הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

"נגיעה": האם אסור לגבר יהודי לגעת באשה או ללחוץ את ידה?

עשה לך רב

שנה ו', מספר 3

שבט תש"ף

לעילוי נשמת אמי מורתי

בלומע דבורה גולינקין ז"ל

שקירבה אלפי יהודים ליהדות בדרכי נועם,

במלאות שמונה שנים לפטירתה.


שאלה: מקובל היום בעולם החרדי ובמידה מסוימת בעולם האורתודוקסי ש"נגיעה" אסורה, כלומר, שאסור לגבר יהודי לגעת באשה בכלל, כולל לחיצת ידה. האם זה נכון? האם מנהג זה הוא באמת איסור הלכתי?

תשובה: אני למדתי בשנות השישים בבית ספר אורתודוקסי מודרני בוושינגטון במשך תשע שנים מכתה א' עד ט'. אני לא זוכר שאי-פעם דברו על הנושא הזה. כשעליתי ארצה בשנת תשל"ב ולמדתי בישיבה ירושלמית במשך שנה אחת התחלתי לשמוע מן התלמידים שהם "שומרי נגיעה" ומאז ה"איסור" ממשיך להתפשט. אכן, זאת הסיבה שהחרדים המציאו "קווי מהדרין" בשנת 1986, שיש בהם ישיבה נפרדת לגברים ונשים. כשניגשתי לנושא הזה לא היו לי דעות קדומות. אני ידעתי שהוא לא נזכר בתלמוד הבבלי ולא אצל גדולי הפוסקים אבל הנחתי שאם המנהג כל כך נפוץ כנראה יש לו איזשהו ביסוס הלכתי. לאחר בדיקת עשרות מקורות הגעתי למסקנה שהמושגים "נגיעה" ו"שומר נגיעה" לא מופיעים לא במדרשי ההלכה, לא בתלמוד ולא אצל גדולי הפוסקים. אלה הם חומרות שנוצרו במדרשים מאוחרים ובספרות המוסר של ימי הביניים שכנראה חדרו לאט לאט לעולם ההלכה. המנהגים האלה אינם איסורים לא דאורייתא ולא דרבנן ואין שום חובה לנהוג כך. ועכשיו נוכיח את הדברים האלה, דבר דבור על אופניו.

א) מדרש תנאים

נאמר בספר ויקרא פרק י"ח:

ו. איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, אני ה'…

יט. ואל אשה בנדת טמאתה, לא תקרב לגלות ערותה.

כפי שהרמב"ן כבר הוכיח במאה השלוש-עשרה (עמ' שפ"ז; ראו רשימת ספרות בסוף התשובה),  "קריבה" בתנ"ך פירושה "ביאה" או יחסי אישות, כפי שמוכח מן הפסוקים האלה: "ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים" (דברים כ"ב:י"ד); "ואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן" (ישעיהו ח':ג'); "ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה" (ויקרא כ':ט"ז). אכן, כך פירש פרופ' ברוך לוין בימינו, והוא הוסיף את בראשית כ':ד': "ואבימלך לא קרב אליה".

ברם, לפי מדרש תנאים (ספרא, אחרי מות י"ג, ב', דפוס ויניציאה ש"ה, 1545, טור קע"ג; פרשה ט, פרק י"ג, ב', מהד' וייס,  פ"ה ע"ד) יש למילה "תקרב" משמעות אחרת:

"ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה" (ויקרא י"ח:י"ט), אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא תקרב? תלמוד לומר "לא תקרב". אין לי אלא נידה בל תקרב בל תגלה. מנין לכל העריות בל תקרבו ובל תגלו? תלמוד לומר (שם, ו') "לא תקרבו לגלות". "אני ה'" – אני נאמן לשלם שכר.

כלומר, בעל המדרש לומד משני הפסוקים בויקרא י"ח שאסור להתקרב אל אשה בנידת טומאתה ואל כל העריות הרשומות בויקרא י"ח. מדרש זה גם מופיע בספרא, מהד' ירושלים תשי"ט עם ראב"ד ור"ש משאנץ, אבל הוא לא מופיע בספרא עם פירושו של רבינו הלל, ירושלים תשכ"א. בכל אופן, הרמב"ם כן הכיר את המדרש הזה והוא ביסס את פסיקתו בנדון על אותו מדרש כפי שנראה להלן.

ב) התלמוד הבבלי

התלמוד הבבלי ככל הנראה לא הכיר את המדרש הנ"ל. בשבת י"ג ע"א = עבודה זרה י"ז ע"א מובאים דבריו של רבי פדת (ארץ ישראל, דור שלישי-רביעי): "לא אסרה תורה אלא קורבה/קריבה של גלוי עריות בלבד, שנאמר 'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה' (ויקרא י"ח:ו')". כפי שהסביר המאירי בפירושו לעבודה זרה (מהד' סופר, עמ' 43), ר' פדת סבר ש"קריבה שלא בכוונת גילוי ערוה (ש)מותרת". הרמב"ן הדגיש (עמ' שפ"ו)  שלפי  מבנה הסוגיא במסכת שבת, התלמוד הבבלי ככל הנראה לא הכיר את המדרש הנ"ל מספרא (אבל השוו מגילת אסתר לדעה הפוכה). לדעת רבי פדת, אין איסור דאורייתא של קריבה לעריות סתם אלא "קריבה של גילוי עריות בלבד".

יתרה מזאת, יש שלושה או ארבעה מקורות בבבלי המלמדים שהגישה של הבבלי למגע בין גברים ונשים הייתה מאד ליברלית:

  1. כתובות י"ז ע"א

רב אחא  [נוסח אחר: רב אדא בר אהבה] מרכיב לה אכתפיה ומרקד. אמרי ליה רבנן: אנן מהו למעבד הכי? אמר להו: אי דמיין עלייכו ככשורא — לחיי, ואי לא – לא.

תרגום: רב אחא (א"י, דור שלישי-רביעי) או רב אדא בר אהבה (בבל, דור שני או רביעי) מרכיב [את הכלה] על כתפו ומרקד. אמרו לו רבנן: אנו מהו לעשות כך? אמר להם: אם דומות עליכם כקורה (רש"י: כקורה בעלמא שאין אתם מהרהרין עליה)  בסדר, ואם לא – לא.

החכמים בסיפור הזה כנראה לא הכירו את המדרש הנ"ל בספרא. לדעת רב אחא או רב אדא בר אהבה מותר לגבר להרכיב כלה על כתפו ולרקוד איתה אם הדבר לא גורם לו להרהורי עבירה. ברור שאין כאן חשש לגעת באשה, למרות שהיא אשת איש.

  1. ביצה כ"ה ע"ב

מסופר שם שרב נחמן התיר לאשתו ילתא לצאת על "אלונקי" ביום טוב. לפי רש"י שם, מדובר ב'שנבואיל"ש'  (sanbuels) בצרפתית, שפירושה לפי משה קטן "מושב הדומה לאוכף". בימינו, פרופ' סוקולוף פירש (עמ' 134-133): sedan chair ופרופ' האופטמן פירשה (עמ' 25): palanquin. כלומר, לפי אותם פירושים, לא היה מגע פיזי ישיר בין ילתא והגברים הנושאים אותה. אבל כפי שהעיר הרב הנקין (חלק ד', עמ' ל"ח-ל"ט) לדעת המאירי שם (מהד' לנגה-שלזינגר, עמ' 155), היא הייתה יושבת על זרועות הנושאים אותה, וכן משתמע מרבינו חננאל שם. ולפי הערוך ערך "אלנקי" היא הייתה "סומכת ידיה על ראשיהן ולא נפלה". כלומר, לפי שלושת הראשונים האלה, רב נחמן התיר לאשתו המלומדת ילתא לשבת על גברים ולגעת בהם. הפירוש שלהם הוא ככל הנראה לא הפשט של המילה "אלונקי", אבל הוא מלמד שעצם הישיבה של ילתא על קבוצה של גברים כנראה לא הפריע לאותם ראשונים בצפון אפריקה, רומא ופרובאנס.

  1. קידושין פ"א ע"ב-פ"ב ע"א

רב אחא בר אבא [לפי כתבי יד וראשונים: רב חנן בר רבא או אבא, בבל, דור שני] איקלע לבי רב חסדא [בבל, דור שלישי] חתניה. שקליה לבר ברתיה אותבוה בכנפיה. אמר ליה [רב חסדא]: לא סבר לה מר דמקדשא?… מר נמי עבר לה אדשמואל, דאמר שמואל [קידושין ע' ע"א] אין משתמשים באשה? אמר ליה: אנא באידך דשמואל סבירא לי, דאמר שמואל: הכל לשם שמים.

תרגום: רב חנן בר רבא נזדמן לבית רב חסדא חתנו. לקח את בת בתו [=נכדתו] והושיבה בחיקו.(1) אמר לו רב חסדא: לא סבר לה מר שהיא מקודשת? [כלומר, היו נוהגים לקדש ילדה קטנה והיא כבר הייתה מקודשת]… אדוני גם עבר על [דעת] שמואל, ששמואל אמר "אין משתמשים באשה"? אמר לו: אני סבור כמימרא אחרת של שמואל: הכל לשם שמים.

מכיוון ששני החכמים לא מצטטים את המדרש הנ"ל מספרא, יש להניח שגם הם לא הכירוהו. רב חסדא החתן מנסה להחמיר על פי דברי שמואל, ואילו חמיו משיב לו "הכל לשם שמים". רש"י מפרש: "ואין דעתי אליה לחיבת אישות אלא לחיבת קורבה ולעשות קורת רוח לאמה כשאני מחבב את בתה". במילים אחרות, כמו רב אחא או רב אדא בר אהבה בסיפור הראשון, רב חנן בר רבא אומר שהכל לפי הכוונה. מכיוון שכוונתי לשם שמים, אין כאן שום בעיה להושיב את נכדתי בחיקי או על ברכיי.

  1. שבת י"ג ע"א = עבודה זרה י"ז ע"א

כהמשך לסוגיא הפוסקת שאסור לנדה לישון עם בעלה באותה מטה, היא בבגדה והוא בבגדו, מצטטת הגמרא את רבי פדת הנ"ל, שהתורה רק אסרה קירבה של גילוי עריות. לאחר מכן, מביאה הגמרא שתי מסורות סותרות על עולא (בבל וארץ ישראל, דור שלישי):

עולא כי הוי אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו ואמרי לה אבי ידייהו. [תרגום: עולא כשהיה בא מן הישיבה היה מנשק לאחיותיו על בית החזה שלהן ויש אומרים על בית הידיים שלהן.]

ופליגא דידיה אדידיה [וחלק על עצמו] דאמר עולא: אפילו שום קורבה אסור משום "לך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב" [לך לך אומרים לנזיר מסביב לכרם לא תתקרב].

יש כמה קשיים בקטע הזה. הסיפור הראשון מבטא גישה מאד ליברלית לנשיקת אחיות, אבל לא ברור מהו "בית החזה". לא זו בלבד שזה נשמע לא צנוע אלא אף אחד לא מנשק למישהו  במקום כזה. אכן, שתי המילים דומות מאד ויש נוסחים של שבת ועבודה זרה שאינם גורסים "אבי חדייהו".(2) רש"י פירש בעבודה זרה, ד"ה אבי חדייהו: "חזה, דרך בני אדם כשיוצאין מבית הכנסת, מיד הוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו בארכובה [=בברך?] או בפס ידו". כלומר, הוא פירש שחזה הוא ארכובה אבל הקושי לא נעלם. בכל אופן, ברור שעולא בסיפור הזה לא הכיר את הספרא הנ"ל ולא ראה שום איסור בנשיקת אחיותיו.

אכן, גישתו של עולא לנשיקת אחיותיו דומה לגישת יעקב אבינו בבראשית כ"ט:י"א: "וישק יעקב לרחל" ודרשו בבראשית רבה ע':י"ב, עמ' 811 (ומקבילות) : "כל נשיקה של תיפלות בר מן תלת… ר' תנחומא אמר: אף נשיקה של קריבות [מותרת] 'וישק יעקב לרחל' שהייתה קרובתו". כלומר, המדרש מתנגד לסוגים שונים של נשיקות, אבל לא לנשיקה בין קרובים. אכן, במקרא מסופר על נשיקות בין סבא ונכדיו, דוד ואחיינו, אחים, אב ובנו, חתן וחמיו, כלה וחמותה, אב ובניו ובנותיו, וחברים.(3) כלומר, הסיפור הזה על עולא המנשק לאחיותיו אינו מפתיע מכיוון שהוא דומה לסיפורים רבים במקרא.

בקטע השני עולא הרבה יותר שמרני ואומר שאסור לבטא קירבה – אבל לא ברור למי. הוא משתמש בביטוי קלאסי של סייג או גדר של החכמים וברור שגם לפי הנוסח המחמיר הזה, עולא לא הכיר את הספרא הנ"ל. אם הוא היה סבור שמדובר באיסור דאורייתא הוא היה מצטט את המדרש ולא את הפתגם בארמית.

בסיכום, התלמוד הבבלי לא הכיר את המדרש הנ"ל בספרא. לפי רב אחא/רב אדא בר אהבה  ורב נחמן ורב חנן בר רבא ועולא הראשון, מותר לגבר לשים כלה על כתפו או אשה מכובדת על כתפו או מותר לו לשים נכדה בחיקו או מותר לנשק את אחותו, הכל לפי שיקול דעתו. לפי רבי פדת, התורה אוסרת קירבה של גילוי עריות, אבל בוודאי לא אוסרת נגיעה בעלמא. ולפי עולא השני כדאי להימנע מקירבה פיזית – אבל לא ברור למי — משום סייג, כמו שאומרים לנזיר להתרחק מן הכרם. כלומר, אף מקור בתלמוד הבבלי, שהוא המקור העיקרי להלכה, אינו מזכיר את המושג "נגיעה" ואינו אוסר נגיעה בין גבר ואשה.

ג) התלמוד הירושלמי

יש קטע אחד בתלמוד הירושלמי הרלוונטי לענייננו:

בירושלמי סוטה ג':א', י"ח ע"ג יש תיאור של טקס הסוטה. כתוב בתורה (במדבר ה':כ"ה) "ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות" ושנינו במשנה סוטה ג':א': "היה נוטל את מנחתה… ונותנה על ידה וכהן מניח ידו מתחתיה ומניפה". שואלת הגמרא:

ואין הדבר כיאור [=כיעור]?! מביא מפה [=נותן מפה בין ידיהם]. ואינו חוצץ?! ומביא כהן זקן [שיצר הרע שלו לא יתעורר], ואפילו תימר ילד, שאין יצר הרע מצוי לשעה.

כלומר, זה לא הפריע לתורה ולמשנה שהכהן נוגע ביד האשה, אבל זה כן הפריע לעורך של התלמוד הירושלמי. הוא תירץ ששמו מפה או השתמשו בכהן זקן או שאין יצר הרע מצוי לתקופה קצרה. כלומר, אותו עורך חשש ממגע פיזי בין כהן לאשה אבל קבע "שאין יצר הרע מצוי לשעה".  בדרך כלל לא פוסקים לפי הירושלמי, אבל כמה פוסקים כגון הרב י' שמחה כהן פסקו לפי הירושלמי הזה ולמדו ממנו שמותר לגבר ללחוץ את ידה של אשה מכיוון שמדובר במגע פיזי קצר מאד.(4)

ד) המשך של גישת הבבלי המקלה בימי הביניים

הגישה הליברלית הנ"ל של רב חנן בר רבא בקידושין המשיכה גם בימי הביניים. אכן, כך הדגישו בעלי התוספות על אתר בקידושין פ"ב ע"א, ד"ה הכל לשם שמים: "ועל זו אנו סומכין השתא שאנו משתמשים בנשים". יש פסק דומה אצל הריטב"א בספרד (נפטר בסביבות 1330, בחידושיו לקידושין פ"א ע"ב = אלינסון עמ' 51). הרמ"א באבן העזר כ"א:ה' פסק על פי תוספות: "ויש אומרים דכל שאינו עושה דרך חיבה רק כוונתו לשם שמים מותר, לכן נהגו להקל בדברים אלו". כלומר, הגישה המקלה של רב חנן בר רבא נפסקה להלכה על ידי בעלי התוספות, הריטב"א, והרמ"א.

יתרה מזאת, ר' שמואל ב"ר ברוך (אשכנז, סוף המאה הי"ב-תחילת המאה הי"ג; המובא במרדכי לכתובות פרק ה', סימן קפ"ב) פסק שאף על פי שאין משתמשין באשה, "דרך שפחות" מותר… "מכאן ל[גויות] ושפחות דמותרות לרחוץ אותנו במרחץ". ר' יוסף קארו שציטט את המקור הזה (בית יוסף לאבן העזר כ"א ד"ה כתב המרדכי, הטור השלם, עמ' ר"ח) הזדעזע מן הגישה הזאת והתנגד, אבל הרמ"א הגיב  בדרכי משה שם: "ראיתי נוהגין כדברי המרדכי ואין מוחה בידם". אכן, כך פסק הרמ"א גם בשלחן ערוך אבן העזר כ"א:ה': "ויש אומרים דכל זה אינו אסור רק במקום ייחוד, אבל במקום שרוב בני אדם מצויים כגון במרחץ מותר לרחוץ מכותית [=גויה] שפחות וכן נוהגים".

כמו כן, הרשב'א, גדול המשיבים בספרד (ברצלונא, נפטר 1310, שו"ת רשב"א, חלק א', סימן אלף קפ"ח), נשאל על ידי מישהו מטולידו. השואל כתב שאנו פוסקים כמו הדעה השנייה הנ"ל של עולא שצריכים לאסור כל קריבה. "אם כן צריכים להיזהר שלא לקרב לשום אשה בעולם בזמן נדתה ושלא להושיט אלא על ידי שינוי, ואם כן היאך נמצא ידינו ורגלינו איש בבתו ובאחותו ובשאר קרובותיו?" כלומר, השואל רצה להרחיב את ההרחקות שבעל נוהג באשתו בשעת נידתה לכל אשה בעולם בשעת נידתה. הרשב"א דחה את החומרא הזאת והציע שרק פסקו נגד הושטת כלי בשעת הנדה בין בעל ואשה, אבל לא בשאר נשים. ושוב, כך פסק הרמ"א בעקבותיו באבן העזר כ"א:ה': "ויש מקילין בכל אלו דלא אסרו דברים של חיבה אלא באשתו נדה" (וראו שם בבית שמואל, ס"ק ט).

ה) הרמב"ם ואלה שפסקו כמותו

הרמב"ם עסק בענייננו בשלושה מקומות:

א. פירוש הרמב"ם למשנה סנהדרין ז':ג', מהד' הרב קאפח, עמ' קכ"א-קכ"ב:

והבא על ערוה מן העריות [= אלו הרשומות בויקרא י"ח] דרך איברין או שנשק אחת העריות או שחיבק או שנגע באבר מאבריה כדי ליהנות… כגון אותם המתחככים ביד וברגל… וכן המצחק עם אחת העריות, והשחוק עמה והקריצה בעין לשם תענוג, כל זה אסור, והעושה אותם חייב עליהם מלקות. והם כולם כלולים בתוך שני לאווין האמורים בתורה, האחד הוא אמרו יתעלה "לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא יח:ו), כאילו אמר התרחקו מדברים המקרבים והמרגילים לגילוי ערוה, וכך פירשוהו עליהם השלום "לא תקרבו לגלות ערוה" [כלומר, בספרא]… אבל לא יתחייב כרת אלא על הביאה…

ב. ספר המצוות, לא תעשה, המצווה השנ"ג, מהד' הרב קאפח (רמב"ם לעם), עמ' שכ"ה:

האזהרה שהוזהרנו מלהתענג באחת מכל העריות ואפילו בלי ביאה, כגון החיבוק והנישוק וכיוצא בהן מפעולות שאדם נהנה בהן, והוא אמרו יתעלה באזהרה על זה: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא י"ח:ו'), כאילו אמר: לא תתקרבו אליהם קרבה המביאה לגלות ערווה. ולשון ספרא: "לא תקרבו לגלות ערוה". אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב? תלמוד לומר "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב" (שם, י"ט). אין לי אלא נידה בל תקרב ובל תגלה, ומניין בכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו? תלמוד לומר "לא תקרבו לגלות ערווה"…

ג. משנה תורה, הלכות איסורי ביאה כ"א:א'-ז':

א. כל הבא על ערווה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאווה ונהנה בקירוב בשר, הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר "לבלתי עשות מחקות התועבות" וגו' (ויקרא י"ח:ל') ונאמר "לא תקרבו לגלות ערווה" (שם, ו). כלומר, לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערווה.

ב. העושה דבר מחוקות אלו, הרי הוא חשוד על העריות. ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות, או לשחוק עמה או להקל ראש, ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוון לדבר זה מכת מרדות…

ג. …

ד. …

ה. אסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה בין שפחה בין משוחררת שמא יבוא לידי הרהור. באי זה שימוש אמרו? רחיצת פניו ידיו ורגליו, והצעת מטה לפניו ומזיגת הכוס, שאין עושה לאיש דברים אלו אלא אשתו בלבד. ואין שואלין בשלום אשה כלל ואפילו על ידי שליח.

ו. המחבק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן או שנשק לאחת מהן כגון אחותו הגדולה ואחות אמו וכיוצא בהן אף על פי שאין שם תאווה ולא הנאה כלל, הרי זה מגונה ביותר, ודבר אסור הוא, ומעשה טפשים הוא. שאין קריבין לערווה כלל, בין גדולה בין קטנה חוץ מהאם לבנה והאב לבתו.

ז. כיצד? מותר האב לחבק בתו ולנשקה ותישן עמו בקירוב בשר וכן האם עם בנה כל זמן שהם קטנים. הגדילו ונעשה הבן גדול והבת גדולה עד שיהיו "שדים נכונו ושערך צמח" זה ישן בכסותו והיא ישנה בכסותה. ואם הייתה הבת בושה לעמוד לפני אביה ערומה או שנישאת, וכן אם האם בושה לעמוד בפני בנה ערומה ואף על פי שהן קטנים משהגיעו להיכלם מהן אין ישנים עמהם אלא בכסותן.

דברי הרמב"ם הנ"ל השפיעו על פוסקים רבים. הסמ"ג (לאווין, סימן קכ"ו), ספר החינוך (סימן קפ"ח, מהד' שעוועל, עמ' רס"ז-ר"ע) והמאירי לסנהדרין ס"ו ע"ב (מהד' סופר, עמ'  245 למטה),  העתיקו חלק מדברי הרמב"ם בספר המצוות ובמשנה תורה. ר' יצחק די ליאון הגן על הרמב"ם נגד הרמב"ן ב"מגילת אסתר" על ספר המצוות. טור אבן העזר כ"א הרחיב את דברי הרמב"ם, ודברי הטור נעתקו מילה במילה בשלחן ערוך אבן העזר כ"א (והשוו כ':א').

הרבה הדגישו שבעיני הרמב"ם המעשים הנ"ל הם איסורים מדאורייתא שהוא למד מן הספרא. מצד שני, הרמב"ן טען בהשגות שלו לספר המצוות שאלה הם איסורים מדרבנן ושהפסוק בספרא הוא אסמכתא בעלמא, וכך סבר הרשב"ץ בזהר הרקיע (לא תעשה י', דפוס ווילנא, תרל"ט, עמ' 69, הערה י"א).

לענייננו, יש כאלה שטוענים שהאיסור של “נגיעה”, שכביכול אסור לגבר לגעת בכל אשה, נובע מגישת הרמב"ם. בעיני זאת טענה תמוהה ואף מופרכת לחלוטין.

א. הרמב"ם לא אסר כל נגיעה באשה. הוא אסר בפירושו למשנה "והבא על ערוה מן העריות דרך איברין או שנשק אחת העריות או שחיבק או שנגע באבר מאבריה כדי ליהנות… כגון אותם המתחככים ביד וברגל". ובספר המצוות הוא אסר "מלהתענג באחת מכל העריות ואפילו בלי ביאה, כגון החבוק והנישוק וכיוצא בהן", ובמשנה תורה הוא פסק: "כל הבא על ערווה מן העריות דרך איברים או שחיבק ונישק דרך תאווה ונהנה בקירוב בשר, הרי זה לוקה מן התורה". המרחק בין נגיעה סתמית או לחיצת ידיים למעשים שהרמב"ם מתאר הוא עצום!

אכן, ר' יוסף קארו חשב שהרמב"ם סבר "דנגיעת ערווה אסורה מן התורה" (בית יוסף ליורה דעה קצ"ה, ד"ה וכתב עוד בתרומת הדשן) והרב הנקין התאמץ להסביר למה ר' יוסף קארו חשב כך (חלק א', סימן ל"ז, עמ' קכ"ד). וכך סברו בעקבות ר' יוסף קארו בית שמואל לאבן העזר כ', ס"ק א'; הרב מדיני בשדה חמד, עמ' 2495א למעלה; הרב עובדיה יוסף, עמ' ל"ד, ל"ז; הרב יצחק יוסף, עמ' שע"ז-שע"ט; והרב יובל שרלו.

ברם, פוסקים רבים לא הסכימו עם גישתו של ר' יוסף קארו. בנוסף על המקורות התלמודיים הנ"ל שהתירו לגבר לגעת באשה, יש פוסקים חשובים שהשיחו לפי תומן שבימיהם היה מותר לגבר לגעת באשה.(5)

מצד שני, יש הרבה פוסקים שהדגישו שהרמב"ם לא אסר נגיעה סתמית בכלל.(6) והרי שתי דוגמאות:

ר' יהושע השל מקרקוב (1648-1578; שו"ת פני יהושע, חלק ב', סימן מ"ד המצוטט אצל אלינסון, עמ' 66) הסביר את הרמב"ם לפי פשוטו לפני 400 שנה: "גם באיסור דרבנן לא נקב הרמב"ם, כי אם מה שהוא ליהנות מדבר עבירה, אבל על נגיעה לחוד לא הזהיר…".

וכך הסביר הרב משה פיינשטיין בימינו בקשר לנסיעה ברכבת תחתית ובאוטובוס: "אז ליכא שום איסור משום דאין זה דרך תאווה וחיבה, וכל איסור נגיעה בעריות הוא אף להרמב"ם שסובר שהוא בלאו ד'לא תקרבו' דאורייתא – דווקא דרך תאווה כמפורש בדבריו ריש פרק כ"א מאיסורי ביאה, ומשמע שבלא דרך תאווה ליכא אף איסור מדרבנן שלא הזכיר זה."

ב. מצד שני, היו פוסקים שניסו להעביר את האיסור של בעל לגעת באשתו הנדה לאיסור גורף שאסור לגבר לגעת בכל אשה מכיוון שכל אשה היא ספק נידה. כבר ראינו רמז למגמה כזאת אצל השואל בשו"ת הרשב"א סימן אלף קפ"ח, אבל הרשב"א דחה את הצעתו. מצד שני, הרב יהונתן אייבשיץ (אשכנז, 1764-1694) והרב יוסף שטיינהארט (אשכנז, 1776-1720) טענו שאסור לארוס לחבק ולנשק את ארוסתו מכיוון שרוב הבתולות כבר הגיע זמנן לראות דם נדה וכדברי הרב שטיינהארט "ולענין איסור נידה אין חילוק בין נשואה לפנויה כלל". כלומר, כל נערה פנויה היא ספק נדה = ספק ערווה ולכן אסור לנשק או לחבק אותה על פי הרמב"ם והסוברים כמותו, ומי שעושה כך עובר על מצוות לא תעשה שבתורה.(7)

בימינו, הרב עובדיה יוסף המשיך והרחיב את המגמה הזאת, בעקבות הרב חיים פלאג'י (איזמיר, 1868-1788), וקבע: "ולכן מה מאד צריך להיזהר בזה בכל הבנות הפנויות ולהתרחק מהן מחיבוק ונישוק שהוא לאו דאורייתא ואף בנגיעה בעלמא בכוונה אסור על כל פנים מדרבנן, כדין נגיעה בנדה" (עמ' ל"ז). ובהמשך: "מתבאר להדיא [=במפורש] שאפילו נגיעה בלבד בכוונה אסורה על כל פנים מדרבנן בכל העריות, והוא הדין לפנויה שהיא בחזקת נדה שאסור לנגוע בה" (עמ' ל"ח).  שלא במפתיע, בנו, הרב יצחק יוסף, פסק כמותו.(8)

במילים אחרות, הפוסקים האלה טוענים שכאשר ויקרא י"ח, והספרא והרמב"ם דברו על אשה נדה, הם לא התכוונו לאשתו של גבר מסוים אלא לכל אשה בעולם מכיוון שכל אשה בעולם עלולה להיות נדה מבלי ידיעת הגבר. בעיני, זאת טענה תמוהה מאד. לפי ההיגיון הזה לא היה צורך ברשימת רוב העריות שבתורה מכיוון שכל אשה בעולם היא ספק נדה. ולמה לא שמענו על האיסור לגעת בכל אשה בעולם מכיוון שהיא ספק נדה עד המאה התשע-עשרה?! ולא היא. לפי פשוטו, ויקרא י"ח:י"ט עוסק ביחסים בין גבר ואשתו הנדה, וכך פירש פרופ' ברוך לוין בימינו (עמ' 122).

ולכן, לפי פשוטו הרמב"ם אסר לגבר לעשות את המעשים הנ"ל כגון חיבוק ונישוק עם "אחת מכל העריות" בויקרא י"ח. המרחק בין חיבוק ונישוק של "אחת מכל העריות" בויקרא י"ח לנגיעה סתמית בכל אשה בעולם הוא עצום.

ו) התנגדות ל"נגיעה" במדרשים מאוחרים ובספרות המוסר

יתכן שהמנהג לא לגעת בנשים בכלל מקורו לא בספרות ההלכה אלא במדרשים מאוחרים ובספרות המוסר. והרי המקורות שמצאתי. יש להדגיש שהם לא מבוססים על אף מקור קדום בספרא או בתלמודים:

א. שמות רבה טז:ב' (מהד' מירקין, חלק ה', עמ' 202-201):

"משכו וקחו לכם צאן" (שמות י"ב:כ"א)… תנינן: בכל מתרפאין חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים… אמר הקדוש ברוך הוא: אל תאמר: הואיל ואסור לי להשתמש באשה הריני תופשה ואין לי עוון, או שאני מגפפה ואין לי עוון, אני נושקה ואין לי עוון – אף אשה שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר… וכל מי שנוגע באשה שאינה שלו מביא מיתה על עצמו…

החוקרים סבורים שהחלק השני של מדרש שמות רבה (פרשה ט"ו ואילך) נערך בארץ ישראל בין המאות ה-7-5 או לא לפני המאה ה-9 (ראו רייזל), אבל לאור העובדה שכל המקורות שאביא להלן הם משנת 1200 ואילך, אני משער שקטע זה נוסף לשמות רבה באותה תקופה.(9)

ב. ר' יהודה החסיד (רגנשבורג, נפטר 1217), ספר חסידים, מהד' מרגליות סימן תתר"צ (ובשינויים במהד' ויסטינצקי, סימן תתתס"ו):

לא יתקע יהודי ידו בכף הנכרית, ולא הנכרית בכף איש יהודי, ולא יהודית בכף הנכרי, ולא הנכרי בכף יהודית, אף על פי שהיד מעוטפת בבגד, סייג לגילוי עריות.

מקור זה הוא טיפוסי לספר חסידים; הוא קובע שיש להחמיר במשהו בלי שום ביסוס במקורות.

ג. רבינו יונה גירונדי (1263-1200) ידוע בעיקר כחסיד ובעל מוסר. הוא עסק בנושא שלנו בשלושה מקומות בחיבוריו:

אגרת התשובה, סעיף י"א, מהד' ירושלים, תשנ"א, עמ' רמ"ג:

ואסור ליגע באשת איש, בידיה או בפניה או בכל דבר מאיבריה מן התורה, שנאמר "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו" (ויקרא י"ח:ו'), וכן הלכה ברורה, שהקריבה הזאת היא הנגיעה בידיה או בפניה או בכל דבר מאיבריה כדי ליהנות מן בנגיעה, וזאת מן העבירות החמורות שבתורה…

קטע זה אומר דרשני. הדרשה הזאת לא מופיעה בספרא או בבבלי או ברמב"ם הנ"ל, ורבינו יונה מפרש "לא תקרבו" בצורה קיצונית. קטע זה צוטט דור אחד לאחריו על ידי ר' אהרן הכהן מלוניל (פרובנס, בסביבות 1300; ארחות חיים, חלק ב', ברלין, תרנ"ט, עמ' 113-114) ומשם בבית יוסף לאבן העזר כ"א (ד"ה כתוב בארחות חיים, הטור השלם עמ' ר"ו).

שערי תשובה שער ג', אות פ', מהד' ירושלים, תשנ"א, עמ' ק"ז:

"איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו [לגלות ערוה]" (ויקרא י"ח:ו'). כל קירוב בשר אסור, כגון הנגיעה בידי אשת איש. ופירוש "לגלות ערוה" כי הקריבה מביאה לידי ערווה. וכי תאמר בלבבך: איפה נמצא כי גדרה התורה גדר, כי תאמר אשר אסרה מגע יד ליד להיות גדר לעברה? נשיבך דבר: הנה במצוות הנזיר… אוסרו התורה מכל אשר ייעשה מגפן היין (במדבר ו:ד), וכל זה לגדר הרחקה ממשתה היין, וכן אמרו רבותינו ז"ל במדרש [שמות רבה ט"ז:ב' הנ"ל].

גם קטע זה אומר דרשני. הוא אומר שהוא מתבסס על שמות רבה ט"ז הנ"ל ששם לומדים מסמיכות פרשיות של נזיר וסוטה שאסור לגעת באשה שאינה שלך. כלומר, רבינו יונה לומד הלכה משמות רבה שהוא איננו מקור נורמטיבי לפסיקת הלכה. (והשוו גם שערי תשובה ג':קל"ח, עמ' קכ"ה).

אכן, רבינו יונה החמיר מאד בענייני צניעות. הוא כותב בספר היראה (מהד' ירושלים, תשנ"א, עמ' ר"ז) שאם פגש אדם באשה, "בין יהודית בין ארמית [=גויה], בין נשואה בין פנויה, בין גדולה בין קטנה, יעצים עיניו או יסבוב לצד אחר כדי שלא יראנה". (והשוו שם, עמ' רי"ז, ר"כ) כמו כן, הוא התנגד בתוקף לתופעת הפילגשות שהייתה די נפוצה בספרד בזמנו (שערי תשובה ג':צ"ד-צ"ה, עמ' קי"ב-קי"ג וכן ספרן של אלינסון, נישואין, עמ'67).

ד. ר' יעקב בן אשר (טולידו, נפטר 1340), בעל הטורים על התורה, בראשית כ"ד:מ"ז
עבד אברהם מספר ללבן את סיפור המפגש עם רבקה: " 'ואשם הנזם [על אפה]' – חסר יו"ד ['ואשם' במקום 'ואשים'], לומר שלא נגע בבשרה (ואפילו לא ביו"ד אצבעותיה) מחמת צניעות." ראוי לציין שלמרות הבאת המדרש הזה, ר' יעקב בן אשר לא פסק כך בטור אבן העזר כ"א.

ה. אליעזר בן שמואל הלוי היה "חבר" ו"איש חסיד", אבל לא רב מוסמך. הוא נפטר במגנצא ביום א' של ראש השנה בשנת 1357. ישראל אברהמס פירסם את צוואתו המוסרית מכתב יד בשנת 1926. אליעזר כותב: "מאד מאד יהיו צנועים בניי שלא יהיה להם עסק עם נשים, לא במרחץ ולא במחול ולא בנגיעה ולא להתלוצץ עמהם…".

ז) סיכום והלכה למעשה

אנו ראינו לעיל שאין שום איסור על מגע סתמי בין גברים ונשים בתורה, בספרא, בתלמוד הבבלי, ואצל גדולי הפוסקים כגון הרמב"ם, הטור, השלחן ערוך וערוך השלחן. רק בירושלמי יש דעה שאסור לכהן לגעת בידה של הסוטה, אבל התירו את הדבר מכיוון שמדובר במגע קצר. המחמירים הרחיבו את האיסור של קריבה אל ערווה בשני כיוונים – הם עברו מחיבוק ונישוק לכל מגע; והם עברו מרשימת העריות בויקרא י"ח לכל אשה בעולם מכיוון שהיא ספק נדה. אין שום בסיס תלמודי או הלכתי לשתי ההרחבות האלו. המגמה המחמירה הזאת מקורה כנראה בספרות המוסר ובמדרשים מאוחרים ולא בספרות ההלכה. אם מישהו או מישהי רוצה להחמיר על עצמו בתור מידת חסידות קשה למנוע את זה ממנו, אבל רצוי מאד להפסיק ללמד ולדרוש שאסור לגבר לגעת באשה או ללחוץ את ידה, דבר שאין לו שום בסיס הלכתי.

לבסוף, אם אשה מושיטה יד לגבר חייב הגבר ללחוץ את ידה שהרי "כבוד הבריות דוחה איסור דרבנן" — קל וחומר שהוא דוחה מנהג שאין לו שום בסיס הלכתי. כמו כן, "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים" או "אין לו חלק לעולם הבא" (ראו ספרי עשה לך רב, ירושלים, תשע"ט, עמ' 24-23).(10)

דוד גולינקין

ירושלים עיר הקודש

כ"ז טבת תש"ף


הערות

  1. כך פירש סוקולוף, עמ' 589: lap, bosom. הוא מפנה גם לבבא בתרא י"ב ע"ב ו-נ"ח ע"א. לפירוש אחר ראו תוספות ר"י הזקן על המקום בדפוס וילנא.
  2. והרי שינויי גירסא של שתי הסוגיות על פי כתבי היד הנמצאים במאגר של מכון ליברמן:

שבת י"ג ע"א

כ"י מינכן 95: ידייהו/חדייהו

כ"י אוקספורד 23: ידיהו/חידיהי

כ"י וטיקן 127: ידיהו/חוייהו

דפוס שונצינו משנת 1489: חזייהו/ידייהו

דפוס וילנא: חדייהו/ידייהו

כ"י של ילקוט שמעוני (לפי דקדוקי סופרים): ידייהו (בלבד).

עבודה זרה י"ז ע"א

כ"י מינכן 95: חדייהו/ידיהו

כ"י JTS Rab 15, שנכתב בספרד בשנת 1290: ידיהו/בגליון: נ"א: חידיהי

כ"י פאריס 1337: ידיהי (בלבד)

דפוס וילנא: ידייהו/חדייהו

אגדות התלמוד (לפי דקדוקי סופרים): ידייהו (בלבד).

  1. ראו בראשית כ"ז:כ"ו-כ"ז; כ"ט:י"ג; ל"א:כ"ח, נ"ה; ל"ג:ד'; מ"ד:ט"ו; מ"ח:י'; נ':א'; שמות ד':כ"ז; י"ח:ז'; שמואל א', כ':מ"א; שמואל ב', י"ד:ל"ג; רות א':ט', י"ד.
  2. לדיון בירושלמי הזה ראו תוספות לסוטה י"ט ע"א, ד"ה כהן מניח; תורה תמימה לבמדבר ה':כ"ה, הערה קל"ז; והרב הנקין, חלק א', עמ' ק"כ.
  3. ר' יצחק בן משה מווינא (1250-1180), אור זרוע, חלק א, סוף סימן שמ"א; שו"ת הרשב"א (ברצלונה, נפטר 1310), חלק א', סימן אלף קפ"ח; ר' דוד הלוי (מזרח אירופה, 1667-1586), ט"ז לאורח חיים תרט"ו, ס"ק א; שו"ת ר' עקיבא איגר (1837-1761), מהדורה תניינא, סוף סימן נ"ו המובא אצל הרב הנקין, חלק ד, עמ' ל"ט בהערה.
  4. ר' יהושע השל מקרקוב (1648-1578) שו"ת פני יהושע, חלק ב', סימן מ"ד = אלינסון, עמ' 66; ר' שבתי הכהן (מזרח אירופה, 1663-1622), ש"ך ליורה דעה קצ"ה, ס"ק כ' וכן יורה דעה קנ"ז, ס"ק י'; ר' חיים פלאג'י (איזמיר, 1868-1787), שו"ת לב חיים, חלק ב', סימן ד' המובא על ידי הרב מדיני, שדה חמד, עמ' 2496א-ב (אבל הוא בעצמו החמיר מאד); ר' משה פיינשטיין; יונה מצגר, סימן נ"ב; ובמיוחד הרב הנקין, חלק ד', סימן י"א שסיכם הרבה מן הדעות הנ"ל.
  5. ר' יהונתן אייבשיץ, יערות דבש (אוסף של דרשות משנת 1779), המצוטט באריכות אצל הרב מדיני, שדה חמד, עמ' 2495א-ב; ור' יוסף שטיינהארט, שו"ת זכרון יוסף, סימן י"ז המצוטט באריכות בביאור הלכה לאורח חיים של"ט (בתוך המשנה ברורה) ומשם אצל אלינסון עמ' 54 וכן אצל הרב עובדיה יוסף, עמ' ל"ז-ל"ח.
  6. הרב עובדיה יוסף, עמ' ל"ד, הדגיש את שו"ת הריב"ש, סימן תכ"ה. אכן, הריב"ש פסק שם שאסור לשכב עם אשה פנויה שמא היא נדה על רקע התנגדותו לתופעת הפילגשות שהיתה רווחת בספרד בימיו (ראו אלינסון, נישואין, עמ' 67). אבל קריאה קפדנית באותה תשובה מגלה שהריב"ש לא אסר נגיעה סתמית באשה רווקה.
  7. אני מודה לידידי ד"ר ארנון עצמון שעזר לי ללבן את הנושא הזה.
  8. לכן הצטערתי לקרוא שהרב עובדיה יוסף סירב ללחוץ את ידה של ראש הממשלה גולדה מאיר כשהעניקו לו את פרס ישראל קבל עם ועדה, ושבנו הרב יצחק יוסף מתפאר בכך — הרב יצחק יוסף, עמ' שע"ט, סוף הערה כ"ה.

ספרות

ראשונים

אליעזר בן שמואל הלוי —   Israel Abrahams, ed., Hebrew Ethical Wills, Vol. II, Philadelphia, 1926, p. 211

מגילת אסתר – ר' יצחק די ליאון, "מגילת אסתר" על ספר המצוות של הרמב"ם, לא תעשה שנ"ג, דפוס ירושלים, תשל"ג, עמ' 93-90

רבינו יונה – המקורות שהובאו לעיל בתוך התשובה

ריב”ש – שו”ת ריב”ש, סימן תכ”ה

רמב"ן – השגות הרמב"ן לספר המצווות לרמב”ם, לאווין שנ”ג, מהד' שעוועל , עמ' שפ"ו-ש"צ

רשב"א – שו"ת הרשב"א, חלק א', סימן אלף קפ"ח; תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן קכ"ז

רשב"ץ – זהר הרקיע, לא תעשה י', מהד' ווילנא, תרל"ט, עמ' 69, הערה י"א

כללי

אלינסון – אליקים אלינסון, הצנע לכת, האשה והמצוות ספר שני, מהד' ג', ירושלים, תשמ"ו, עמ' 69-50

אלינסון – אליקים אלינסון, נישואין שלא כדת משה וישראל, תל אביב, תשל"ו, עמ' 67

אפשטיין – Rabbi Louis Epstein, Sex Laws and Customs in Judaism, New York, 1948 and 1967, pp. 108-112

האופטמן – Rabbi Judith Hauptman, “Why did R. Nahman permit Yalta to be transported on a palanquin on a festival? A new reading of Bavli Betsah 25b”, Zeramim II/1 (Fall 2017), pp. 17-32

כהן – אורה כהן, צניעות האישה בעידן המודרני (חסרים מקום ושנת הדפוס), עמ' 30, 35-34, 65-63

לוין – Baruch Levine, The JPS Torah Commentary Leviticus, Philadelphia, New York, Jerusdalem, 1989, pp. 119, 122

סוקולוף — Michael Sokoloff, A Dictionary of Jewish Babylonian  Aramaic, Ramat Gan, Baltimore, London, 2002

קטן – משה קטן, אוצר הלעזים, ירושלים, 1984, עמ' 57, מספר 876

רייזל – ענת רייזל, מבוא למדרשים, אלון שבות, תשע"א, עמ' 118

מחמירים

הלוי – הרב חיים דוד הלוי, עשה לך רב, חלק א', תל אביב, תשל"ו, סימן ע"ג (על ריקודים מעורבים); מקור חיים לבנות ישראל, תל אביב, תשל"ז, ל"ה:ט"ז, עמ' 147 (על הושטת יד ונשיקת יד); שו"ת מים חיים, חלק ב', תל אביב, תשנ"ה, סימן ע"ב (על הושטת יד)

יוסף – הרב יצחק יוסף, ספר אוצר דינים לאשה ולבת, ירושלים, תשמ"ט, עמ' שע"ה-שפ"ג; ובקיצור בספרו ילקוט יוסף, קיצור שלחן ערוך, מהדורה חדשה, ירושלים, תשס"ו, חלק ב', עמ' 1025-1024

יוסף – הרב עובדיה יוסף, ספר טהרת הבית, חלק א', ירושלים, תשמ"ח, עמ' לד-לט

מדיני – הרב חיים חזקיה מדיני, שדה חמד, אסיפת דינים, מערכת חתן וכלה וחופה, אות י"ב, מהד' שניאורסון, כרך ששי, עמ' 2498-2494

שרלו – הרב יובל שרלו, רשו"ת הרבים, פתח תקווה, תשס"ב, עמ' 111-110

מקלים

הנקין – הרב יהודה הרצל הנקין, שו"ת בני בנים, חלק א, ירושלים, תשמ"א, סימן ל"ז-ל"ט; חלק ד, ירושלים, תשס"ה, סימן י"א-י"ג

כהן – Rabbi J. Simcha Cohen, Timely Jewish Questions, Timeless Rabbinic Answers, Northvale NJ and London, 1991, pp. 26-31  (על לחיצת ידיים)

מצגר – יונה מצגר, שו"ת מים ההלכה, חלק ב', תל אביב, תשמ"ח, סימן נ"ב, נ"ד

פיינשטיין – הרב משה פיינשטיין, אגרות משה, אבן העזר, חלק ב', סימן י"ד (על נסיעה ברכבת תחתית ובאוטובוס)

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא שוחרי עמותות שכטר - ארגון ללא מטרת רווח אשר מטרתו גיוס כספים למכון שכטר, נשיא בדימוס של מכון שכטר למדעי היהדות ופרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר. פרופ' גולינקין הוא אחד מהוגי הדעות המובילים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) ומחבר פורה, המבקש לקדם את הגישה היהודית בעידן המודרני בתוך הפרמטרים של ההלכה. הוא ייסד את המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר במטרה לפרסם ספרים העוסקים בהלכה שימושית. כמו כן, הוא המנהל של המרכז לחקר האישה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האישה בהלכה ותשובות וספרי הלכה שנכתבו בידי נשים. הודות לפעילותו הבלתי פוסקת בתחום ההלכה הוא נעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתנועה, שאף זכה לכבוד מצדם של חוקרים אורתודוקסיים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

    דילוג לתוכן