עשה לך רב

שנה 7, מספר 1

כסלו תשפ”א

יורה דעה קטז ה, חושן משפט תכז ח-י

שאלה מאת הרב אילנה פוס (שנשאלה לכתחילה לפני מגפת הקורונה): אנו עדים בשנים האחרונות לתופעה הולכת וגוברת של יהודים ונוכרים המסרבים לקבל חיסונים ולתת חיסונים לילדיהם נגד חצבת, שיתוק ילדים ומחלות מדבקות נפוצות. שאלה זאת נשאלת עכשיו ביתר שאת בשעה שמתחילים לחסן מיליוני אנשים נגד נגיף הקורונה שכבר הרג למעלה מ-1,760,000 איש ברחבי העולם. האם ההלכה מחייבת לקבל חיסונים? כיצד מתייחסת ההלכה לאלה המסכנים את חייהם של אחרים מכיוון שהם מסרבים לקבל חיסונים – האם ניתן למנוע מהם להיכנס לבתי ספר, לבתי כנסת או למקומות ציבוריים?

תשובה:

א) יחס היהדות לרופאים ולרפואה

כבר סקרתי במקום אחר את יחס היהדות לרפואה במשך אלפי שנים, מן המתנגדים ועד המחייבים (גולינקין, 2011). אבל הדעה העיקרית שהתקבלה ומקובלת עד היום היא גישתו של הרמב”ם בפירושו למשנה נדרים ד’, ד’. שנינו שם שאם ראובן נדר הנאה משמעון שלא ייהנה ממנו, שמעון בכל זאת “מרפאהו רפאות נפשות”. והרמב”ם פירש (במהדורת הרב קאפח, ירושלים, תשכ”ה, עמ’ צ”א):

ולא נאסר זה לחולה עצמו מפני שהיא מצוה, כלומר, שחייב הרופא מן הדין לרפאות חולי ישראל, והרי הוא בכלל אמרם בפירוש הכתוב “והשבתו לו” (דברים כ”ב:ב’) – לרבות את גופו (ראו בבא קמא פ”א ע”ב; סנהדרין ע”ג ע”א), שאם ראהו אובד ויכול להצילו, הרי זה מצילו בגופו או בממונו או בידיעתו [=בידע שלו]. (והשוו רמב”ם, הלכות נדרים ו’:ח’; פירוש המשנה לפסחים ד’:י’; שמונה פרקים להרמב”ם, פרק ה’; ושלחן ערוך יורה דעה רכ”א:ד’)

כלומר, הרופא חייב לרפא וזאת מצווה.

ב) מקורות כלליים המחייבים את שמירת הגוף/שמירת הבריאות

סעיף זה מבוסס על מה שכתבתי בתשובתי נגד העישון (גולינקין, תשנ”ב, עמ’ 44-38).

1. פיקוח נפש דוחה את כמעט כל המצוות שבתורה
כידוע, פיקוח נפש דוחה שבת (יומא פ”ה ע”א-ע”ב ומקבילות), כשרות (משנה יומא ח’:ד’ = דף פ”ג ע”א), יום הכיפורים (שם ח’:ה’ = דף פ”ב ע”א), וכל המצוות שבתורה חוץ מעבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים (כתובות י”ט ע”א וסנהדרין ע”ד ע”א). האמורא שמואל למד את הנ”ל מהפסוק ” ‘ושמרתם את חוקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם‘ (ויקרא י”ח:ה’) — ולא שימות בהם”. ואם אדם מצווה לעבור על כל המצוות שבתורה כדי להציל את נפש חברו, קל וחומר מצווה הוא לקבל חיסון על מנת להציל את נפשו! במילים אחרות, אם פיקוח נפש דוחה שבת, כשרות, יום הכיפורים, ואת כמעט כל המצוות שבתורה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שהוא דוחה סיכון כמעט אפסי — ראו להלן — של קבלת חיסון.

2. כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא
שנינו במשנה סנהדרין (ד’:ו’ = דף ל”ז ע”א): “לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא”. (זהו הנוסח המקורי על פי כתבי היד וקטעי הגניזה.) שם מדובר באיום העדים בדיני נפשות כדי שיזהרו להעיד עדות אמת. ואם אדם מצווה לקיים את נפש חברו, את נפשו לא כל שכן! והרי ר’ עקיבא דרש (בבא מציעא ס”ב ע”א) “‘וחי אחיך עמך’ (ויקרא כ”ה:ל”ו) – חייך קודמים לחיי חברך”!

3. העולם ומלואו שייך לקב”ה ולכן אין האדם רשאי לחבל בגופו
ר’ ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים (1933-1839), כתב נגד העישון שנים רבות לפני שהוכח שהעישון מסוכן. אף על פי כן הוא שמע כי “כמה רופאים גזרו אומר שכל מי שהוא אדם חלש אסור להרגיל את עצמו בזה שמחליש כוחותיו ולפעמים נוגע גם לנפשו”. כתוצאה מכך, הוא מחה בפני אנשים חלשים כאלה: “מי התיר לכם להרגיל את עצמכם על כך?” אמנם חז”ל אמרו שהחובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור, “אבל על כל פנים הלא אמרו שאינו רשאי לחבול בעצמו. ראשית משום ‘ונשמרתם מאד לנפשותיכם’ (ראו להלן, סעיף 5) ועוד דין הוא, דהלא תבל ומלואה של הב”ה ולכבודו בראנו… ואיך ירשה העבד לעשות כפי רצונו, הלא הוא שייך לאדונו? ואם על ידי העישון נגרעו כוחותיו, בוודאי ייתבע לבסוף לדין על זה [בדיני שמים, בבית דין של מעלה}, דהלא עשה זה ברצון לבו ולא באונס!” (חפץ חיים, ליקוטי אמרים, תשכ”ז, עמ’ ס”ב). גם הרב נתן דרייזין הדגיש ענין זה בצטטו את הפסוק מיחזקאל (י”ח:ד’): “הן כל הנפשות לי הנה” (Judaism and Drugs, second edition, New York, 1973, p. 75) ורעיון דומה מופיע אצל הרב סימור סיגל, הרב אליעזר וולדינברג ואחרים בקשר לעישון. אם כן, אנו שייכים לקב”ה ואין לנו הזכות לחבל ביצירתו של ה’.

בדומה, בנידון שלנו, מי שמסתובב בלי חיסון בשעת מגפת חצבת או קורונה מסכן את עצמו בלי שום סיבה, ואין לו הזכות לחבל ביצירתו של הקב”ה.

4. גוף בריא ושלם מדרכי ה’ הוא
בפרק ד’ מהלכות דעות מונה הרמב”ם שורה ארוכה של דברים שראוי לאדם לעשותם כדי לשמור על בריאותו. רובם לקוחים מספרות התלמוד אבל חלקם נובעים בלי ספק מניסיונו של הרמב”ם כרופא (וכך מדגיש הרב חיים דוד הלוי, עשה לך רב, חלק ב’, עמ’ י”א-י”ב). בהלכה א’ מסביר הרמב”ם את הרעיון המנחה בפרק:

הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין ומחלימים. ואלו הן: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד, אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו יעמוד מיד.

אפשר אולי לטעון שהרמב”ם התכוון אך ורק לדברים הספציפיים שהוא רשם, אבל הרב יוסף קארו ובמיוחד הרב משה איסרליש (הרמ”א, יורה דעה קט”ז:ה’) הרחיבו את הרשימה ל”כל הדברים המביאים לידי סכנה” ו”כל כיוצא בזה” (ראו בוש, עמ’ 192-191).

5. “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”
נאמר בספר דברים (ד’:ט’) “רק השמר לך ושמר נפשך מאד” וכתוב אחריו (ד’:ט”ו) “ונשמרתם מאד לנפשתיכם”. לפי פשוטם, מזהירים פסוקים אלה נגד שכחת התורה (פס’ ט’) ונגד עבודה זרה (פס’ ט”ו – וכך הדגיש המהרש”א לברכות ל”ב ע”ב ד”ה כתיב), אבל חז”ל שלבום באגדה העוסקת בסכנה פיזית כדי לומר: יהודי חייב לשמור על בריאותו הפיזית (ברכות לב ע”ב למטה – עיינו שם). גם הרמב”ם ראה בפסוקים אלה אזהרה נגד סכנות פיזיות. לאחר שהוא מזהיר אדם לעשות כיסוי לבורו וכדומה, הוא ממשיך ואומר (הלכות רוצח ושמירת הנפש י”א: ד’): “וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצוות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר יפה יפה שנאמר ‘השמר לך ושמור נפשך'”. פסק זה של הרמב”ם עבר גם לשלחן ערוך (חושן משפט תכ”ז:ח’). לבסוף, חז”ל למדו מפסוק ט’ מצוות לא תעשה. שנינו במשנה (שבועות ד’:י”ג = דף ל”ה ע”א) “המקלל עצמו וחברו בכולן [=בכל הכינויים של ה’] עובר בלא תעשה” ופרשו בגמרא (שבועות ל”ו ע”א): “עצמו דכתיב ‘רק השמר לך ושמור נפשך מאד’ ” וכן נפסק להלכה ברמב”ם (הלכות סנהדרין כ”ו:ג’). ואם המקלל את עצמו עובר במצוות “השמר לך”, המחבל בגופו בידיים לא כל שכן!

יש שלמדו מהפסוקים הנ”ל שהחיוב של שמירת הבריאות הוא חיוב מדאורייתא (ראו פאר תחת אפר, ירושלים, תשמ”ט, עמ’ נ”ז ע”ב באריכות). ברם, נראה יותר מהגמרא בברכות ל”ב ע”ב שמדובר באסמכתא בעלמא. ברם יש להדגיש שהאחרונים והעם היהודי מדורי דורות ראו בפסוקים אלה אזהרה כללית להישמר מסכנות פיזיות (ראו הסמ”ע לחושן משפט תכ”ז ס”ק י”ב; תורה תמימה לדברים ד’:ט’, אות ט”ז; וספר אסיא, כרך ה’ [תשמ”ט], עמ’ 238, הערה 7). אם כן, אפילו אם מבחינה טכנית יהודי שסירב לקבל חיסון אינו עובר על מצוה מדאורייתא, הוא בוודאי עובר על הפסוקים הנ”ל לפי הפירוש המקובל מדורי דורות.

6. הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות
בפרק י”א מהלכות רוצח ושמירת הנפש פוסק הרמב”ם (בהלכה ה’): “הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן ואומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או אינו מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות [כפי שנקבעת על פי בית דין]”. בין השאר, אסור לאדם להניח פיו על סילון של מים [צינור המחובר לקרקע] או לשתות בלילה מן הנהרות ומן האגמים שמא יבלע עלוקה, לשתות מים מגולים שמא שתה מהם נחש, וכדומה (הלכה ו’). כמו כן, אסור לאדם לתת מעות או דינרים לתוך פיו שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין או מצורעים (שם י”ב:ד’). וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או להיכנס לחורבה (שם י”ב:ו’).

לכאורה אפשר לטעון שחז”ל אסרו אך ורק את הדברים האלה ושאין לנו להוסיף איסורים חדשים מדעתנו. ברם, הפוסקים מדגישים שאלו הן דוגמאות של סכנות ולא רשימה שלמה. הרי הרמב”ם בעצמו מוסיף להלכה האחרונה: “וכן כל היוצא באלו משאר הסכנות אסור לעבור (נו”א: לעמוד) במקומן.” גם ר’ יוסף קארו מדגיש ענין זה בהוסיפו שתי מילים לדברי הרמב”ם בהלכה ה’ הנ”ל: “כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם ואמר [=ואומר] הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות והנזהר מהם עליו תבוא ברכת טוב” (חושן משפט תכ”ז:י’, וזהו הסעיף האחרון בשלחן ערוך!). וכן פוסק הרמ”א: “וכל אלה הדברים הם משום סכנה… ואסור לסמוך אנס [=על נס] או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה” (יורה דעה קט”ז:ה’ בסוף). לבסוף, גם ספר החינוך מסגנן את האיסור בצורה כללית מאד: “והרבה דברים אסרו זכרונם לברכה כדי להישמר מן הנזקים ומן המקרים הרעים שאין ראוי לו לאדם שיש בו דעה לסכן בנפשו ועל כן ראוי שייתן לבו לכל הדברים שאפשר להגיע לו נזק בהם והעובר עליהם חייב מכת מרדות דרבנן” (סימן תקמ”ו = מהד’ שעוועל, סימן תקל”ח).

כלומר, לענייננו, כל מי שמסרב לקבל חיסון ואומר “הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך” מגיעה לו מכת מרדות, וכל הנזהר ממנו “עליו תבוא ברכת טוב”.

7. אפילו אם תשעה לא חוסנו ולא מתו, חייב העשירי לקבל חיסון

יש המתנגדים לחיסונים הטוענים שאין צורך לקבל חיסון כי הרבה לא קבלו חיסון כל חייהם ומתו בשיבה טובה ולכן אין כאן סכנה ודאית. ולא היא. הרי שנינו בברייתא (עבודה זרה ל’ ע”ב) בקשר למים מגולים שהוזכרו לעיל: “דתניא: חבית שנתגלתה אף על פי ששתו ממנה תשעה ולא מתו, לא ישתה ממנה עשירי. מעשה היה ששתו ממנה תשעה ולא מתו ושתה עשירי ומת… וכן אבטיח שנתגלתה, אף על פי שאכלו ממנה ט’ בני אדם ולא מתו, לא יאכל ממנה עשירי. מעשה היה ואכלו ממנה תשעה ולא מתו ואכל עשירי ומת…”. הרמב”ם מצטט את הברייתא הזאת להלכה (הלכות רוצח ושמירת הנפש יא, יד) והטור פוסק: “אפילו אם שתו מהן אחרים ולא הוזקו, אין לשתות מהן” (יורה דעה, ריש סימן קט”ז).

אם כן, אפילו אם יש תשעה שלא קבלו חיסון ולא מתו, אסור לעשירי לא לקבל חיסון משום סכנה אפשרית.

8. חמירא סכנתא מאיסורא

הטענה שאין בחוסר חיסון סכנה ודאית נדחית גם על ידי הכלל התלמודי (חולין י’ ע”א): “חמירא סכנתא מאיסורא”. כלומר, אם יש ספק טומאה ברשות הרבים פוסקים “טהור”, ואילו אם נשארו מים מגולים בלילה וספק שתה מהם נחש ספק לא שתה — אין לשתותם. ביורה דעה קט”ז מונה בעל הטורים את הסכנות הפיזיות שמנינו לעיל ומוסיף: “וצריך אדם ליזהר באלו הדברים מאד להחמיר בספקו שיותר החמירו מספקו מבספק איסור.” (והבית יוסף שם מביא את הסוגיא הנ”ל מחולין). והרמ”א כותב (יורה דעה קט”ז:ה’): “וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה כי סכנתא חמירא מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור”.

אין ספק שאי-קבלת חיסון הוא לכל הפחות ספק סכנה כי יש סיכוי גבוה שאותו בן-אדם מסכן את בריאותו, ולכן חייבים לקבל חיסון על פי הכלל “חמירא סכנתא מאיסורא”.

9. אין סומכין על הנס

יש בני אדם — יהודים ולא-יהודים – המאמינים שה’ ישמור עליהם ולא ייתן להם לחלות. על כגון זה כבר נאמר בתלמוד “דלאו כל יומא מתרחיש ניסא” (“שלא כל יום מתרחש נס”; מגילה ז’ ע”ב ופסחים נ’ ע”ב). וכן מסופר בקידושין (ל”ט ע”ב) על אדם שטיפס על סולם כדי לקיים מצוות “שילוח הקן” (דברים כ”ב) ובחזירתו נפל. בין השאר מציעים שהסולם היה רעוע שהיזקו קבוע וידוע “וכל היכא דקביע היזיקא לא סמכינן אניסא” [=וכל מקום שקבוע היזקו לא סומכים על נס]. גם במקרה שלנו הנזק מחצבת או שיתוק ילדים או קורונה קבוע וידוע ואין סומכין על הנס. וכן פסק רבי ינאי: “לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס שמא אין עושין לו נס” (שבת ל”ב ע”א ותענית כ’ ע”ב). וכך קובע הזוהר שאין סומכין על הנס ולא בכל שעה מתרחיש נס (הזוהר לבראשית קי”א ע”ב). וכך פוסק הרמ”א הנ”ל (יורה דעה קט”ז:ה’ בסוף): “וכל אלו הדברים הם משום סכנה ושומר נפשו ירחק מהם ואסור לסמוך אנס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה.” ולכן אסור לסמוך על הנס וחייבים לקבל חיסון בהקדם האפשרי.

10. ההלכה אוסרת את ההתאבדות

למדנו בבראשית רבה (ל”ד:י”ג, מהד’ תיאודור-אלבק, עמ’ 324; והשוו בבא קמא צ”א ע”ב): “‘ואך את דמכם לנפשתיכם אדרוש’ (בראשית ט’:ה’), להביא את החונק עצמו”. על סמך זה פוסק הרמב”ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש ב’:ב’): “…וכן ההורג את עצמו כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועוון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין”. אם כן, ההתאבדות אסורה על פי ההלכה. יתר על כן, ספר חסידים משתמש בפסוק הנ”ל מבראשית ללמוד שכל אלה שמתו משום שסיכנו את חייהם “עתידין ליתן את הדין שגרמו מיתה לעצמם”. בתור דוגמא הוא כולל מי ש”הלך במקום סכנה כגון על קרח ונפל ומת או [ב]חורבה רעועה” (ספר חסידים מהד’ מרגליות סימן תרע”ה = מהד’ ויסטינצקי, סימן קס”ג והשוו שם, סימן תתתתשנ”ו). אם כן, לפי ספר חסידים גם סיכון עצמי המוביל למוות נחשב להתאבדות, ולכן, כל מי שסירב לקבל חיסון ומת עתיד ליתן את הדין שגרם מיתה לעצמו.

ג) חייבים לציית לעצת הרופאים

כפי שהדגיש הרב אלפרד כהן (עמ’ 89-85), כבר פסקו פוסקים רבים שחייבים לציית לעצת הרופאים. וכך פסק הרב עובדיה יוסף (יחוה דעת א’, סימן ס”א), על סמך מקורות רבים וכדרכו בקודש. מכיוון שכמעט כל הרופאים בעולם קובעים שחייבים לקבל חיסונים, חייבים לציית להם ולקבל חיסונים.

ד) העובדות הרפואיות – רפואה בדוקה

באופן כללי, כמעט כל הרופאים בעולם תומכים בחיסונים נגד חצבת ומחלות מדבקות אחרות מכיוון שהם “רפואה ודאית ובדוקה” שמצילה את חייהם של מיליוני בני-אדם בעולם כל שנה. (למונחים אלה, ראו הרב יעקב עמדן, מור וקציעה, אורח חיים שכ”ח, מהד’ מכון ירושלים, עמ’ שס”ג.)

ברם, רבים מרגישים שהחיסונים החדשים נגד קורונה שפותחו על ידי חברות פפייזר ומודרנה ושאושרו לשימוש חירום על ידי ה-FDA של ארה”ב בדצמבר אינם “רפואה בדוקה”. אכן, לפי סקרים בתקופה האחרונה רק 61% מן האמריקאים “עלולים” להתחסן נגד קורונה, ואילו בארץ רק 63% מתכננים להתחסן. חוץ מן השמועות ההזויות שהחיסון של פפייזר גורם לעקרות או שהוא משפיע על ה-DNA של בן-אדם, רבים חוששים כנראה מן החיסונים האלה מכיוון שהם מבוססים על שיטת mRNA החדשה במקום על השיטה המקובלת של וירוס דליל. ברם, כפי שניתן ללמוד מן המאמרים הרפואיים הרשומים להלן בסוף התשובה, חיסוני mRNA הם באמת בטוחים יותר מחיסונים רגילים מכיוון שאי אפשר להידבק במחלת הקורונה מחיסון כזה מכיוון שהוא לא נעשה מחומר אקטיבי מנגיף הקורונה. כמו כן, ניתן ליצור חיסוני mRNA בצורה מהירה יותר, זולה יותר ואחידה יותר. יתרה מזאת, חיסונים אלה הם “רפואה בדוקה” בהשוואה לחיסון של ד”ר ג’נר נגד אבעבועות שלא עבר בדיקות קפדניות כמו היום – ובכל זאת נתמך על ידי פוסקים רבים – ובהשוואה לחיסוני שפעת הניתנים כל שנה. לחיסונים נגד שפעת יש שיעור הצלחה של 60-40% בהשוואה לחיסונים של פפייזר ומודרנה נגד קורונה עם שיעור הצלחה של 95-90% למבוגרים ולבני 16 ומעלה. פפייזר, למשל, בדק את חיסונו בשלב השלישי על 43,448 בני אדם מגזעים וקבוצות אתניות שונים. חצי מן הנבדקים קבלו את החיסון וחצי קבלו פלסבו, עם שיעור הצלחה של 95% לאחר שני חיסונים. זאת הסיבה שהחיסון קיבל אישור שימוש לשעת חירום (EUA) של ה-FDA. חיסונים יכולים לקבל אישור כזה אפילו אם יש להם שיעור הצלחה של 50%, ואילו לחיסונים של פפייזר ומודרנה יש שיעור הצלחה של 95-90% (פלץ, עמ’ 3-2).

והרי רשימה חלקית של עובדות רפואיות על חיסונים אחרים שנאספו על ידי הרבנים וושופסקי, פראוזר ובלייך על פי ספרות רפואית ענפה:

אבעבועות (smallpox): עד שד”ר אדוארד ג’נר (Jenner) המציא את החיסון בשנת 1796 מתו כ-400,000 איש כל שנה באירופה מאבעבועות. הודות למאמצי ארגון הבריאות העולמי, מחלה קטלנית זו נעלמה מן העולם בשנת 1980.

שיתוק ילדים (polio): עד להמצאת החיסון על ידי ד”ר יונאס סאלק בשנת 1955, היו עד 18,000 מקרים בארה”ב כל שנה; עכשיו יש 15-5  מקרים בשנה, בעיקר אצל אנשים שלא קבלו חיסון.

אסכרה (diphtheria): זו הייתה פעם מחלה נפוצה עם שיעור תמותה של 10-5%; היום יש פחות מ-100 מקרים בשנה בארה”ב.

חצבת (measles): לפני שנות השישים היו למעלה מ-500,000 אלף מקרים בשנה בארה”ב ו-6.6% מן הילדים שחלו בשעת מגיפה מתו; היום שיעור החולים ירד ב-99%. אלה שלא חוסנו עלולים להידבק בחצבת פי 35 ממי שחוסן (פראוזר, עמ’ 10).

אדמדמת (rubella): במגפת 1965-1964, 11,000 עוברים מתו ברחם או מהפלה ספונטנית ו-20,000 תינוקות שנולדו לאימהות שחלו נולדו עם עיוורון, מחלות לב ו/או פיגור שכלי. היום הסכנה נעלמה כמעט כליל הודות לחיסון נגד אדמדמת. (וושופסקי, עמ’ 110-109; בלייך, עמ’ 450).

לפי דו”ח רפואי משנת 1992, חיסון ילדים נגד חצבת מנע 3.2 מיליון מקרי מוות בעולם בשנה, והחיסון נגד שיתוק ילדים מנע 450,000 מקרים בעולם בשנה (הרב פראוזר, עמ’ 5).  

ה) הסכנות של החיסונים והתנגדות לחיסונים

הרמב”ן, שהיה גם רופא, כתב ב”תורת האדם” במאה ה-13 לגבי רפואות ש”מה שמרפא לזה ממית לזה” (מהד’ שעווועל, עמ’ מ”ג). זה נכון, אבל היום יש לנו הכלים המדעיים והסטטיסטיקה הרפואית מרחבי העולם כדי לדעת מהו שיעור התמותה של כל תרופה וחיסון.

אלה שמתנגדים לחיסונים טוענים שהם “מסוכנים” כביכול. אכן, ג’רמי בראון מדווח שבצרפת היום 40% מאמינים שחיסונים אינם בטוחים, וכן 25% ביוון ובאוקראינה. אבל זאת טענה מופרכת. מספר המתים כתוצאה מחיסונים הוא קטן ביותר. למשל, לגבי החיסון נגד שעלת, יש סיכוי של 1 מתוך 100,000 לקבל אנצפלופתיה ושיעור של 1 מתוך 300,000 לנזק נוירולוגי בלתי-הפיך. מצד שני, שיעור המוות משעלת לילד לא מחוסן הוא פי 10 מילד מחוסן (וושופסקי עמ’ 112-111).

אכן, לפי מחקר רפואי שפורסם בשנת 2007, שיעור המוות מהחיסון נגד אבעבועות הוא .07 ל-100,000 איש לעומת 10 מתוך 100,000 איש לאנשים שלוקחים אספירין כל יום כדי למנוע התקפי לב או 10 מתוך 100,000 איש שנוסעים במכוניות (כהן וניומן).

בשנת 1998 פרסמה קבוצה של 12 רופאים מאמר בכתב העת הרפואי המכובד The Lancet שם טענו שהחיסון נגד חצבת (MMR) גורם לאוטיזם. מחקר זה גרם למהומה גדולה והרבה הורים, במיוחד באנגליה, הפסיקו לחסן את ילדיהם ושיעור ההידבקות מחצבת באנגליה עלה בצורה טלולה. ברם, בשנת 2005, 10 מתוך 12 הרופאים שחתמו על אותו מחקר חזרו בהם מן המאמר. התברר שהחוקר הראשי זייף תוצאות, הוא איבד את רישיונו כרופא, וכתב העת הודיע סוף סוף בשנת 2010 שהם נסוגו מן המחקר המזויף (בלייך, עמ’ 464-463; בוש, עמ’ 185-186).

לא זו אף זו. נעשו למעלה מעשרים מחקרים שחיפשו קשר בין חיסון ה-MMR ואוטיזם, כולל מחקר של למעלה ממיליון ילדים. אין שום ראיה  שיש קשר בין החיסון הזה לבין אוטיזם (גלט עמ’ 57; והשוו פראוזר עמ’ 8-6). כמו כן, מחלה נדירה ולא קטלנית בשםGBS  קורה פעם או פעמיים במיליון איש המקבלים חיסון נגד שפעת (גלט, עמ’ 57).

אכן, על מקרה רפואי אחר כבר פסק החיד”א, הרב חיים יוסף דוד אזולאי (ארץ ישראל ואיטליה, 1806-1724; שו”ת חיים שאל, חלק ב’, סימן כ”ה) “דלמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן [=שלמיעוט של מיעוט אנו לא חוששים]”. אכן, גם ר’ אברהם נאנציג שנביא להלן כתב בשנת 1785 שאין לחשוש לסכנה של אחד מאלף שמת מן האינקולציה נגד אבעבועות “למעוטי דמעוטי כזה לא נחוש לסלק בשביל כך תועלת גדול כזה” (עלה תרופה, לונדון, 1785, דף ו’ ע”ב המצוטט אצל פראוזר, עמ’ 13).

וכן אמר הרב הרשל שכטר בימינו, שאם תגובת הלוואי לחיסון היא בסביבות אחד במיליון יש לאמץ את המושג של “בטלה דעתו אצל כל אדם” כדי שאדם לא יפחד מחיסון (גלט, עמ’ 65-66).

ו) פוסקים התומכים או אף מחייבים חיסונים, בסדר כרונולוגי

כאמור, ד”ר אדוארד ג’נר המציא את החיסון נגד אבעבועות בשנת 1796. מאז, ואפילו קצת לפני כן, רוב הפוסקים שעסקו בנושא תמכו באותו חיסון – ולאחר מכן בחיסונים אחרים – על פי המקורות שהבאנו לעיל, וחלק אף חייבו את החיסונים. אציג את הפוסקים האלה בסדר כרונולוגי עם הערות קצרות לגבי דעותיהם:

1. אברהם בן שלמה נאנסיך או נאנציג, פרסם חוברת בשם “עלה תרופה”, לונדון 1785. הוא היה תלמידי חכם אבל, כנראה, לא רב מוסמך. שניים מילדיו מתו מאבעבועות. הוא תמך באופן נלהב ב-variolation אוinoculation, שיטה לחיסון שהייתה קיימת לפני החיסון הבטוח יותר של ג’נר, שבה לוקחים מוגלה מתוך פצע של חולה אבעבועות ומכניסים אותו מתחת לעור של בן אדם בריא (יש סיכומים מפורטים אצל פראוזר, עמ’ 13-12; אייזנשטיין, עמ’ 77; בראון; והוא נזכר אצל הרבה מן הרבנים הרשומים ברשימת הספרות להלן). הוא ראה בשיטה הזאת קיום המצווה הנ”ל של “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”.

2. גם הרב ישמעאל הכהן ממודינה (1811-1723; זרע אמת, חלק ב’, ליוורנו, תקנ”ו, 1796, יורה דעה, סימן ל”ב; השוו צימלס, עמ’ 108) עסק בשאלה של “האינוקולאציוני של הווארולי”. הרב בלייך (עמ’ 454) טוען שהרב ישמעאל תמך בחיסון של ד”ר ג’נר, אבל ברור מעיון בתשובתו שהוא עדיין התלבט בשיטה הישנה של אינוקולציה. מצד אחד, הוא הצדיק בסוף מכתבו הראשון את מנהג אותם המקומות שנוהגים לעשות כך, למרות שיש אפשרות שימותו מהם אחד מאלף “וכל שכן שלא שמענו ולא ראינו מעולם שמת שום אחד מהם מחולי זה כעדות הרופאים המעידים לפי חכמת אומנותם, ואפילו אם נשמע מי שמת מן הטיפול הזה, מכל מקום הוו מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן ליה”. אבל בסוף מכתבו השני, לאחר הצדקת המנהג, הוא מוסיף: “אבל מכל מקום ליראי הוראה גם ידי תכון עמו דמהיות טוב ‘שב ואל תעשה עדיף’ ויפה השתיקה כל היכא דמצי לאישתמוטי שלא לומר בזה לא איסור ולא היתר, כמו שהשבתי אני לשואל דבר זה שאיני רוצה ליכנס [=להכניס] עצמי בספק סכנת נפשות”. כלומר, הרב ישמעאל הצדיק את מנהגם של אלה שעשו אינוקולציה, אבל כשמישהו שאל אותו האם לעשות כך, הוא התחמק מלהשיב. ברם, יש להדגיש שכל הדיון הזה עסק בשיטה הישנה של אינוקולציה, ולא בשיטת החיסון הבטוחה של ד”ר ג’נר.

3. קונטרס הנהגות ישרות (ירושלים, 1997, עמ’ 6-5, המובא אצל פראוזר, עמ’ 14) מייחס את הדעה הזאת לרב נחמן מברסלב (1811-1772):

ואמר רבינו ז”ל שצריכים להעמיד לכל תינוק פאקין קודם רבע שנה, כי אם לא, הוא כמו שופך דמים, ואפילו אם גרים רחוק מן העיר, צריך לנסוע לשם אפילו בזמן שהקור גדול וכו’.

פאקן ביידיש פירושו pox, smallpox והביטוי “להעמיד פאקין” הוא תרגום מן היידיש “שטעלן פאקן” = לחסן נגד אבעבועות (באכנער וביינפעלד, יידיש-ענגליש ווערטערבוך, אינדיאנה, 2013, עמ’ 485). כלומר, כל הורה צריך לחסן את ילדו עד גיל שלושה חודשים אפילו בחורף ואפילו אם הוא גר רחוק מן העיר ואם לא, הוא דומה לשופך דמים.

4. הרב אלעזר פלקלס (פראג, 1826-1754) עסק בענייננו יחד עם חתנו הרב איצק שפיץ מברעזניץ בשנת תקס”ה (1805; תשובה מאהבה, קאשוי, תרע”ב, סימן קל”ד-קל”ה; השוו צימלס, עמ’ 110-109). חתנו נשאל על ידי הקהילה בעיר טשקין אם הרופא הנוכרי רק מגיע לעיר ליום אחד בשבת על מנת לתת אימפפן (חיסון או inoculation בגרמנית וביידיש), האם מותר להביא את התינוק אליו לחיסון בשבת? הרב שפיץ כתב שזה רק איסור דרבנן מכיוון שרק עושים נקב קטן בעור בלי להוציא דם, ולכן מותר לומר לרופא הנוכרי לתת חיסון לתינוק מכיוון ש”שבות דשבות במקום סכנה לא גזרו”. הוא כותב שעדיף לעשות את החיסון ביום חול, אבל אם רק אפשר בשבת אז חייבים ההורים לעשות את החיסון בשבת. עדיף לא לסייע לרופא, אבל אם צריך “אל יהיה גם זאת לו למכשול ולפוקה פן יתמהמה ודם בניו בראשו”. הרב פלקלס מניח שהרופא שמגיע לבצע חיסונים הוא מומחה שקיבל רשות מראש הרופאים בעיר הגדולה פראג הבירה. ואז הוא מסכים כמעט מילה במילה עם מה שחתנו הציע. כלומר, שניהם הסכימו שיהודים חייבים לחסן את ילדיהם ואף מתירים לעשות את החיסון אצל רופא נוכרי בשבת.

5. לפי דיווחו של ר יהודה לייב ייטלש (בני הנעורים, פראג, תקפ”א, 1821, עמ’ 72, המובא אצל בלייך, עמ’ 454, הערה 17) הרב מרדכי באנעט (מורביה, 1829-1753) תמך בקמפיין של אביו ד”ר יונאס ייטלש לחסן את יהודי פראג נגד אבעבועות. ברם, הדבר לא מופיע בכתבי הרב באנעט.

6. הרב ישראל ליפשיץ (דנציג, 1860-1782) התיר את החיסון נגד אבעבועות בפירושו “תפארת ישראל” למשנה, סדר מועד, שפורסם לראשונה בשנת 1844. שנינו במשנה יומא ח’:ז’ שמי שנפלה עליו מפולת, מצאוהו חי, מפקחין עליו את הגל. בחלק “יכין” כותב הרב ליפשיץ, אות מ”א: “אפילו אי אפשר שיחיה רק חיי שעה, חיישינן לחיי שעה”. כלומר, מוציאים את האדם מתחת לערמה של אבנים למרות שרק יחיה לזמן קצר. בחלק “בועז”, אות ג, הוא מוסיף: “ומזה נראה לי היתר לעשות אינאקולאטיאן (inoculation) של פאקקען (pox), אף שאחד מאלף מת על ידי האינאקולאטיאן, על כל פנים שאם יתהוו בו הפאקקען הטבעיים [כלומר, אם יידבק באבעבועות] הסכנה קרובה יותר, ולכן רשאי להכניס את עצמו בסכנה רחוקה כדי להציל את עצמו מסכנה קרובה”. ובהמשך הוא מוכיח את שיטתו ממקורות נוספים. כלומר, עדיף להסתכן קצת על ידי החיסון על מנת להציל את עצמו מסכנה גדולה בהרבה – האבעבועות. ואם כך פסק בזמנו כשהוא סבר שאחד מתוך אלף מן המתחסנים מת, קל וחומר בימינו כשמדובר באחד מתוך 100,000.

יתר על כן, בפירושו לאבות ג’:י”ב (חלק בועז, אות א’), הרב ליפשיץ משבח את חסידי אומות העולם: “וכמה מהם שהיטיבו ביותר לכל באי עולם, כהחסיד יענער [= ג’נר] שהמציא הפאקקענאימפפונג [=החיסון נגד אבעבועות], שעל ידה ניצולים כמה רבבות בני אדם מחולי וממיתה וממומין…”.

7. בשנת 1896 נאסר יהודי בשם הנרי לוי בלונדון מכיוון שסירב לחסן את בנו בטענה שזה נגד דתו. הקטגור, שהיה יהודי, פנה לרב הרמן אדלר, הרב הראשי של אנגליה, שהשיב שמה שאותו יהודי “כתב במכתבו אינו נכון. הסמכויות הרפואיות הכי מוסמכות מסכימות שהחיסון מונע אבעבועות, והוסיף שהשימוש בחיסון הוא בהתאמה מלאה עם האות והרוח של היהדות” (בוש עמ’ 186 על סמך ספר “יהי אור” שפורסם בלונדון בשנת 1897; והשוו אייזנשטיין, עמ’ 77).

8. הרב דוד צבי הופמן (ברלין, 1921-1843), פוסק ידוע והמנהיג של הניו-אורתודוקסיה בגרמניה, לא עסק בעניינינו באופן ישיר. הוא פסק בתשובותיו (מלמד להועיל, חלק ב’, ברלין, תרפ”ז, סימן ק”ד) בעקבות ר’ יעקב ריישער (שבות יעקב, חלק ג’, סימן ע”ה) שאם צריכים לנתח ילד ולפחות שני שליש של הרופאים בעיר מסכימים שיש צורך בניתוח “אם כן בוודאי דעת אביו ואמו לא מעלה ולא מוריד, [שיש] ביורה דעה של”ו דיש חיוב על הרופא לרפאות [כפי שראינו לעיל אצל הרמב”ם] ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים. ולא מצינו בכל התורה כולה שיש לאב ואם רשות לסכן נפש ילדיהם ולמנוע הרופא מלרפאותם. זה הוא הדין תורה”. במקרה שלנו כמעט כל הרופאים בעולם מסכימים שחייבים לחסן את הילדים ושזה מציל מיליוני בני אדם ממוות. ולכן, יש להניח שלדעת הרב דוד צבי הופמן חייבים לחסן את הילדים על פי דין התורה אפילו אם ההורים מתנגדים (פראוזר, עמ’ 24).

9. הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (1959-1888) הרב הראשי הראשון של מדינת ישראל, דן בענייננו אגב אורחא בתשובה על בניית גדר בטחון בשבת בתקופת מלחמת השחרור (שו”ת היכל יצחק, אורח חיים, סימן ל”א = פסקים וכתבים, אורח חיים, סימן מ”ה). הוא כתב שם: “ואני אומר שזה תלוי ברופאים המומחים, שאם הם אומרים שעלול [המגיפה] להתפשט וצריך לחסן את האוכלוסיא על ידי זריקות, אפילו אם יש בהן מלאכה דאורייתא, אם לא נעשה מערב שבת, מותר בשבת”.

10. הפוסק החרדי הרב יוסף שלום אלישיב (2012-1910; ליטא וירושלים) דן בעניינינו פעמיים. פסק ההלכה הראשון מובא בספר של עקיבא טאץ באנגלית ולכן קשה מאד לדייק במינוח ההלכתי. הרב אלישיב אמר למחבר בעל פה שההורים צריכים לחסן את ילדיהם אפילו אם הם חוששים מכך, מכיוון שזה הנוהג המקובל בכל העולם. אי-חיסון פירושו רשלנות (negligence). לסרב לחסן ילדים על סמך פחדים מתופעות לוואי שלא הוכחו הוא חוסר אחריות ונגד ההלכה. הסכנה של האצת מגיפות של חצבת, שיתוק ילדים ומחלות אחרות עם סיבוכים פוטנציאליים הרסניים גדולה בהרבה מן הסכנות המיוחסות לחיסונים על סמך אנקדוטות. עד שיצטברו הוכחות מנוגדות, הגישה ההלכתית הנכונה היא לעשות מה שמקובל. יתר על כן, חקיקה של ממשלה לגבי סטנדרטים של רפואה מוסיפה משקל להתקבלותם ההלכתית. (תרגמתי מגלט, עמ’ 70 = בוש, עמ’ 199, הערה 41; פסק זה נזכר בקיצור אצל בלייך, עמ’ 465 ; גרוסמן 2020, הערה 13).

בפסק הלכה אחר בעברית, הרב אלישיב פסק: “באם רוב הילדים בכיתה מחוסנים מפני נגיף כלשהו, וישנם ילדים יחידים שההורים שלהם לא חיסנו אותם, ובכתה יש הורים החוששים מכך, יכולים ההורים לדרוש מהיחידים לנהוג ככלל ולא להפ[ו]ך למזיקים” (בוש, עמ’ 200, הערה 47).

11. הרב אליעזר ולדינברג, מומחה ידוע לענייני הלכה ורפואה (ירושלים, 2006-1915), לא עסק בעניינינו באופן ישיר. הוא נשאל בשנת תשמ”א על ידי מנהל מחלקת העיניים בבית חולים ביקור חולים: מכיוון ש86% מכלל בני הישיבות סובלים מקוצר ראיה וכתוצאה מכך אחוז מסוים מתעוור בעין אחת או בשתי עיניים, האם יש לחייב את בני הישיבות להפנות את ילדיהם לפיקוח וטיפול; לחייב את המוסדות התורניים להפנות את כל התלמידים לטיפול; ולחייב את המוסדות הציבוריים לסייע כדי למנוע התפתחות המחלה הזאת? הרב ולדינברג ענה בחיוב בצורה תקיפה והחלטית על שלוש השאלות האלו. הוא הסתמך על פירוש הרמב”ם למשנה נדרים, על הלכות דעות, ועל הרב יעקב עמדן שהובאו לעיל. הוא מדגיש את המצוות של “והשבתו לו” (דברים כ”ב:ב’), “לא תעמוד על דם רעך” (ויקרא י”ט:ט”ז), “ואהבת לרעך כמוך” (שם, י”ח); ו”לא תוכל להתעלם” (דברים כ”ב:ג’). (ציץ אליעזר, חלק ט”ו, סימן מ’; תשובה זאת מובאת בקיצור על ידי דיפוס ובוכבינדר, עמ’ 98-97; פראוזר, עמ’ 20, 23)

12. הרב יצחק זילברשטיין, מומחה לענייני הלכה ורפואה (בני ברק, נולד 1934), עסק בענייננו במכתב עברי שפורסם באנגלית בשנת 2015 (זילברשטיין). הוא פסק שיהודי חייב לחסן את עצמו על סמך תפארת ישראל הנ”ל, מנחת שלמה, וחזון איש; לרב/לפוסק של בית ספר יש זכות מלאה למנוע מילדים לא-מחוסנים להיכנס לבית הספר עד שייחסנו; אם הרופאים קבעו שזה מסוכן לאנשים מבוגרים(senior citizens) לא לקבל חיסון פעם בשנה נגד שפעת, חלה עליהם מצווה לקבל חיסון על סמך הפסוק “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” הנ”ל.

13. בשנת 1996, הגישה “אגודת ישראל של אמריקה” חוות דעת לבית המשפט העליון של ארה”ב וטענה: “לחברה יש זכות להכריח אזרחים לעשות חיסון… [וכן] לדרוש שילד יקבל טיפול מציל חיים על אף ההתנגדות הדתית של הוריו” (פראוזר, עמ’ 15).

14. הרב הרשל שכטר (ארה”ב, נולד 1941; ראש ישיבה בישיבה אוניברסיטה) פסק שאם המדינה מחייבת חיסון על פי חוק, חייבים לחסן על פי הכלל התלמודי “דינא דמלכותא דינא” (דיפוס ובוכבינדר, עמ’ 99; ומשם אצל גלט, עמ’ 71).

15. הפוסק הקונסרבטיבי, הרב אליוט דורף (ארה”ב, נולד 1943) כתב בספרו על גישת היהדות לאתיקה רפואית בשנת 1998 (דורף, עמ’ 253) ש”זה נגד ההלכה ליהודי לסרב לקבל חיסון אם החיסון הוכח כיעיל. אדרבה, ליהודים יש חובה (או מצווה? positive duty) לחסן את עצמם ואת ילדיהם נגד כל מחלה היכן שאותו טיפול מונע הוא אפקטיבי ונגיש”.

16. הפוסק הרפורמי הרב מרק וושופסקי (ארה”ב, נולד 1952) פסק בשנת 1999 בתשובה רשמית של ועד ההלכה של הרבנים הרפורמים (CCAR) שחיסון הוא בגדר רפואה בדוקה או ודאית – כלשונו של הרב יעקב עמדן — ולכן הוא חלק מהדרישה המסורתית לרפא ולהתרפא; מותר על פי הלכה לחייב חיסונים; וקהילה רשאית לאמץ כלל המחייב חיסון ילדים לפני שהם מתקבלים לבית הספר של הקהילה (וושופסקי, עמ’ 115).

17. הפוסק הקונסרבטיבי הרב יוסף פראוזר (ארה”ב, נולד בסביבות 1960) פסק בשנת 2005 בהסכמת כמעט כל חברי ועד ההלכה של התנועה הקונסרבטיבית בחו”ל שהורים חייבים לחסן את ילדיהם אלא אם יש לילד ספציפי בעיה רפואית המונעת זאת; שהורים שלא מחסנים את ילדיהם עוברים באופן רציני על כמה וכמה הלכות; שבתי ספר יהודיים חייבים לחייב חיסון של כל הילדים אלא אם כן הדבר יסכן את חייו של ילד ספציפי; ושיש למנוע מילדים שלא חוסנו להתקבל לבתי ספר יהודיים (פראוזר, עמ’ 29).

18. הרב האורתודוקסי שלמה ברודי כתב בשנת 2014 שיש לתמוך בקריאה של הרבנים הראשיים שהכריזו שעל פי הלכה יש לחסן את כל הילדים ובהתאם לתקנות של משרד הבריאות. (ברודי)

19. איגוד בתי הכנסת האורתודוקסים המודרניים בארה”ב וקנדה (OU) וארגון הרבנים האורתודוקסיים המודרניים בארה”ב וקנדה (RCA) פסקו ב-15.12.20 ש”חיוב התורה לשמור את נפשותינו ואת נפשות אחרים מחייב אותנו להתחסן נגד נגיף הקורונה ברגע שהחיסון יהיה בשימוש” (איגוד).

20. לבסוף, שני רבנים אורתודוקסים מודרניים ידועים התרשמו כל כך מן העובדה שהרפואה המודרנית המציאה חיסון נגד הקורונה בפחות משנה שהם החליטו לברך ברכה בדצמבר 2020 לפני קבלת החיסון. הרב פרופ’ דניאל שפרבר אמר תפילת “יהי רצון” מן התלמוד (ברכות ס’ ע”א למטה) לפני קבלת החיסון וברכת “שהחיינו” לאחר קבלת החיסון, ואילו הרב אבי וייס ברך את ברכת “אשר יצר” (ברכות ס’ ע”ב, הנאמרת בדרך כלל לאחר שהולכים לשירותים) לפני החיסון.

ז) “שומר פתאים ה’ “

כמה מן הרבנים שעסקו בנושא שלנו התלבטו בפסוק “שומר פתאים ה'” (תהלים קט”ז:ו’) המובא כמושג הלכתי בחמש סוגיות בתלמוד. הכוונה בתלמוד היא שיש התנהגות מסוימת שהיא מסוכנת, אבל מכיוון שדשו בה רבים, שיהודים רבים התעלמו מן הסכנה, “שומר פתאים ה'” – ה’ יגן עליהם מן הסכנה. הם מסכמים “אחרונים” שפירשו את המושג הזה בדרכים שונות וברור שאין דרך אחת מקובלת לפרש את המושג (ראו דיפוס ובוכבינדר, עמ’ 96-93; כהן, עמ’ 110-105; בלייך, עמ’ 463-457). ולכן, אני רוצה לחזור כאן על מה שכתבתי בתשובתי נגד העישון (גולינקין, תשנ”ב, עמ’ 47-46) בשינויים קלים. רוב מה שכתבתי אז לגבי יהודי המעשן מתאים גם ליהודי המסרב לקבל חיסון:

הרב פיינשטיין, הרב בלייך ואחרים שנמנעו מלאסור את העישון הסתמכו בעיקר על הכלל התלמודי “שומר פתאים ה'” (תהלים קט”ז:ו’). והרי המקורות: לפי האמורא שמואל (שבת קכ”ט ע”ב) ראוי להקיז דם בערב שבת. שואלת הגמרא: והרי הדבר מסוכן מבחינה אסטרולוגית ביום ששי בשעות זוגיות? ומשיבה: כיון דדשו בה רבים “שומר פתאים ה'”. לפי יבמות ע”ב ע”א מסוכן למול או להקיז דם ביום המעונן או ביום שנושבת בו רוח דרומית, אבל עכשיו דדשו בה רבים “שומר פתאים ה'”. לפי נדה ל”א ע”א מסוכן לקיים יחסי אישות ביום התשעים להריון, אבל אביי מתיר כי “שומר פתאים ה'”. לפי ר’ אליעזר (עבודה זרה ל’ ע”ב) מותר לאכול תאנים וענבים בלילה מבלי לחשוש מארס הנחש כי “שומר פתאים ה'”. לבסוף, ביבמות י”ב ע”ב (והרבה מקבילות) יש מחלוקת בין ר’ מאיר וחכמים. לפי רבי מאיר, שלשה סוגי נשים משמשות במוך [=אמצעי למניעת הריון], “וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו משמשות כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו שנאמר ‘שומר פתאים ה’ “.

על סמך כלל זה כתב הרב משה פיינשטיין כבר בתשובתו הראשונה על העישון (אגרות משה, יורה דעה, חלק ב’, סימן מ”ט): “הנה בדבר עישון סיגריות, ודאי מכיוון שיש חשש להתחלות מזה מן הראוי להיזהר מזה, אבל לומר שאסור מאיסור סכנתא {השוו לעיל: “חמירא סכנתא מאיסורא”] מכיוון שדשו בה רבים כבר איתא בגמרא בכהאי גוונא ‘שומר פתאים ה” בשבת דף קכ”ט ובנדה דף ל”א”. ברם, חכמים רבים כבר דחו את הסברא הזאת ויש לפחות חמש דרכים שונות לדחותה:

א. הרב ולדינברג (ציץ אליעזר, חלק ט”ו, סימן ל”ט, עמ’ ק”א) והרב נבנצל (ספר אסיא, כרך ה’, עמ’ 261) קובעים שהגמרא רק אמרה כן במקום שהסכנה לא הוכחה והמציאות לא הראתה על היפוכו של דבר. אבל לא שייך לומר “שומר פתאים ה'” במקום שאנו עדים שאין רצונו של ה’ לשמור. “אם כן בוודאי שאבסורדי הוא להעלים עין מכל זה [=מהמחקרים המדעיים] ולהפטיר כלאחר יד ולומר כי גם על כגון זה נאמר ‘שומר פתאים ה’! ” (ציץ אליעזר שם).

ב. הכלל ‘שומר פתאים ה” חל כשהציבור באמת מורכב מ”פתאים” שאינם מכירים את העובדות המדעיות, אבל בימינו כל מעשן שמע וקרא עשרות פעמים שהעישון מסוכן ואם הוא מתעלם מכך אין הוא בגדר “פתי” ואין ה’ שומר עליו (פרופ’ משה אברבך, Tradition 10/3 Spring 1969, עמ’ 57-56 והשוו לדברי בעל תרומת הדשן המובאים בפאר תחת אפר, ירושלים. תשמ”ט, עמ’ ע”ח ו-ע”ט). הוא הדין לגבי חיסונים; כל בן אדם בר-דעת שמע וקרא שהחיסונים מצילים חיים.

ג. כשחז”ל היו בטוחים שיש סכנה הם גזרו נגד מי סילון ומים מגולים ולא השתמשו בכלל “שומר פתאים ה'”. כלל זה בא לידי ביטוי רק במקרה של ספק. העישון הוא סכנה ודאית ולכן הכלל אינו שייך (פרופ’ אברבך, עמ’ 57 והשוו הרב דוד פלדמן, Birth Control in Jewish Law, third edition, New York, 1974,, עמ’ 203-201 להסבר דומה בקשר למוך).

ד. הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב, חלק ט’, עמ’ נ”ד-נ”ה) מסביר שהכלל ‘שומר פתאים ה’ ‘ רק שייך במקרה שהסכנה היא “ענין סגוליי בלתי מובן בהגיון… אבל בדבר שנזקו גלוי ומובן בדרך הטבע וגם נראה לעין ממש, מהיכא תיתי לומר ד’שומר פתאים ה’ ‘ ולהתיר?!” הוא הדין לגבי מחלות מדבקות. כל אחד יכול לראות ולשמוע שמי שמסתובב בלי מסיכה או מסרב לקבל חיסון מסכן את בריאותו.

ה. הרב חיים יוסף דוד אזולאי הנ”ל כתב שאין לסמוך על כלל זה בדברים שלא נזכרו בתלמוד או בראשונים במפורש (שו”ת חיים שאל, סימן נ”ט המובא בפאר תחת אפר, עמ’ פ”ב עם עוד פוסקים שסברו כך) ואם כן, אין לסמוך עליו במקרה שלנו.

ח) האם מותר להכריח מבוגרים לקבל חיסון או לתת חיסון לילדיהם?

כבר ראינו שיש פוסקים הסבורים שהתשובה היא כן. לעומת זאת, יש קבוצה של פוסקים בימינו האומרים שהחיסונים רצויים ומומלצים, אבל אי אפשר להכריח יהודי לקבל חיסון ואי אפשר להכריח הורה לחסן את ילדיו, ואם ההורה מסרב, עדיין רשאי הילד להיכנס לבית הספר. לפי הרב אשר בוש (עמ’ 198) זאת דעתם של הרב שלמה זלמן אויערבך והרב יהושע נויבירט בארץ, וכן של הרבנים הרשל שכטר, מרדכי וויליג, וי”ד בלייך בחו”ל. כך פסק גם הפוסק הרפורמי, הרב וולטר ג’ייקוב, בשנת 1992 (ג’ייקוב). והרי, למשל, דברי ד”ר אברהם סופר אברהם (אברהם, עמ’ 360):

אין כל ספק שסדרת החיסונים שמקובל לתת לתינוק מונעת מחלות ממנו ומהאוכלוסייה, אך יש הורים שמפחדים מהסיכון הקטן מאד שיש בדבר. אמר לי מו”ר הגרי”י [=הגאון ר’ יהושע ישעיה] נויבירט שליט”א שעקב הפחד הזה, לא ניתן להכריע [=להכריח?] הלכתית להורים שעליהם לחסן את ילדיהם, אף על פי שחובה לנסות להשפיע עליהם מאד כדי לשכנעם. וזה הדין לגבי נתינת חיסון נגד מחלה נגיפית של הכבד או נגד אבעבועות שחורות במקרה הצורך. (אבל השוו דיפוס ובוכבינדר, עמ’ 96-97 המתרגמים ציטוט אחר של הרב נויבירט עם גישה יותר חיובית לחיסונים).

יתר על כן, הרב בוש מסכם (עמ’ 211-205) מחלוקת בקשר לחיסון ה-MMR שהתרחשה בעיר החרדית לייקווד, ניו ג’רזי בין השנים 2012-2009. הרבה מן הרבנים שם תמכו בחיסונים ועודדו את בתי הספר היהודיים למנוע מילדים בלי חיסונים להיכנס לבית הספר. ברם, הדיין הרב שמואל מאיר כץ בעקבות הרב שמואל קמינצקי כתב שכל יחיד רשאי על פי הלכה לבחור אם לחסן את ילדיו אם לאו, ובתי הספר צריכים לקבל את הילדים שלא חוסנו בלי אפליה. הם אף כתבו שזה נגד “דעת תורה” להכריח מישהו לחסן את ילדיו אם החוק האזרחי אינו מחייב.

יחס אמביוולנטי לנושא מופיע גם בהודעה המשותפת לעיתונות של האיגוד האורתודוקסי (OU) וועד הרבנים של אמריקה (RCA) בנובמבר 2018. מצד אחד, הם מאיצים בכל ההורים לחסן את ילדיהם על פי לוח הזמנים המומלץ על ידי רופא הילדים שלהם. ההלכה מחייבת כל יהודי לשמור על בריאותו ולמנוע נזק ומחלה מאחרים ולכן הקונצנזוס של גדולי הפוסקים תומך בחיסון ילדים על מנת להגן עליהם וכדי למגר מחלה מן הקהילה הגדולה על ידי מה שמכונה (“so called”) חיסון העדר. אולם, המשפט הבא אומר שכל אחד צריך להתייעץ עם יועציו הדתיים, הרפואיים והמשפטיים לגבי מה לעשות, משפט שבעצם סותר ומבטל כל מה שנאמר מקודם! (ראו בראון שמדגיש את הסתירה שבהודעה.)

1. במחילה, בעיני זאת גישה תמוהה ואף מוטעית לחלוטין. כבר ראינו לעיל את דעותיהם של הרבנים דוד צבי הופמן ואליעזר ולדינברג במקרים דומים. אין להורה שום זכות הלכתית לסכן את ילדיו. יתר על כן, אין לאף אחד הזכות ההלכתית לסכן את הציבור בכלל ואת ציבור התלמידים בפרט כפי שנראה להלן.
2. כפי שהרב וושופסקי הדגיש (עמ’ 115-114), על פי התלמוד (בבא בתרא ח’ ע”ב) ופוסקים רבים יש ל”קהל” הזכות לתקן “תקנות הקהל”. אכן, אני הדגשתי בהקשר אחר שמדינת ישראל היא הגירסא המודרנית של “קהל” (גולינקין, תשנ”ט). ולכן, בית כנסת או בית ספר או מדינת ישראל רשאי לתקן תקנה על פי הלכה שילד לא מחוסן אינו רשאי להיכנס לבית ספר.
3. הרב אלפרד כהן (עמ’ 102-101) כותב שלדעת רוב הפוסקים מותר למנוע מאשה בהריון לאכול דברים המזיקים לעובר. ואם מותר למנוע מיהודי להזיק לעובר, שעדיין לא נחשב ל”נפש” על פי הלכה (ראו משנה אהלות ז’:ו’), על אחת כמה וכמה שניתן למנוע מיהודי אחד להזיק לשני על ידי אי-עטית מסכה או אי-חיסון.
4. כבר פסקתי בתשובתי נגד העישון (גולינקין, תשנ”ב, עמ’ 49-48) ובתשובתי נגד מכרה הפוספטים על יד העיר ערד (גולינקין, תשע”ט, עמ’ 318-316) שאסור לעשן במקום ציבורי או לבנות מכרה פוספטים קרוב לעיר כדי לא להזיק לאחרים, על סמך המושג של “גירי דיליה” או חיצים שלו (עיינו שם). במקרה של מחלה מדבקת מאד כגון חצבת או קורונה, הבל פיו של אדם דומה לחץ המסוגל להרוג אחרים כפי שראינו באספות בחירות בארה”ב ובחתונות גדולות בארץ בשנת 2020. ולכן, יהודי חייב ללבוש מסכה וחייב לעשות חיסון כדי לא להזיק לאחרים. וכפי שהדגישו בעלי התוספות (בבא קמא כ”ג ע”א ד”ה ולחייב): “ונראה מכאן לדקדק – דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק”.
5. הרב מרדכי הלפרין, מומחה ידוע לרפואה והלכה, הרחיק לכת עוד יותר. הוא כתב בדוא”ל בפברואר 2012 שניתן להסתכל על יחיד המסרב לקבל חיסון בשעת מגיפה כ”רוצח בגרמא” [=רוצח בצורה לא ישירה] החייב בדיני שמים (גלט, עמ’ 69, הערה 27).

ט) סיכום והלכה למעשה

סיכומו של דבר, מאז המצאת החיסון נגד אבעבועות על ידי ד”ר אדוארד ג’נר בשנת 1796 הוכח מעבר לכל ספק שחיסונים נגד מחלות מדבקות מצילים את חייהם של מיליוני בני אדם כל שנה, כשאחוז קטן ביותר ניזוק מן החיסונים. ולכן, יש חובה הלכתית ליהודים לחסן את עצמם ואת ילדיהם, אלא אם הרופאים קובעים שזה מסוכן לאותו בן אדם ספציפי לקבל חיסון בגלל מחלת רקע. כמו כן, מותר מבחינה הלכתית לבית כנסת או לבית ספר או למדינת ישראל לתקן תקנה שחייבים לקבל חיסון ולמנוע ממבוגר או מילד לא מחוסן להיכנס לבית כנסת או לבית ספר או לקניון.

יהי רצון שהקב”ה יסייע לרופאים לסיים את פיתוח ובדיקת החיסונים נגד קורונה בהקדם האפשרי על מנת להציל את האנושות ממגפה איומה זאת.

דוד גולינקין
ירושלים עיר הקודש
י”ג טבת תשפ”א

ספרות

אברהם – אברהם סופר-אברהם, לב אברהם, ירושלים, תשס”ט, עמ’ 360

איגוד – “Statement on Vaccinations from the OU and Rabbinical Council of America”, November 14, 2018

איגוד — “COVID-19 Vaccine Guidance” presented by the Orthodox Union and the Rabbinical Council of America, December 15, 2020, www.ou.org

אייזנשטיין – יהודה דוד אייזנשטיין, אוצר ישראל, חלק א’, ניו יורק, 1907, עמ’ 77-76, ערך “אבעבעת”

בוש – Rabbi Asher Bush, “Vaccination in Halakhah and in Practice in the Orthodox Jewish Community”, Hakirah 13 (2012), pp. 185-212

בלייך – Rabbi J. David Bleich, “Vaccination” in: Contemporary Halakhic Problems, Vol. VII, Jerusalem, 2016, pp. 449-468 (appeared originally in Tradition 48/2-3 (Summer-Fall 2015), pp. 41-64)

בראון – Jeremy Brown, “Vaccines, Hysteria and Rabbinic Responsibility: A Plea from the Trenches”, Lehrhaus Over Shabbos, Mishpatim 5779, January 28, 2019 (online)

ברודי – Rabbi Shlomo Brody, A Guide to the Complex: Contemporary Halakhic Debates, Jerusalem, 2014, pp. 60-62

גולינקין, תשנ”ב – דוד גולינקין, “תשובה בענין יחס ההלכה לעישון”, תשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל, כרך ד’, ירושלים, תשנ”ב, עמ’ 52-37

גולינקין, תשנ”ט – דוד גולינקין, “תשובה בענין רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל”, תשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל, חלק ו’, ירושלים, תשנ”ט, עמ’ 316

גולינקין, תשע”ט – דוד גולינקין, “האם מותר לכרות מכרה פוספטים על יד העיר ערד?”, עשה לך רב: שאלות ותשובות, ירושלים, תשע”ט, עמ’ 319-311

גולינקין, 2011 – David Golinkin, “What is the Jewish attitude towards medicine?”, Responsa in a Moment, Volume II, Jerusalem, 2011, No. 28, pp. 287-298

גלט – Rabbi Aaron Glatt et al, “Compelled to Inoculate: May Parents Refuse Vaccinations for their Children?”, Journal of Halacha and Contemporary Society LXV (Spring 2013), pp. 55-72

גרוסמן 2019 – Sharon Galper Grossman, “Resolving the Debate over … HPV Vaccination for Cancer Prevention in the Religious World”, Tradition 51/2 (Spring 2019), pp. 50-75

גרוסמן 2020 – Sharon Galper Grossman and Shamai Grossman, “Halakha Approaches the COVID-19 Vaccine”, Traditiononline.org, October 20, 2020 (מאמר זה לא עבר הגהה מספקת; יש בו טעויות רבות)

ג’ייקוב – Rabbi Walter Jacob, Questions and Reform Jewish Answers: New American Reform Responsa, New York, 1992, pp. 234-235

דורף – Rabbi Elliot Dorff, Matters of Life and Death: A Jewish Approach to Modern Medical Ethics, Philadelphia and Jerusalem, 1998, p. 253

דיפוס ובוכבינדר – James DiPoce and Shalom Buchbinder, “Preventive Medicine”, Journal of Halacha and Contemporary Society XLII (Fall 2001), pp. 70-101

וייס — Rabbi Avi Weiss, “Jewish law says: If science shows COVID-19 vaccine is helpful, you should take it”, New York Post, December 4, 2020

וושופסקי – Rabbi Mark Washofsky, “Compulsory Immunization”, Reform Responsa for the Twenty-First Century: Sh’eilot Ut’shuvot, Volume 2 (1999-2007), New York, 2010, pp. 107-120

זילברשטיין –Rabbi Yitzchok Zilberstein, “Vaccination”, Journal of Halacha and Contemporary Society LXIX (Spring 2015), pp. 97-102

יעקובוביץ – Rabbi Immanuel Jakobovits, Jewish Medical Ethics, New York, 1959, pp. 14, 307-308

כהן – Rabbi Alfred Cohen, “Vaccination in Jewish Law”, Journal of Halacha and Contemporary Society LIX (Spring 2010), pp. 79-116

כהן וניומן — Joshua Cohen and Peter Neumann, Health Affairs 26/3 (May-June 2007) (online)

עופר שטרק – ד”ר עירית עופר שטרק, “בלי כפייה, עם סנקציות: איך לעודד התחסנות לקורונה?”, דברים אחדים, 27.12.20

פלץ — Rabbi Micah Peltz, “Vaccinations and Ethical Questions Posed by COVID-19 Vaccines”, submitted to the CJLS, December 2020, 10pp.

פראוזר – Rabbi Joseph Prouser, “Compulsory Immunization in Jewish Day Schools”, CJLS website, HM 427:8, 2005, 31 pp.

צימלס – H. J. Zimmels, Magicians, Theologians and Doctors, London, 1952, pp. 107-110

רייזנר — Rabbi Avram Reisner, “Medical Ethics” in: Martin Cohen and Michael Katz, editors, The Observant Life, New York, 2012, pp. 757, 759

רייך – Jennifer Reich, Calling the Shots: Why Parents Reject Vaccines, New York, 2016 (טרם ראיתי את הספר הזה)

שטיינברג והרשקוביץ – שני מאמרים בספר אסיא, כרך שנים עשר, ירושלים, תשס”ט, עמ’ 70-78

שפרבר – הרב דניאל שפרבר, “איזו ברכה יש לברך על קבלת החיסון?”, ח’ טבת תשפ”א (נשלח לי על ידי ידידי המחנך דני סגל מארה”ב)

שפרן – Rabbi Yigal Shafran, “Halakhic Attitudes Towards Immunization”, Tradition 26/1 (Fall 1991), pp. 4-13 (which appeared in expanded form in his book: Selected Studies in Medical Ethics, Jerusalem, 1994, pp. 104-136)

מאמרים בעיתונות

Daniel Berman and Awi Federgruen, “Ultra-Orthodox Jews vaccinate too”, New York Daily News, May 15, 2019

Ben Bresky, “Myths and facts about vaccines, measles and religion in Israel”, The Jerusalem Post Magazine, August 23, 2019, pp. 16-19

מאמרים רפואיים על החיסונים נגד נגיף הקורונה

FDA website (accessed December 27, 2020) –
“FDA Takes Key Action in Fight Against COVID-19”, December 11, 2020;
“FDA Takes Additional Action in Fight Against COVID-19”, December 18, 2020;
“Pfizer-BioNTech COVID-19 Vaccine Frequently Asked Questions”;
“Pfizer-BioNTech COVID-19 Vaccine” (includes the Emergency Use Authorization (EUA) written by RADM Denise M. Hinton, Chief Scientist, FDA, December 23, 2020)

Jaffe-Hoffman – Maayan Jaffe-Hoffman, “Could mRNA COVID-19 vaccines be dangerous in the long term?”, The Jerusalem Post, November 17, 2020

“RNA vaccine”, Wikipedia, accessed December 27, 2020

“RNA vaccines: an introduction”, University of Cambridge, www.phgfoundation.org/briefing/rna-vccines

“Safety and Efficacy of the BNT162b2 mRNA Covid-19 Vaccine”, The New England Journal of Medicine, December 10, 2020

“The Promise of mRNA Vaccines”, Molecular Medicine Israel, www.molecular-medicine-israel.co.il/the-promise-of-mrna-vaccines

“Vaccine safety: An injection of urgency”, The Economist, December 5, 2020, p. 71

(המאמר פורסם ב־2 בדצמבר 2020 ועודכן ביום 10 בינואר 2021)