מתעניינים בלימודים הרשמה איזור אישי
English

פרשת חיי שרה בציורו של אבנר מוריה

בשבוע שעבר קראנו את הסיפור הדרמטי של העקידה בה מופיעה הבטחתו של אלוהים לאברהם – “כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם;.” (בראשית כב, יז). –
השבוע, בפרשתנו – פרשת חיי שרה – מאבד אברהם את שרה אשתו ועתה מוטלת עליו האחריות לפעול על מנת לממש הבטחה זו– דהיינו עליו למצוא אישה ליצחק. מאחר ואין אברהם רוצה שיצחק יתחתן עם אשה ” מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי” (בראשית כ”ד, ג), הוא מבקש מעבדו הנאמן ללכת למשפחתו בארם-נהריים ולבחור כלה לבנו יצחק.

מדוע שולח אברהם את עבדו ולא את יצחק עצמו? מה ניתן ללמוד על יצחק ורבקה מהתיאור המקראי של פגישתם? כיצד תיאור מפגש זה הוא בעל משמעות להבנת המשך שליחותו של אברהם? הפרשנות האמנותית המופיעה בציור שלפניכם צוירה על ידי האמן אבנר מוריה המנסה לענות על השאלות ששאלנו.

כיצד? בתמונה אנו רואים שני גמלים על רקע הרים צחיחים בגוון ירוק בהיר ואף כחול כהה המשילים צל סגול תחת שמש אחר הצהריים המאוחרת. דמותו הקטנה של יצחק עם מטה בידו נראית מרחוק כשהיא עומדת סמוך למבנה שאולי מסמל את אוהלה של שרה. נדמה שיצחק עצמו מתואר כדמות חסרת יחודיות, מעין גשר של פסיביות בין אביו אברהם לבנו יעקב. הוא מוצג כאישיות תמוהה שאיננה מוגדרת בבירור.

התורה מספרת לנו שיצחק “בָּא מִבּוֹא, בְּאֵר לַחַי רֹאִי; וְהוּא יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב” (בראשית כ”ד, ס”ב), ואכן הגבעות בתמונה מזכירות את הרי אדום בדרום. הטקסט מציין “וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים” (בראשית כ”ד:ס”ג).יצחק היוצא לשוח בשדה רואה את הגמלים אך כנראה אין הוא קולט שאחד מהם נושא את רבקה. רבקה, לעומת זאת, לאחר שעזבה את משפחתה ואת ביתה השתוקקה מאד כבר לפגוש את בעלה לעתיד, ולכן הדמות שראתה מרחוק הייתה בעבורה אות של קבלת פנים ולכן נאמר “וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל” (בראשית כ”ד:ס”ד). כרבקה, אף שתי המשרתות שלה נרגשות מאד כפי שניכר מהעובדה שהן עומדות (ולא יושבות) על גבו של הגמל השני, זאת על מנת לראות טוב יותר את הדמות הרחוקה. רבקה הניצבת ליד המשרת (ואולי אפילו נוגעת בזרועו), שואלת: “מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ?”, והעבד עונה: “הוּא אֲדֹנִי” (בראשית כ”ד: 65).

עתה, היא יודעת שאכן הגיעה לכנען, שכן העבד אמר למשפחתה שאברהם קבע שאין להוציא את יצחק מחוץ לארץ כנען, ולכן ציוה עליו להביא אותה אתו לכנען. (בראשית כ”ד, ח). חשוב להבחין שדמויותיהם של רבקה, עבד אברהם, המשרתות והגמלים כולם מטילים צל על האדמה לפניהם, דבר היוצר תמונה ריאלית של השעה ביום, “לקראת הערב”. לעומת זאת דמותו של יצחק מרחוק לא מטילה כל צל. נראה שיצחק הניצב מרחוק ואין צל בקרבתו אמור לתת תחושה שהוא מנותק מהמציאות הריאלית שהיא מציאותם של האחרים. ניתן אם כן לומר שהאמן מנסה ליצור בצורה חזותית את הרושם שמסעה של רבקה, האישה המעשית והנמרצת, אל ארץ כנען, נועד להמשיך את מסע ה”לך לך” של אברהם. למעשה דמותה הפעלתנית של רבקה מוצגת כהיפוך לדמותו הפסיבית של יצחק .מצד אחד יצחק כנראה מבין את תפקידו המיועד בקידום שליחותו של אביו אך כפי שמצוין בסיום הפרשה ומודגש בציור הרי שהמפגש שלו עם רבקה ותוצאותיו אינם סיפור ספונטני כדמותו, אף התנהלותו של  יצחק – שהיה מאד קשור לאמו, מתחיל את  מסע ההיכרות שלו עם רבקה בהדרגה רבה. רק לאחר שלמד על השליחות שהטיל אביו על אליעזר והלה הגיד לו “את כל אשר עשה” אנו שומעים: “וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ”. דהיינו, יצחק הידוע בסיפור המקראי כדמות לא אקטיבית מתקדם בשלבים. כשלב הראשון יצחק מכניס את רבקה לאהל שרה אמו. בשלב שני הוא לוקח אותה לאשה, בשלב הבא, נוצרת האהבה ובשלב האחרון הוא מצליח להתנחם על מותה של אמו.

 

ד"ר שולמית לדרמן ( PHD מהאוניברסיטה העברית -תולדות האמנות 2000) שימשה כמרצה לתולדות האמנות באוניברסיטת בר אילן , כמו גם במכון שכטר, בו עמדה עד לפרישתה לגימלאות בראש תחום של האמנויות ביהדות ובו היא ממשיכה להרצות. מחקריה מתמקדים בנושאים כגון "האמן כפרשן" ו "ההשפעות ההדדיות שבין הביטוי האמנותי היהודי והנוצרי בכתבי יד העוסקים בציורים תנ"כיים".

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים

    טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיות, תנאי שירות
    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.