הסיפור על יוסף ואחיו הוא אחד הסיפורים היפים והמרגשים ביותר במקרא כולו. הרגע הדרמטי ביותר בסיפור מתואר בפרשה שלנו, פרשת ויגש, כאשר יוסף מתוודע לאחיו ומגלה להם את זהותו. זהו סיפור אנושי מאד, על קנאה, על שנאה, וגם על פיוס. אבל מהו המסר התיאולוגי שלו? איזו השקפה הוא מבקש לבסס אצלנו? אני חושבת שהנאום של יהודה ליוסף ורגע ההתוודעות של יוסף בעקבותיו לוכד בתוכו את תמצית ההשקפה התיאולוגית של הסיפור כולו. ברגע זה יש שני שחקנים על הבמה: יהודה ויוסף. כל אחד מהם מייצג כאן תפיסה תיאולוגית שונה.

יהודה מייצג את התפיסה המטילה אחריות מלאה על האדם למעשיו. יהודה אקטיבי ופעיל, וברגע המשבר הזה מול יוסף הוא אוזר עוז וניגש לדבר איתו. הוא מאמין שיש בכוחו לשנות את עמדתו של העומד מולו באמצעות כוחן של המלים ונושא נאום רטורי מופתי.

תוכן דבריו של יהודה מעידים לא רק על אמונתו בשינוי הזולת, אלא גם על שינוי פנימי שהוא עבר בעצמו. בניגוד לסיפור המכירה בה הונו האחים את יעקב והביאו לצער שאין לו ריפוי, יהודה מבטיח לאביו שהוא ערב לשלומו של הילד. בניגוד להצעתו למכור את יוסף לישמעאלים, הפעם יהודה מגן על אחיו הצעיר ואף מוכן לשבת במקומו כעבד במצרים. בניגוד לפרישתו מהמשפחה לאחר מכירת יוסף, יהודה מתגלה כאן כבכיר האחים, הלוקח אחריות מלאה על המשפחה כולה. בנאומו ליוסף אלוהים אינו נזכר כי הדמות שלו מייצגת כאן את האחריות האנושית – לקלקול וגם לתיקון.

יוסף לעומת זאת מייצג תפיסה הפוכה: לא האדם מניע את גלגלי ההיסטוריה כי אם אלוהים: ״וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם״ (בר׳ מה, ד-ה). יוסף יודע שהאחים הם שמכרו אותו למצרים, ובהערת אגב אנו שומעים בשלב מסוים בסיפור שהוא גם התחנן אליהם שלא יעשו זאת. אך בהסתכלות אחורה יוסף מבין שהמכירה וכל מה שבא לאחריה הוא מימוש של תכנית אלוהית גדולה שנועדה להשיג מטרה עליונה של הצלת חיים. והאדם? האדם הוא השליח למימוש תכנית זו. יוסף מייצג עמדה זו בעקביות, שכן שנים לאחר מכן, לאחר מות יעקב הוא שב על דבריו וטוען שוב שכל הקורות אותם הוא חלק מהתכנית האלוהית: ״וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב״ (בר׳ נ, יט-כ)

איזו תפיסה עלינו לאמץ? את תפיסת יהודה או את תפיסת יוסף? העובדה שהסיפור מפגיש ברגע ההתוודעות הדרמטי את שתי התפיסות יחד מלמדת אותנו שיש לאחוז בשתיהן בו זמנית. האדם אחראי לגמרי על מעשיו. הוא יכול לשנות. הוא יכול להשתנות. בכוחו להשפיע על המציאות. לטוב ולרע. בה בעת לה׳ תכניות משלו, והאדם באופנים כאלה ואחרים מממש אותן, גם אם מבלי דעת.

ההשקפה הכפולה הזו חשובה לא רק מבחינה תיאולוגית אלא גם מבחינה פסיכולוגית. הטלת האחריות על האדם באופן בלעדי מביאה ליוזמה ולמצפן מוסרי אך עלולה ליצור גם חרדה, כעס, ורגשי אשם. ראיית ה׳ כאחראי בלעדי מאפשרת סליחה ומחילה עצמית אך עשויה לגרום להסרת אחריות מהאדם ולפסיביות. רק השילוב בין ההשקפות הללו מביא לאיזון נכון, רגשי ודתי, ומאפשר חיים מוסריים ומלאי משמעות.