הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

מי אתה – יהודה? / ד"ר יאיר פז

התפנית הדרמטית בעלילות יוסף ואחיו התרחשה בפרשה הקודמת כאשר יוסף, המשנה למלך מצרים, הטמין את גביע הכסף שלו בכליו של אחיו בנימין והאשים אותו בגניבתו. תפנית בלתי צפויה זו בעלילה הציבה אתגר אדיר לפתחם של עשרת האחים: האם הם משוכנעים שמדובר בעלילת שווא, או שמא הם מעלים כאפשרות שאולי (רק אולי) דמה של רחל אימו שגנבה את התרפים לאביה, זורם גם בעורקיו? ואם אכן מדובר בעלילת שווא, הרי שכבר התרחשו במסע שלהם דברים "מוזרים" רבים כמו החזרת הכסף ששילמו ומציאתו בתוך כליהם. מה צריכה להיות תגובתם? לעצום עיניים? זה הרי "הכי נוח", בייחוד כשהם כבר חשו שהשליט מחבב את בנימין אחיהם ולא יאונה לו דבר. כל שנותר להם לקוות הוא שעם אביהם הם ידעו להסתדר…

היחיד שלא היו לו ספקות באשר לתגובה המתבקשת היה יהודה. מה אנחנו יודעים כבר על דמותו ואופיו של יהודה מהפרקים הקודמים? יהודה לא היה "בן בכור" ולא יורש טבעי. הוא היה ילד מספר ארבע ונקרא "יהודה" כהודאה מיוחדת של אימו וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתֹּ֨אמֶר֙ הַפַּ֨עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־יְהוָ֔ה עַל־כֵּ֛ן קָֽרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ יְהוּדָ֑ה וַֽתַּעֲמֹ֖ד מִלֶּֽדֶת (בראשית כ"ט 35), אך אביו ברכו יְהוּדָ֗ה אַתָּה֙ יוֹד֣וּךָ אַחֶ֔יךָ יָֽדְךָ֖ בְּעֹ֣רֶף אֹֽיְבֶ֑יךָ יִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֥י אָבִֽיךָ (בראשית מ"ט 8), כלומר "אתה זה שמוציא לאחים שלך את הערמונים מהאש. בפרשת מכירת יוסף היה זה דווקא יהודה שהעלה את הרעיון "מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַֽהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ: לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים" (בראשית ל"ז 26–27), כלומר פרגמטי עד להחריד.

פן אחר בדמותו מתגלה בסיפור על כלתו תמר (בראשית ל"ח). יהודה נוטש את אחיו ועובר לאזור השפלה, ושם הוא מתגלה כפטריארך השולט במשפחתו. לאחר שאשתו בַּת־שׁ֣וּעַ הולכת לעולמה, יהודה מדרים לתמנתה עם חירה רעהו. תמר שככל הנראה ידעה את אופיו וצרכיו, מחליטה לפתותו על אם הדרך ומתחפשת לזונה. יהודה אכן מתפתה ו"בא אליה" בטבעיות וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֨אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא, ולאחר כמה חודשים כאשר נודע לו שכלתו "הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים" הוא פוסק ללא היסוס "הֽוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף!". אך כאשר תמר רומזת לו בלבד (כדי למנוע מבוכה) שהוא אבי העובר שבבטנה לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָֽנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֨אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַֽחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה, ללא היסוס הוא מודה מייד בצדקתה. מצד אחד אפשר לומר שהוא אכן איש חזק, אך מצד שני אפשר לראות שכוחו מחובר גם לעולם ערכי.

גם בהגיע שעת המבחן, כאשר התלבט יעקב אם לשלוח את בנימין עם בניו למצרים כדרישת השליט, או שמא יגוועו ברעב בארץ כנען, היה זה יהודה שהבטיח ליעקב שהוא בעצמו יערוב לשלומו של בנימין ואם חלילה יקרה לו משהו רע אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם־לֹ֨א הֲבִֽיאֹתִ֤יו אֵלֶ֨יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים (בראשית מ"ג 9).

כעת, משמאשימים את בנימין בגניבת הגביע (אשר אכן נמצא בכליו), עומד יהודה לפני מבחנו האמיתי: האם יחמוק מעימות חזיתי ויחפש תירוצים והסברים, או שמא זהו בדיוק הזמן לגייס את כל סוגי כוחותיו, הפיזיים והנפשיים, ולנסות להכריע את המשנה למלך מצרים, דהיינו יוסף?

על רקע זה אפשר לקרוא שוב (ושוב) את שלוש המילים העוצמתיות והנועזות שעמן מתחילה פרשת ויגש, וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, ולדמיין מה בדיוק קורה בארמון המלך באותו רגע: השליט יושב על כס המלכות, מרוחק ומורם מעם, ושומרי ראשו סביבו. מולו, במרחק בטוח, עומדים עשרה גברים מזוקנים מארץ כנען ולא רחוק מהם עומד עוד "מזוקן" צעיר – בנימין, כשהשוטר לידו. במצב כזה, מי שמהין לדבר אל השליט עושה זאת בוודאי ממקום עמידתו שכן אין מתקרבים אל המשנה למלך ללא אישור מראש (אם בכלל).

משכך, מה שקרה בחדר הפתיע את כל הנוכחים ללא יוצא מן הכלל: התורה אינה פותחת למשל במילים "ויען יהודה, ויאמר אל השליט", אלא הפוך! קודם "ויגש אליו יהודה" ואז "ויאמר". כל הנוכחים באולם קבלת הפנים המלכותי רואים את תנועתו של יהודה לכיוון השליט ומוחם מנסה לאמוד את הסיטואציה: האחים נדרכים בתדהמה ותוהים מה הוא הולך לעשות לו (כך הבינו זאת חז"ל), שומרי הראש נדרכים ומביטים מיד אל השליט בציפייה לניד ראש המורה "לחסל את התוקפן". אולם הצעדים של יהודה מדודים ומפויסים ויוסף (שלא מן הנמנע שכן חווה צל של חרדה) קולט מיד את משמעותם הפרגמטית ולכן נשאר נינוח בכיסאו.

במצב זה יכול יהודה, ממרחק אינטימי יותר, לפתוח בנאומו המפורסם שמטרתו לרכך את ליבו של יוסף. כשם שיוסף חש את מגמתו של יהודה בהתקרבו אליו, כך יהודה יכול היה בעזרת אינטואיציה ומבט אל תוך עיני יוסף, לחוש שלפניו שליט עטוף תחפושות, אך בתוכן מסתתר אדם עם לב טוב.

פרשת ויגש מאפשר לנו לאמוד היטב את תכונותיו של יהודה: נועז, עוצמתי, אחראי, מקבל אחריות. זכה יהודה וממנו יצא העם היהודי. יהודה המכבי, שלחם נגד שליט זר בארץ יהודה, לקח תכונות בולטות של יהודה הראשון; נחישות, קבלת אחריות, תעוזה וגם פרגמטיות כשצריך. ומה התכונות שאנו, צאצאי יהודה, נושאים עמנו כיום?

המאמר פורסם באתר ישראל היום ביום שלישי, 22 בדצמבר 2020

ד"ר יאיר פז הוא מרצה בכיר ללימודי ארץ ישראל במכון שכטר. הוא עשה את עבודת הדוקטורט שלו בלימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן. פרסומיו האקדמיים מתמקדים בצפת כעיר קדושה במאה ה16; ירושלים וסביבותיה בתקופת המנדט ובמהלך שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. מחקריו נסובים גם כן אודות השכונות הראשונות מחוץ לחומות; המורשת הארכיטקטונית של שכונות ערביות שננטשו בזמן מלחמת העצמאות. בתחילת דרכו הדריך נוער בסיכון, ועבד בכפר נוער.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

    דילוג לתוכן