החברה הערבית היא חברה שנמצאת זה עשורים בעיצומו של תהליך שינוי מתמשך ומטלטל. תהליך שגרם לשינויים מאוד דרמטיים במבנה המשפחה, להיחלשותה של החמולה, לירידה בשיעורי הילודה, לעלייה בשיעורי הפנייה להשכלה גבוהה (במיוחד בקרב נשים) ולעלייה בשיעורי השתתפותן במעגל החברתי־כלכלי ועוד. למרות שינויים אלו עדיין מושרש בחברה שלטון פטריארכלי המקנה לגברים כוח, סמכות ושליטה בנשים, והמשפחתיות נשארה מרכזית מאוד. נוסף על כן, פנייה לטיפול עדיין נחשבת ללא מקובלת בחברה הערבית, ואלימות בין־זוגית נחשבת לבעיה משפחתית שהטיפול בה צריך להיות בין כותלי המשפחה או החמולה.

קיימת חשיבות גדולה מאוד להקשר התרבותי והמשפחתי בהסברת תופעת האלימות הבין־זוגית בחברה הערבית. לשם כך נדרש מהמטפל להיות כשיר תרבותית: הכוונה למטפל בעל מודעות והכרה במאפייני התרבות של המטופל שעשויים לתרום להצלחת ההתערבות.

לצד ראייה זו, התפתחו בשנים האחרונות זרמים ביקורתיים יותר שראו מורכבות גדולה יותר בבעיית האלימות הבין־זוגית אשר קשורה גם לגורמים חברתיים ופוליטיים, ועלה הצורך להמשגה מחדש של בעיית האלימות הבין־זוגית בחברה הערבית באמצעות הכרה בחובת המדינה להבטיח לנשים למממש את חירותן ולפיכך לספק להן את המשאבים החומריים הנחוצים לשם כך. לפי ראייה זו: הגבריות הערבית בישראל מתוארת במונחים של שוליות וזרות אשר חסמים פוליטיים, כלכליים וחברתיים עומדים בפני מימוש הגבריות. שימוש באלימות משפחתית וחברתית מתברר כפיצוי על שוליות והדרה, ולכן ההתערבות בתחום האלימות במשפחה בחברה הערבית מחייבת לקחת בחשבון את מכלול ההקשרים השונים: הפוליטיים, החברתיים, התרבותיים, הכלכליים והמגדריים המעצבים את חייהם של אנשים. התייחסות זו עשויה לתמוך בפונים לקבלת עזרה ולקדם תהליכי שינוי.

מגפת הקורונה יצרה מציאות חדשה ולא מוכרת לרבים וחוללה שינויים בהקשר האישי והחברתי. מציאות זו קשה יותר עבור קבוצות אוכלוסייה שונות כגון האוכלוסייה הערבית בכלל ונשים ערביות נפגעות אלימות בפרט: הקורונה הכתיבה אורח חיים שונה עבור אנשים שמתגוררים קרוב זה לזה ובייחוד בכפרים הערביים. הבידוד החברתי הוא מצב חדש מאוד עבור החברה שהיא בעלת אופי משפחתי וקולקטיבי, וכך למשל האירועים המשפחתיים והדתיים נחוו אחרת לחלוטין. היו שתי קבוצות – המודעים – אלו שפעלו לפי הכללים, והפחות מודעים או אלו שלא רוצים להכיר במציאות – דבר שיצר מתח רב וחרדה בין בני המשפחה.

נוסף על כך, המשבר הכלכלי, האבטלה והחרדה הקיומית הביאו לפנייה גדולה יותר לשירותי הרווחה, מצב שגם לא מאפיין כל כך את החברה הערבית, שרגילה לפתור את הבעיות בתוך המשפחה. ייתכן שלמציאות זו השפעה לטווח הרחוק על האוכלוסייה: מצד אחד היא גורמת להיחלשות כוחה של החמולה או המשפחה, ומצד שני מביאה לעלייה בפניות לקבלת סיוע משירותי הרווחה.

אלימות כלפי נשים נוטה להחריף במצבי חירום ואסונות בגלל אובדן התמיכה החברתית, קושי להגיע לשירותים, מגע קרוב עם התוקפן ועוד. נשים מהחברה הערבית מתמודדות עם מציאות עוד יותר מורכבת בסיטואציות כאלו, וחשוב לציין שנרשמה עלייה ניכרת ביישובים הערביים השונים במספר הנשים שפנו לשירותי הרווחה עקב בעיות כלכליות ואלימות בתוך המשפחה. הסברים אפשריים קשורים לפגיעה “בגבריות” של הגבר כמפרנס את המשפחה, דבר אשר מחמיר את המתח הפנימי ומגביר את הסיכוי להשתמש באלימות. היו מצבים שהאישה נחשבה לעובדת חיונית ונשארה בעבודתה בעוד שהגבר יצא לחל”ת, ומכיוון שמציאות זו איננה משרתת את התפיסה הפטריארכלית – היא יוצרת מהפך במאזן הכוחות וחלוקת התפקידים במשפחה, והסוף ידוע.

הכותבת היא מנהלת מרכז למניעת אלימות במזרח ירושלים

הטור נכתב לרגל הרצאה שתעביר הכותבת במסגרת יום העיון השנתי על מעמד האישה בחברה הישראלית 2020 של מכון שכטר למדעי היהדות, שיעסוק בנושא “אלימות נגד נשים בישראל” ויתקיים ביום חמישי 12.11.2020 בזום : https://schechter.ac.il/event/conference-on-crimes-against-women/

המאמר פורסם בעיתון “מעריב” ביום שלישי, 10 בנובמבר 2020