נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
עורכת המדור
5 בדצמבר 2024
ביום ו’ בכסלו, אנחנו מציינים את יום פטירתו של דָּוִד בֶּן־גּוּרְיוֹן, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, איש העלייה השנייה, ממנהיגי תנועת העבודה, ראש הנהלת הסוכנות היהודית, יו”ר ההנהלה הציונית ומנהיג היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, יו”ר מנהלת העם וממנסחי מגילת העצמאות. בן־גוריון הנהיג את מדינת ישראל כראש הממשלה וכשר הביטחון במשך עשור וחצי והיה אחראי במידה רבה לעיצוב דמותה הדמוקרטית.
בשנת תש”ט (1949) פגשה הילדה שולמית ג’קסון – לימים ד”ר שולה לדרמן, חוקרת ומרצה במכון שכטר למדעי היהדות – את רה”מ הראשון, שאף חתם בספר הזיכרונות שלה.
שולה נולדה בירושלים בתחילת מלחמת העולם השנייה. אביה היה בן למהגרים מליטא שהיגרו לאירלנד (שם שינו את שם משפחתם מזקס לג’קסון, והמשיכו לארה”ב) שלאחר פטירת הוריו, בתקופת השפל הכלכלי הגדול, החליט לעלות ארצה. בשנת תש”ח עלתה שולה לכיתה ג’. באותה העת שכנה כנסת ישראל במשכנה הזמני בבית פְרוּמִין, ברחוב המלך ג’ורג’ 24, בסמוך לבית ילדותה.
חברי הכנסת היו באים מתל אביב וממקומות אחרים בארץ כדי להשתתף בישיבות הכנסת. מאחר והיה קשה מאוד לנסוע בכבישים באותם הימים, היו חברי הכנסת לנים במלון קטן ליד ביתה של שולה. כמנהג הילדים באותן השנים – להיות מעורבים מאוד בחיי המדינה הצעירה והמתפתחת – הרי שבכל יום לאחר הלימודים היו מתאספים שולה וחבריה בפתח המלון עם ספרי הזיכרונות שלהם. כל אדם שנכנס למלון נתבקש לחתום בהם. כולם המתינו כמובן לראש הממשלה בן־גוריון, אך הוא היה עסוק מאוד ומוקף באנשי ביטחון, שפינו לו דרך ודחפו את הילדים הצידה. בן־גוריון אהב מאוד ילדים וראה את מסירותם של שולה וחבריה למשימתם. בכל פעם שהוא נכנס למלון היה אומר למאבטחיו: “בפעם הבאה אעצור ואתן להם חתימות”. באחת הפעמים הוא עמד בהבטחתו. הילדים התקבצו סביבו בהתרגשות רבה (הוא היה בעבורם אגדה). בן־גוריון הביט סביבו ושאל: “מי כאן הכי קטן”. שולה הייתה אז בת שמונה, אך נראתה נמוכה וקטנה לגילה, ולכן הוא בחר בה. היא הסתכלה בהערצה באיש עם השערות הלבנות חותם את שמו בספר הזיכרונות שלה. ואז שאל אותה לשמה. היא ענתה בהתרגשות רבה: ש ו ל מ י ת ג’ ק ס ו ן.
בן־גוריון הרים את ראשו מספר הזיכרונות, נופף באצבעו וגער בה: “ילדה לכי הביתה ואמרי לאביך שאנו חיים במדינה עברית ושמות כמו ג’קסון לא יהיו”.
שולה, נבוכה ביותר למשמע גערתו של המנהיג הנערץ, לא אבדה את עשתונותיה ולא ויתרה על החתימה המיוחלת. עם דמעות בעיניה ולחיים בוערות משכה את ספר הזיכרונות מידיו, נעלמה בין הילדים והאנשים שעמדו מסביב ורצה לביתה. אביה לא התרגש מדבריו של בן־גוריון (ואמר לה שהיא תשנה את שמה ביום חתונתה). שולה שמרה את ספר הזיכרונות, והיום היא מתכבדת לחלוק עמנו את החתימה ואת הזיכרון.
בתמונה: שולה בילדותה (תש”ח, 1948)