בעודי מלמד את ספר תהלים היתה לי לפתע הארה. עדיין איני בטוח אם יש בה ממש, אבל כשהיא האירה לי – הוארתי, וחשתי שנתגלה לי אחד מסודות התורה הכמוסים ביותר.

מדובר באחד משירי המעלות, טקסט שאני קורא מילדותי כמנהגם של סבי וסבתי. ועדיין, כשניגשתי ללמדו עלתה לי לפתע שאלה – ובעקבותיה ההארה.

כידוע, רוב שירי המעלות כתובים בסגנון מוקפד, שבו מילה, מילים או צליל מסוים חוזרים שורה אחר שורה, ומשתלשלים כמעלות. כך, גם בכמעט כל הפרק הזה, תהלים קכה:

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת

הַבֹּטְחִים בַּה’

כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט                       לְעוֹלָם יֵשֵׁב.

(ב) יְרוּשָׁלַ‍ִם הָרִים סָבִיב לָהּ           וַה’ סָבִיב לְעַמּוֹ

מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

(ג) כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע            עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים

לְמַעַן לֹא יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים            בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם.

(ד) הֵיטִיבָה ה’ לַטּוֹבִים                 וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם.

(ה) וְהַמַּטִּים עַקַלְקַלּוֹתָם               יוֹלִיכֵם ה’ אֶת פֹּעֲלֵי הָאָוֶן

שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל.

פתיחת המזמור נאמנת לסגנון. מלבד שורת הכותרת הראשונה שנוספה מאוחר (ואולי כך גם נוספה בשלב מאוחר שורת החתימה), מהדהדות השורות הראשונות אלו את אלו:

הבוטחים בה’ – וה’ סביב

כהר ציון – ירושלים הרים

לעולם ישב – ועד עולם

לא – לא

הצדיקים – הצדיקים

ואולם, וכאן מגיעה השאלה, הנה מגיעים פסוקים ד-ה, ולא ברור מה ארע להם. מדוע הם אינם נאמנים לסגנון המוקפד? האם כל ההדהוד שלהם מסתיים בצליל החותם: בליבותם – עקלקלותם, ובהזכרת שם ה’?

ופתאום הוארתי: יש כאן מקבילה נוספת אלא שאנו מחמיצים אותה בגלל קריאה לא נכונה של אחת ממילות הפסוק. לא רק הסיומות “תם” מהדהדות זו את זו; יש שם משחק צלילים נוסף. חציו הראשון של פסוק ד’, “היטיבה ה’ לטובים”, זוכה להד בחציו השני של פסוק ה, “יוליכם ה’ את פועלי האוון”. הכיצד? כמו ש”היטיבה” מצטלצל עם “טובים”, כך המילה “הָאָוֶן” מהדהדת את האופן שבו יש לבטא את שם ה’!!!

חוויתם עתה גם הארה? האם הנה נתגלה כאן הסוד האבוד של היהדות? הדרך שבה יש לבטא את השם שאין לבטאו?

חג אורים שמח!