לפני מספר חודשים, בעת שהנחה את טקס ההסמכה של בוגרי המכון ואת טקס הענקת פרס ליבהבר לעידוד סובלנות דתית בישראל, מנחה האירוע, איש התקשורת ג’קי לוי, שאל בעוקצנות ובהומור המריר שלו: ‘מדוע אין אוניברסיטאות ברחבי העולם ואף אין מוסד אקדמי אחר שתומך בפנאטיות דתית על ידי הענקת פרסים שנתיים? ובטון מפוכך יותר המשיך ושאל, ‘מדוע בכלל צריך להעניק פרסים על מה שכולנו רואים בו דבר נורמלי – התנהגות מוסרית’?

האמת העצובה היא שמיליארדי דולרים אכן מוענקים כפרסים לא רק על התנהגויות דתיות קיצוניות שנעשו, אלא גם כדי לעודד התנהגויות עתידיות כאלו. ישנן מדינות שמשקיעות משאבים רבים כדי להילחם כקבלני משנה בארצות הרחוקות מאוד מסביבתן הקרובה. טייקונים תורמים כסף רב לאימון טרוריסטים כדי שיבצעו את מזימתם, בעוד הם עצמם יושבים לבטח או מסתתרים במקלטים ממוגנים ומפוארים הרחק ממקום ‘הפעילות’ שהם זרעו.

מה שמתפתחת לנגד עינינו אינה סתם מלחמה בין מי שיכול לזרוק יותר כסף לקידום ערכיו, אלא תהליך אבולוציוני הרבה יותר מורכב, שראוי לנתח אותו. להלן אנסה להציג הקשר כזה, המבוסס על עקרונות אבולוציוניים, שעשוי להסביר את התופעה החדשה הזו בעולם המערבי.

אנו יצורים ביולוגיים, הנתונים ללחצים סביבתיים וביולוגיים — בדומה לכל קרובינו הלא-אנושיים. אם נשתדל להתעלם מהביולוגיה, אנחנו נמצא את עצמנו בסופו של דבר נלחמים נגדה – משימה שהיא לכל הדעות בלתי אפשרית. אין ביכולתי להסביר בחיבור קצר זה את חשיבותה של הביולוגיה. אך אם אתם כבר משוכנעים בכך, אז המשיכו לקרוא, ואם אינכם משוכנעים עדיין, אל תמהרו לשפוט ו… המשיכו לקרוא.

מה שמתגלה היום לנגד עינינו בנוף הגיאופוליטי, היא מלחמה אבולוציונית ביולוגית שמתנהלת בין אסטרטגיות של שיתוף פעולה קיצוני ‘פנים קבוצתי’ לבין שיתוף פעולה ‘חוץ קבוצתי’. הפעולות ה’חוץ קבוצתיות’ מתאפיינות באסטרטגיה התנהגותית אבולוציונית, המכתיבה לקבוצה שיתוף פעולה עם כל אחד – בין עם מתוך הקבוצה החברתית שלהם ובין עם מחוצה לה. לעומת זאת, ההתנהגות ‘הפנים קבוצתית’ דורשת שיתוף פעולה רק עם בני הקבוצה החברתית שלה, ומקדמת תחרות עם ‘קבוצות החוץ’; ובמילים אחרות, שיתוף פעולה עם הקבוצה החברתית שלי, מכאן, והתחרות עם האחרים על שאר המשאבים הכלכליים\האבולוציוניים, מכאן.

האסטרטגיה של שיתוף הפעולה, או ה’אלטרואיזם’, אומצה על ידי התרבות המערבית, ואילו האסטרטגיה המעורבת של שיתוף-פעולה/תחרות אומצה על ידי תרבויות אחרות. אומר כבר בהתחלה, שאף אחת משתי האסטרטגיות אינה ‘טובה יותר’ מהאחרת. לכל אחת מהן יש החסרונות שלה, ואם נסקור את תולדות האנושות לאורך הזמן האבולוציוני, נראה שכל אחת מהן הייתה בתקופה מסוימת האסטרטגיה הדומיננטית. לדעתי, בחינה ממבט אבולוציוני עשויה להציע מידע מועיל לשתי התרבויות, שיכול לשמש אותם במניעת הקריסה של המערכות העולמיות השבריריות שהתפתחו.

הנטייה לשתף פעולה או להתחרות קיימת בכל המינים, ובאדם בכללם

כיצד יכולה התיאוריה האבולוציונית לעזור לנו להבין את התופעה הזו? עלינו לקבל קודם כול את ההנחה הבאה: הנטייה לשתף פעולה, כלומר לפעול באופן אלטרואיסטי, והנטייה להתחרות, כלומר לפעול באופן אגואיסטי, אנוכי, קיימות בכל אחד ואחת מבני המין, וגם במין שאנו מכנים אותו המין האנושי. כולנו מכירים אנשים שהם תחרותיים במידה מופרזת ביותר, ויש גם אלה שניתן לתייגם כמגזימים בשיתוף פעולה – עד כדי איבוד המידה. רובנו ממוקמים אי שם בספקטרום הזה. כתוצאה מכך, מותר לנו להניח ששתי התכונות הללו מפוזרות במידה שווה בקרב אוכלוסיית בני האדם (ההומו סאפיינס).

ועתה, נוסיף לכך גם את הנורמות החברתיות. לפני זמן רב מאוד קיבלה ארצות הברית החלטה חברתית להיות קבוצת שיתוף-פעולה—אלטרואיסטית. אכן, בהשוואה למאמצים האירופיים, הצלחתה של ארצות הברית לקיים חברה בת יותר מ-350,000,000 איש ו-50 מדינות סוברניות במסלול של שיתוף פעולה איננו הישג מבוטל. מנקודת מבט אבולוציונית, ארצות הברית היא דוגמה למופת של ההצלחה שאפשר להגיע אליה באמצעות אסטרטגיית שיתוף הפעולה. אנו יכולים אמנם לראות כשלים באסטרטגיה זו, כאשר מתגברת מדיניות סיעתית, אך באופן כללי, אין דומה להצלחתה בתולדות האבולוציה העולמית; היא כה מוצלחת, עד שתוצאותיה עשויות אפילו להרעיל את אנשיה. נכון, השיטה אינה מושלמת; אי-צדק נעשה כל הזמן בשם ‘שיתוף הפעולה’. יש תחרותנים החודרים ומנכסים לעצמם יתרונות כלכליים על חשבון משתפי הפעולה, השתפנים.

זכרו, שכאשר אנו אומרים ‘קבוצה אלטרואיסטית’ אנו מתכוונים לכך שקבוצה מסוימת קיבלה החלטה (ייתכן שלא באופן מודע) לנהוג בדרך של שיתוף פעולה. אולם לחברי הקבוצה הפרטיים נשארו עדיין כמה מהנטיות התחרותיות שלהם. במקרה כזה, היחידים האגואיסטיים, האנוכיים, נוטים לבלוט. אך כל זמן שההומיאוסטזיס, העמידה על השוויון בחברה מצליחה לרסן את האנשים התחרותיים הללו, ניתן לסבול את התחרותיות. זו למעשה הדרך שבה החברה המערבית מצליחה להוציא מתוכה את ביל גייטס, את חברת אפל, את וורן באפט ואפילו את ברני מיידוף.

ארצות הברית ניסתה במידה מסוימת ליצא את האסטרטגיה הזו, בנסותה לשכנע תרבויות אחרות להצטרף לאסטרטגיה של שיתוף-פעולה—אלטרואיזם חובק עולם. אולם אין זה פשוט כל כך להטמיע אסטרטגיה כזו בתוך חברה כפי שמערים [מלשון עירוי] מלחים וסוכרים לתוך הגוף או שמנסים לערבב מים עם שמן. יש כמה חברות שגילו התנגדות לאסטרטגיות של שיתוף פעולה. אך יש להדגיש, שניתן לזהות אסטרטגיות מסוימות כאלה גם בקרב מנהיגים בתרבויות וחברות לא-מערביות. אולם תהא זו הנחה מוטעית לחשוב שניתן לנהוג בעולם כמו שנוהגים בחברת ענק, אפילו כמו בזו של ארצות הברית: החוקים של מספרים גדולים אינם חלים על מספרים גדולים באמת. האסטרטגיה האמריקאית נולדה זמן רב לפני התקשורת ההמונית, ושלוש עשרה המושבות הראשונות היו אז רחוקות מאוד מלהכיל 350 מיליון איש.

כתוצאה מההחלטה החברתית הזו לשתף פעולה, חשפו החברה והתרבות המערביים נקודות תורפה של קבוצות אלטרואיסטיות לא גדולות, שאותן מנצלות לעיתים קרובות קבוצות תחרותיות. הדבר קורה לא בגלל שאוכלוסיית העולם מתנהגת כמו שבט פראי בסוואנה, אלא בגלל שקנה המידה שונה. כדי להבין את הבעיה עלינו לשוב ולעסוק במספרים קטנים. מספר התרבויות המעורבות במערכת של שיתוף-פעולה/תחרות במישור הגיאופוליטי אינו כה גדול. בצד האחד נמצא את הציר האמריקאי-אירופי, ובצד השני, לצורך העניין, נמצא את הציר איראן-קטר-המדינה האסלאמית-חמאס. נכון שאפשר למצוא דפוסים דומים גם בהבדל שבין ארצות הברית לבין מערכות במזרח הרחוק, אולם המלחמה במזרח אסיה, למעט צפון קוריאה, סובבת על עניינים כלכליים, וההמעטה בשפיכות דמים נחשבת שם כערך המקובל על שני הצדדים. לצערנו הרב, אין זה המצב בציר המוסלמי.

התסריט לפיו הקבוצות התחרויות מצליחות לגבור, לפחות לתקופה קצרה, הוא בהחלט דבר אפשרי בימינו. ‘משתפי הפעולה’, השתפנים, נוטים בשלבים הראשונים ‘לשתף פעולה עד כדי חיסול-עצמי’. אבל אז, האגואיזם שלהם, או לפחות אינסטינקט השימור העצמי שלהם, מתחילים להציק ולעורר אותם לפעולה. בחברות קטנות יחסית, או אפילו בינוניות, מצב זה יוצר נטייה לשמור על איזון ארוך טווח; משך מסגרת הזמן שונה, והוא תלוי גם בגודל האוכלוסייה. קבוצות קטנות מסוגלות להגיב במהירות רבה יותר מקבוצות גדולות, מסיבות ברורות. קל יותר לתאם בין 10 או 15 איש מאשר בין מיליוני אנשים. וכאשר אנו מדברים על קבוצה קטנה של מנהיגי מדינות, הרי אלה עוסקים בגורלם של מיליוני אנשים בשעה שהם באים לבחור בשיתוף פעולה או בתחרותיות כאסטרטגיה.

אם ניקח את הכפר כדימוי לעולם כולו, ובמידה מסוימת אכן זה כך, אנו רואים שבאופן כללי הכפר בחר בדרך של שיתוף פעולה. אבל בדומה למה שקורה בכפר המקומי, גם לכפר הגלובלי נמצא שיש המתחרים ומשתפי הפעולה שלו. ההתדיינות בקרב השתפנים הפכה למורעלת כל כך, שהיא הותירה פתח רחב מאוד לתחרותנים להפעיל את משימתם האבולוציונית. התחרותנים ינצלו את החור הזה לטובתם, והשתפנים יגרדו בראשם ויאמרו ‘מדוע אין הם יכולים לפעול בדרך נעימה, מדוע הם אינם משתפים איתנו פעולה? אחרי הכול, הם כן משתפים פעולה בינם לבין עצמם’.

התחרותנים לעומת זאת מחייכים לעצמם ומניחים לחזית השתפנית לבלבל את השתפנים הנאמנים ובינתיים הם גוברים עליהם בגיוס המשאבים של תמיכה עממית. למעשה, המצב הרבה יותר ערמומי. כפי שהמערב השתפני מציין, התחרותנים, כגון המדינה האיסלאמית או איראן, יודעים כיצד לשתף פעולה עם עצמם. והמערב מסיק מכך שמספיק למצוא את המפתח המתאים כדי לפתוח בתחרותנים את הדחף השתפני, ולהפנות את שיתוף הפעולה הפנים קבוצתי גם לקבוצת החוץ. אך מודלים אבולוציוניים מלמדים אותנו שתחרותנים לא ייהפכו בקלות לשתפנים, לא משנה כמה יתאמצו השתפנים.

בסופו של דבר, כך מנבאת התיאוריה האבולוציונית, השתפנים יתחילו להחזיר מלחמה ערה. הנזק שייגרם בשל כך יהיה גדול. ובניסוח של הביולוג האבולוציוני ד”ס וילסון, ‘אנוכיות מביסה את האלטרואיזם בתוך הקבוצות. קבוצות אלטרואיסטיות מביסות קבוצות אנוכיות. כל השאר הוא פרשנות’. מה שנחוץ לכך הוא זמן, נחישות ופעילות. ונקווה שבמבחן הזה, הקבוצות האלטרואיסטיות אכן יצליחו לאחד את העולם ולהפוך אותו למקום הרבה יותר פסטורלי ממה שהוא היום.

רעיונות אלה עלו בי מתוך הסינטזה שבניתי מספרות הפסיכולוגיה האבולוציונית. עבור מי שמעוניין בהרחבת העיון, ערכתי את רשימת המאמרים שלהלן. כולם זמינים בדואר האלקטרוני.

פינקר, ס. הלוח החלק: על הכחשת טבעו המולד של האדם בימינו מטר, בשנת 2005
בורק, יעקב האם שימפנזים חושבים על פרישה. כנרת זמורה ביתן, 2007
אברהם, מ. אלוהים משחק בקוביות, ידיעות ספרים, 2011
כהנמן דניאל, לחשוב מהר לחשוב לאט. מטר 2013

Alcorta, Candace S. and Sosis, Richard (2013) “Ritual, Religion, and Violence: an Evolutionary Perspective” in the Handbook of Religion and Violence, eds. M. Juergensmeyer, M. Kitts, M. Jerryson, pp. 571-596. New York: Oxford University Press.
Burt, A., and Trivers, R. (2006) Genes in Conflict: The Biology of Selfish Genetic Elements. Cambridge, Harvard University Press
Sober, E., & Wilson, D. S. (1998). Unto Others: The Evolution and Psychology of Unselfish Behavior. Cambridge, MA: Harvard University Press.
Alcorta,Candace S, Phillips, Erika J. and Sosis, Richard (2012) “Sacrifice and Sacred Values: Evolutionary Perspectives on Religious Terrorism” in Oxford Handbook of Evolutionary Perspectives on Violence, Homicide, and War, eds. T. Shackelford & V. Weeks-Schackelford, pp. 233-253. New York: Oxford University Press.
Bulbulia, Joseph and Sosis, Richard (2011) “The Behavioral Ecology of Religion: The Benefits and Costs of One Evolutionary Approach” in Religion 41:3, 341-362
Sosis, Richard, “Why Sacred Lands are not Indivisible: The Cognitive Foundations of Sacralizing Land” (2011) in Journal of Terrorism Research 2:17-44.
Trivers, R. (2004) “Mutual benefits at all levels of life” in Science, 304: 964-965.
Trivers, R. (2009). “Genetic conflict within the individual” in Sonderdruck der Berliner-Brandenburgische Akademie der Wissenschschaften, Berlin: 14: 149-199.
Wilson, D. S., & Wilson, E. O. (2008). “Evolution ‘For the Good of the Group’” in American Scientist, 96, 380-389
Wilson, D.S. and E.O. Wilson (2007). “Survival of the Selfless” in New Scientist, Nov. 3 pp 42-46.