה. על פי הסיפור בתורה, אפרים ואחיו נולדו במצרים (בראשית מו:כ, מח:ה) וכך גם בני אפרים. בבראשית נ:כב-כג אנו קוראים:
וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם, הוּא וּבֵית אָבִיו; וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים. וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים; גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל-בִּרְכֵּי יוֹסֵף.
מן הכתוב כאן אנו למדים כי יוסף, שחי במצרים עם אחיו ועם ילדיו עד גיל מאה ועשר, היה עד ללידת ניניו, נכדיהם של אפרים ושל מנשה. אם כן, בני אפרים נולדו וחיו במצרים, לא בארץ ישראל. זאת ועוד, אין ברירה אלא להניח שאפרים ומנשה וילדיהם מתו במצרים כפי שמת יוסף.

מסורת חלופית

כיצד ניתן להסביר את הסתירה הזו בין ספר דברי הימים לבין התורה בעניין מקומם וראשית התפתחותם של שבטי אפרים ומנשה? כפי הנראה, הסיפור בדברי הימים משקף מסורת קדומה. אף על פי שספר דברי הימים מאוחר מאוד, וערכו ההיסטורי חשוד לא פעם, הגיעו חוקרים רבים להכרה כי לעתים קרובות הוא כולל בתוכו זיכרונות עתיקים ואותנטיים. במקרה שלנו דומה כי דברי הימים משמר תפיסה חלופית ועל פיה שבטי אפרים ומנשה גדלו והתפשטו בתוך הארץ ולא חיו במצרים מעולם! הם היו דווקא מקומיים, ילידי הארץ. הסיפור בדברי הימים משקף כפי הנראה שלב מוקדם במסורת שהיא שבטית וטרום-לאומית. במלים אחרות, במסורות “משפחתיות” מוקדמות מן הסוג הזה, כל משפחה מורחבת, או שבט, כבשה באופן כללי את השטח שלה לעצמה. הלכידות בין השבטים הייתה הרבה יותר רופפת מאשר בזמנים אחרים. על כן היה זה רק טבעי שיהיה סיפור על מנת-גורלם הייחודית של בני אפרים בארץ. רק מאוחר יותר בתולדות עם ישראל תוארה האומה כמאוחדת לגמרי מן ההתחלה וכנכנסת לארץ מבחוץ, ממצרים. לכן סוף ספר בראשית היה צריך למקם את אפרים ואת מנשה בארץ מצרים. זה משקף שכתוב מאוחר יותר של ההיסטוריה לטובת סיפור מאוחד, לאומי.

השאלה שחייבים להידרש אליה היא כיצד להבין את המחבר/העורך המאוחר של ספר דברי הימים. הרי בעל דברי הימים לא ביקש לערער על סיפור יציאת מצרים. אדרבא, הוא מתייחס אליו בכמה וכמה מקרים! מדוע אפוא כלל את סיפורו של אפרים, הסותר מהותית את סיפור יציאת מצרים המאוחדת? אולי נוכל להציע כי בזמנו של בעל דברי הימים היה סיפור יציאת מצרים הלאומית מבוסס היטב. סיפורו של אפרים כבר לא היווה איום רציני על הסיפור הלאומי המושל בכיפה. על כן בחר לחיות עם המתח במקום למחוק את הסיפור המשפחתי.

ייתכן שנוכל ללמוד מכך לקח לימינו. כולנו חלק מעם אחד. בה בעת, אנו מורכבים ממשפחות, לאומים, שפות ותרבויות שונים. לכל קבוצה מוצא משלה וסיפור משלה. הדרך אל האחדות, מלמדנו ספר דברי הימים, אינה במחיקה או דחייה של הסיפורים המשפחתיים הייחודיים והפרטניים שלנו לטובת סיפור אחד, מאוחד. גישה שכזו משקפת העדר ביטחון בכוחנו. אין להשתיק את מסורותינו וגישותינו המגוונות לזהותנו הלאומית לטובת האחידות. אדרבא, אחדותנו מתחזקת כאשר המגוון שבתוכנו מובלט. אולי זהו גם המסר של פסח. אנו מתכנסים כדי להיזכר בסיפור הלאומי. אך כל יחידה משפחתית עושה זאת ליד שולחנה המשפחתי ובדרכה המיוחדת שלה.

[1] כידוע, הפלשתים מוכרים כעם שנכנס לארץ מכפתור (ר’ עמוס ט:ז). הכתוב מדגיש כי בני אפרים לא תקפו את אותם מהגרים ראשונים, אלא את בני הדור השני שנולדו בארץ. אולי מטרת הדברים היא להדגיש את העובדה שהמותקפים כבר היו מבוססים בארץ ועל כן היוו כוח רב עוצמה שלא קל היה להתמודד עמו.

[2] בתרגום השבעים נכתב (בתרגום לעברית): ובתו שארה; והוא היה בין הנשארים, ויבן את בית חורון העליון ואת התחתון. ובני אוזן היו שארה…”. כפי הנראה, גירסה זו מייחסת את בנין בית חורון לבנו הנולד של אפרים, בריעה, ולא לבתו, שארה.