בתחילת ספר עזרא נזכרת החלטתו של כורש מלך פרס לאפשר ליהודים לחזור לירושלים ולבנות מחדש את בית המקדש. הצהרת כורש מעניקה זכויות דתיות ליהודים, אך אין בה כל נגיעה מדינית. ברור כי אין בכוונת מלך פרס לאפשר ליהודים לבסס את ירושלים כעיר בירה של ארץ ישראל, כפי שהיה בתקופות עבר.

המתח בין המקדשיות והבירתיות של ירושלים עובר כחוט השני לאורך כל ההיסטוריה של העיר. בחינת תולדות ירושלים מראה כי מעטות התקופות שהעיר שימשה כעיר בירה וכמוקד שלטוני ארצי. דווקא קדושתה של העיר היוותה מרכיב הרבה יותר קבוע וממושך בהיסטוריה שלה, והיא שימשה כעיר מקדש לאורך רוב תולדותיה.

מיקומה הגאוגרפי הבעייתי של העיר, הרחק מקו החוף ובאזור הררי ולא נוח, וכן היעדר מקורות מים רבים היה בעוכרי העיר. ערים אחרות בארץ ישראל שימשו כמרכזי שלטון – הייתה זו למשל קיסריה שהייתה בירת הארץ בתקופה הרומית והביזנטית, או רמלה בתקופה המוסלמית המוקדמת.

בתקופות מסוימות, בעקבות החלטה שלטונית, נקבעה ירושלים כעיר בירה ומוקד שלטוני של שאר חלקי הארץ. כך קרה בימיהם של דוד ושלמה, בזמן הממלכה המאוחדת; כך קרה גם בתקופה הצלבנית, כאשר ירושלים שימשה כעיר הבירה של ממלכתם. כך גם החליטו בשנת 1918 הבריטים, שהפכו את ירושלים למרכז שלטונם ולמקום ישיבתו של הנציב העליון.

הישגם הגדול של החוזרים מבבל היה בניית בית המקדש. רק מאות שנים מאוחר יותר, בהמשך ימי הבית השני, שוב הפכה ירושלים לעיר הבירה של הממלכה החשמונאית שהשתרעה מן הגליל בצפון ועד לצפון הנגב בדרום.

ב-13 בדצמבר 1949 החליטה ממשלת ישראל להכריז על ירושלים כעל בירת מדינת ישראל. בתקופה זו העיר הייתה מחולקת והמקומות הקדושים היהודיים נמצאו מעבר לגבול. רק בשנת 1967, עם איחוד העיר, התלכדו שוב מקדשיות ובירתיות העיר, והיום ירושלים היא עיר הבירה של מדינת ישראל וגם מקום קדוש לבני שלוש הדתות המונותאיסטיות.

*המאמר בשיתוף פרויקט 929 – תנ”ך ביחד.