ועדת המורשת העולמית של ארגון החינוך, התרבות והמדע של האו”ם – אונסק”ו – החליטה לפני מספר ימים, כי מערת המכפלה והעיר העתיקה של חברון הינן אתרי מורשת פלסטיניים. התגובות להחלטה בארץ היו סוערות מאד. הטענה העיקרית היא שאונסק”ו התעלמה מן העבר ההיסטורי והקשר היהודי למקום.

אז מה אם כן ההיסטוריה של מערת המכפלה?

תולדות מערת המכפלה (בערבית אלחרם אלאיבראהימי) רחוקות מלהיות ברורות ונהירות. המקום נזכר בספר בראשית, עת אברהם קונה את מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל-פְּנֵי מַמְרֵא–הִוא חֶבְרוֹן על מנת שזו תהיה אחוזת הקבר לו ולשרה אשתו. המסורת היהודית אמנם קבעה במקום את מקום קבורתם של חלק מאבות ואימהות האומה היהודית, אך איננו יודעים כיצד נראתה המערה בתקופת המקרא והאם שימשה כיעד לעליה לרגל.

בשלהי ימי הבית השני משנה המקום את פניו מקצה לקצה. במקום מוקם מתחם עצום ממדים שקירותיו מתנשאים לגובה רב והאתר שימש ככל הנראה כאתר עליה לרגל פעיל, הן ליהודים והן לאדומים, תושבי אזור הר חברון, שעברו בתקופה החשמונאית תהליך של גיור. מאחר שכתלי המבנה דומים מאד לקירות הר הבית ההרודיאני בירושלים, קובעים רוב החוקרים כי הורדוס הוא האחראי לבניה מונומנטלית זו של מערת המכפלה, כנראה בכדי ליצור מוקד עליה לרגל בחלק זה של ממלכתו. יוסף בן מתתיהו כתב על המקום כיצד “גם מצבות קברותיהם (של האבות) נראות בעיר הזאת (חברון) עד היום הזה והן עשויות שיש יפה לכבוד ולתפארת”, אך מוזר שלא הזכיר את המבנה המונומנטלי ההרודיאני.

מעט מקורות שופכים אור על ההיסטוריה של מערכת המכפלה בתקופה הרומית והביזנטית. יש בידינו ידיעה יוצאת דופן של עולה רגל נוצרי אלמוני המבקר בארץ במאה השישית לספירת הנוצרים. הוא מספר על כך שביום חג מסוים מגיעים נוצרים ויהודים למערת המכפלה ומתפללים במקום יחדיו, כאשר אלו ואלו נכנסים לחצר המבנה מכניסות נפרדות.

נראה כי בתקופה המוסלמית המוקדמת, המערה הפכה למקום קדוש מוסלמי. עדות מרתקת במיוחד על המערה מגיעה מידיו של בנימין מטודלה, הנוסע היהודי המפורסם בן המאה ה-12. בתקופה זו נשלטה מערת המכפלה על ידי הצלבנים ובמקום שכן מנזר. עולי רגל נוצריים רבים ביקרו במקום. בנימין מספר בעדותו על מעבר תת-קרקעי עמוק המוביל אל מעמקי המבנה. הכניסה למקום זה שמורה ליהודים. כאשר עוברים מספר דלתות ומעברים, מגיעים אל חדר מלא הוד שבו נמצאים שישה קברים ועליהם כתוב “זה קבר אברהם” ו”זה קבר יצחק בן אברהם אבינו” וכו’.

אחרי גירוש הצלבנים מארץ ישראל, בתקופה האיובית והממלוכית, עברה מערת המכפלה תהליך נמרץ של אסלמיזציה. נוספה במקום בניה אופיינית לתקופה ועוצבו מחדש מצבותיהם של האבות והאמהות. המקום הפך להקדש ונאסרה בדרך כלל כניסתם של לא מוסלמים למקום. העדויות מצביעות על כך שעולי רגל יהודים לא יכולים היו להיכנס פנימה אל המערה, ונאלצו להסתפק בתפילה בגרם המדרגות החיצוני. מותר היה להם לטפס עד למדרגה השביעית שם, ומול נקב שנפער בקיר המתחם הם התפללו. בתקופה זו התגברה גם ההתיישבות היהודית בחברון, שנחשבה כאחת מארבעת ערי הקודש. יהודים גרו במקום בשכנות למוסלמים תושבי העיר והקהילה היהודית המקומית שגשגה. דו-קיום זה בין יהודים למוסלמים התנפץ לרסיסים בשנת תרפ”ט, כאשר נרצחו במקום שישים ושבעה יהודים ונפצעו עשרות רבים.

בשנת 1967 שונתה באחת המציאות במערת המכפלה. משה דיין, שר הביטחון, קבע מיד בסיום מלחמת ששת הימים, כי יהודים יוכלו להיכנס ולהתפלל במערה ומספר אולמות במקום הוקצו לתפילה יהודית. בתקופה זו נעשו מספר ניסיונות לחקור את תת-הקרקע של המתחם ואף פורסמו מספר מאמרים מדעיים ופופולריים על הנושא. עם התגברות הסכסוך הישראלי-ערבי, הפכה המערה, כמו מקומות קדושים אחרים, לסמל לאומי ודתי שנוי במחלוקת שיהודים וערבים נאבקים עליו.