(אבן העזר כ”ז:ח’)

שאלה מאת בוגר של מכון שכטר: האם מותר לכלה לתת טבעת לחתן בטקס הנישואין? האם מותר לה לומר “הרי אתה מקודש לי” או פסוק אחר?

תשובה: מכיוון שכבר נשאלתי על כך כמה וכמה פעמים, החלטתי לפרסם תשובה מסודרת בנידון:

בעבר פרסמתי תשובה שבה הוכחתי שמותר לנשים להשתתף בחלקים השונים של טקס הנישואין באופן פעיל (ראו גולינקין, פרק ז’). ולכן, אני מבין את השאיפה של הרבה כלות להשתתף בטקס באופן שוויוני יותר. אכן, נראה להלן שכבר הייתה שאיפה כזאת אצל הכלות המשכילות בברלין בשנת 1871! מצד שני, בהלכה הקלאסית — על פי התורה, המשנה, התלמוד והפוסקים — החתן מקדש את הכלה ולא ההפך. ולכן עלינו לבדוק אם ניתן לאפשר לכלה ליטול חלק יותר פעיל בטקס במסגרת ההלכה (והשוו מה שכתבתי על דילמה זאת בספרי – גולינקין, עמ’ 17).

א. קידושין/אירוסין כמעשה של קנין על ידי החתן

החלק הראשון של טקס הנישואין מכונה אירוסין או קידושין. לאחר אמירת “בורא פרי הגפן” וברכת אירוסין על ידי הרב, החתן אומר לכלה “הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל” ושם טבעת על אצבעה. האמירה הזאת ונתינת הטבעת הם מעשה משפטי  המכונה אירוסין אן קידושין; על ידי כך החתן “קונה” את אשתו. נאמר בתורה “כי יקח איש אשה ובעלה” (דברים כ”ד:א’), והתלמוד דורש “כי יקח ולא כי תקח” (קידושין ד’ ע”ב עם רש”י ותוספות) — שהגבר מקדש ולא האשה. גם התוספתא (קידושין א’:א’, מהד’ ליברמן, עמ’ 276; והשוו בבלי קידושין ה’ ע”ב) פוסקת במפורש שאם אשה תיתן כסף או שווה כסף לגבר “ואמרה לו… הריני מקודשת לך… אין מקודשת”, וכן נפסק בשלחן ערוך (אבן העזר כ”ז:ז’).

יש מחלוקת בין הראשונים והחוקרים לגבי מהות “הקנין” והרב פיקאר סיכם חלק מהשיטות (עמ’ 313). הרמב”ן כתב בחידושיו לגיטין (ט’ ע”א, ד”ה אם, בהשמטות):   “שאין אשה זו ממונו של בעל, אלא ברשות עצמה היא להינשא”. אלא קנין זה הוא “קנין איסור”, פירושו שמעתה היא אסורה לגברים אחרים כ”הקדש”. וכך כתב באבני מילואים (הרב אריה לייב הלר, נפטר 1812; מ”ב ע”א): “אין גופה קנוי לבעל, ואין בקידושין כי אם שנאסרה על ידו לכל העולם“. אכן, ניתן להוסיף שלדעת הרבה פרשנים, “קדוש” במקרא פירושו מובדל, ולפי זה “קידושין” פירושו שהכלה מובדלת מגברים אחרים ומיוחדת רק לחתן.

מצד שני, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי”ב (נפטר 1897) נותן הסבר אחר (שו”ת משיב דבר, חלק ד’, סימן ל”ה): “אין לאיש על אשתו שום קנין, כי אם לאישות בלבד, אבל זולת אישות אין לבעל שום קנין“. (ועיינו דיון נוסף אצל הרב פיקאר וכן דיון ארוך אצל הרב לם).

ב. שיטת הרב משה פיינשטיין בנתינת טבעת לחתן על ידי הכלה

מכיוון שרוב הרבנים בימינו שרוצים להחמיר בנידון הסתמכו על הרב משה פיינשטיין שהתייחס לנושא שלנו בחמש מתשובותיו, כדאי לעיין ולדייק קודם כל בדבריו. אנו נסכם כאן שלוש מתשובותיו בנידון:

בחלק ג’, סימן י”ח משנת תשכ”ט כותב הרב פיינשטיין לרב אורתודוקסי על כלה שלאחר הקידושין נתנה טבעת לחתן ואמרה “הריני מקודשת לך” או “אתה מקודש לי”. הרב פיינשטיין פסק שבדיעבד היא עדיין מקודשת ומה שהיא נתנה ואמרה לאחר הקידושין “הם דברי הבל ושטות”.

אבל אסור לנהוג כך לכתחילה מארבע סיבות: א) מכיוון שזהו מנהג הנכרים ויש כאן איסור של “חוקות הגויים”; ב) זה דומה לגזירה המופיעה בשבת י”ד ע”א שלכתחילה היו שופכים על עצמם מים שאובים לאחר הטבילה במקווה כדי להעביר את הסירחון של המקווה, אבל לאחר מכן גזרו שהמים השאובים טמאים, מכיוון שהעם התחיל לחשוב שהמים השאובים מטהרים. הוא הדין כאן “שיש לחוש שיבא מזה שיאמרו שגם האשה יכולה לקדש את האיש”; ג) שעל ידי זה ישכח הרבה מדיני קידושין וזהו איסור לאו על פי ריש לקיש במנחות צ”ט ע”ב ש”כל השוכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו” ולרבינא בשני לאוין ולרב נחמן בר יצחק בשלושה לאוין; ד) ולפי המהרש”ל בים של שלמה לבבא קמא פרק ד’, סימן ט’ “לשנות הדין אף לצורך גדול ואף כשיש חשש פיקוח נפש אסור משום דהוא ככופר בתורת משה”. ובסוף התשובה הוא חוזר לטעם השני שהקהל יחשוב שהדין הוא שצריך ששניהם יקדשו.

במחילה על כבודו, רוב הטענות האלו אינן עומדות בפני הביקורת. אפילו אם היה אפשר לטעון שבארה”ב בשנת 1969 רצו לתת שתי טבעות כחיקוי לגוים, אין זה המצב במדינת ישראל בשנת 2018. הנשים במדינת ישראל היום שואפות לשוויון ורוצות ליטול חלק פעיל בטקסי היהדות ואין לזה שום קשר לחוקות הגויים. גם הטענה השנייה לא משכנעת – אם ניתן לאשה לתת טבעת נשכח את דיני קידושין? אתמהה! והטענה הרביעית מאד דומה לטענת הרב פיינשטיין בתשובתו על טלית לנשים (אורח חיים, חלק ד’, סימן מ”ט). לאחר שהוא אומר שם שמעיקר הדין מותר לאשה ללבוש טלית, הוא אוסר מכיוון שהמניע שלה הוא לשנות את התורה וזאת כפירה. ולכן נשארנו עם חשש אחד בלבד – שמא הקהל יחשוב שמותר לאשה לקדש גבר, ולזה יש פתרון פשוט שהרב פיינשטיין בעצמו הציע בתשובה אחרת שנראה בהמשך.

בחלק ג’, סימן כ”ה משנת תש”ל דן הרב פיינשטיין בקידושין רפורמיים שאין שם קידושין בכלל מכיוון שהראביי [=הרב הרפורמי] שואל את החתן “אם רוצה ליקחנה לאשה ומשיב הן, ואותה הוא שואל אם היא רוצה שיהיה בעלה או שתהיה אשתו ומשיבה הן, שזה אינם דברים של קידושין אלא דברים שרוצים בהאישות ואחר כך נותנים זה לזה הטבעות”. מתברר בסוף התשובה שהרב פיינשטיין רצה לפסול את הקידושין הרפורמיים האלו דווקא כדי להקל ולמנוע מצב של ממזרות. בכל אופן, אפילו אם כך נהגו באותו טקס רפורמי, אין זה רלוונטי לטקס קידושין הנעשה על פי הלכה, שהחתן מקדש את הכלה כדת משה וישראל ואז הכלה נותנת לו טבעת בתור מתנה (ראו להלן).

בחלק ד’, סימן י”ג סעיף ד’ דן הרב פיינשטיין בקידושין שנעשו על ידי רב קונסרבטיבי. הוא שוב מתלבט אם הקידושין תופסים מכיוון שהכלה נותנת טבעת לחתן ואומרת גם כן איזה דבר “ולא ניכר מי מקדש למי, אם החתן את הכלה או הכלה את החתן, ואולי נראה שהוא רק מעשה שחוק דחלופי דנתינת מתנות לסימן בעלמא על שנעשו בחשיבות איש ואשתו ולא שהוא מעשה קנין אישות שהצריכה תורה שאולי… לא נתקדשה כלל, והוא אצלי ספק גדול שלא מצאתי לזה ראיה עדיין.”

עד כאן התקפתו נגד רבנים קונסרבטיבים. אבל אז הוא מוסיף פתרון פשוט לבעיה שהוא העלה בתשובה לעיל: שאם “נזדמן לרב אחד [=רב אורתודוקסי] באיזו חתונה שמכריחין אותו והוא אנוס בפרנסתו לעשות הקידושין דווקא באופן שהכלה תתן גם כן טבעת להחתן,  צריך להודיע אותם וגם להעדים כי רק נתינת החתן להכלה הם קנין הקידושין, ונתינת הכלה להחתן לא שייך להקידושין כלל, אלא הוא רק מתנה בעלמא ואמירתה תהא בלשון שהם דברי נתינה לאהבה ולחיבה אחרי שכבר הוא בעלה.”

סיכומו של דבר, אם מדובר בטקס נישואין הלכתי יש רק חשש אחד מהותי: שהקהל יבין שהטבעת הניתנת על ידי הכלה היא רק מתנה ולא מעשה של קידושין, ואת זה ניתן לפתור בקלות על ידי זה שהרב יסביר את ההבדל בין שתי הטבעות.

ג. מה מותר לכלה לומר לחתן?

1. מותר לה לענות “הן” [=כן] או “הרי אני מקודשת לך” (הרב אדלר על פי הרב משה ראזין ועל פי יד דוד). הרב ראזין התבסס על הרא”ש והטור והשלחן ערוך (אבן העזר כ”ז:ח’) “שבנתן  הוא [שווה פרוטה] ואמרה היא, אם היה מדבר עמה על עסקי קידושין הווי ודאי קידושין”. וכך סברו גם המאירי לקידושין ה ע”ב (מהד’ סופר, עמ’ 23) וכן “שיטה לא נודע למי” לקידושין ה’ ע”ב (מהד’ ניסן זק”ש, ירושלים, תשט”ו, עמ’  ח’); וכך פסק גם ביד דוד.
2. לדעת הרב לינזר, מותר לכלה לענות בצורה מורחבת יותר: “הריני מקבלת טבעת זו ומקודשת לך כדת משה וישראל”.
3. לדעת הרבה רבנים, אסור לכלה לומר “הרי אתה מקודש לי” וכו’ ולשים טבעת על אצבע החתן מכיוון שאשה לא מקדשת את האיש כפי שראינו לעיל ולא רוצים להטעות את הקהל )הרב רבינוביץ וכן ועד ההלכה — קונסרבטיבים; הרב פיקאר — אורתודוקסי; הרב פריהוף – רפורמי, לא אוסר אבל מתנגד). הרב אדלר אף טוען שאם אמרה “הרי אתה מקודש לי” כפי שנהוג בקהילות רפורמיות יש לפקפק אם ביטלה את הקידושין ולפיכך מקודשת מתוך ספק (הרב אדלר על פי הרב גרוסנס באוצר הפוסקים).
4. מצד שני, רוב הרבנים שעסקו בנידון פוסקים שמותר לכלה לומר פסוק אחר ולשים טבעת על אצבע החתן. הם מציעים פסוקים כגון:

“אני לדודי ודודי לי” (שיר השירים ו’:ג’) (הרבנים אוב, רבינוביץ, רנק ופרימן, וקליין). מעניין שהראשון להציע נוהג זה היה הרב הרפורמי המתון יוסף אוב ((Aub (1880-1805) בוועידת הרבנים הרפורמיים באוגסברג בשנת 1871, והצעתו גם התקבלה. הוא הדגיש שהוא רוצה להתיר, לא לחייב. הוא העיד שבברלין רוב הזוגות המתחתנים רוצים שתי טבעות. הוא הסביר שהכלות באות מן המשפחות הכי מתורבתות. הן מסבירות שהן לא רוצות להיות לגמרי פסיביות בטקס הנישואין כאילו הן אובייקטים ושניתן לנהל את הטקס בלי השתתפותן הפעילה. הצעתו התקבלה בוועידה, אבל שם כתוב שהיא יכולה לומר “כמה מילים מתאימות” ולא הפסוק הספציפי משיר השירים.

או “שימני כחותם על לבך, כחותם על זרועך” (שם ח’:ו’) (הרב אסטור; הרב פיקאר ממליץ על פסוק זה).

או “אני רעייתך ואתה דודי” (הרבנים רנק ופרימן).

או “וארשתיך לי לעולם” וכו’ (הושע ב’: כ”א-כ”ב) (הרבנים רנק ופרימן; אבל הרב לינזר מתנגד לפסוק זה מכיוון שיש בו לשון אירוסין/קידושין).

או משהו שהכלה חיברה בעצמה (הרב רבינוביץ).

או: “Be thou sacred to me as husband according to the law of God” (הרב פריהוף).

5. מצד שני, יש כמה רבנים שסבורים שמותר לכלה לומר “הרי אתה מקודש לי בטבעת זו כדת משה וישראל”

במדריך לרבנים רפורמים משנת 1988 יש ארבעה נוסחים של טקס הנישואין, שאף אחד מהם אינו הלכתי. בכולם הכלה אומרת לחתן “הרי אתה מקודש לי בטבעת זו כדת משה וישראל”. הרב גונתר פלאוט הסביר בסוף המדריך ששיטה זאת לא מבוססת על ההלכה; המניע הוא “שוויונות מוחלטת” (פלאוט ופוליש, עמ’ 238).

הרב אהרן בלומנתל הקונסרבטיבי פסק שמותר לכלה לומר “הרי אתה מקודש לי”; לאחר שהחתן אמר “הרי את מקודשת לי” זה לא פוסל. ברם, הוא לא מצטט אף מקור להיתר הזה. דעתו התקבלה על ידי ועד ההלכה של התנועה הקונסרבטיבית בשנים 1974-1973 (הרב בלומנתל).

הפוסק הקונסרבטיבי הרב יצחק קליין כתב שיש שמתנגדים שהכלה תגיד פסוק, ובמיוחד אם היא אומרת “הרי אתה מקודש לי”, אבל אי אפשר להתנגד מבחינה הלכתית. לאחר אמירת “הרי את” על ידי החתן הקידושין תופסים ואין תוקף הלכתי למה שנאמר – שהרי במקדש לא אומרים “תוך כדי דיבור כדיבור דמי” (נדרים פ”ז ע”א) (הרב קליין). גם הפוסק האורתודוקסי הרב זלמן נחמיה גודלברג ציטט את הגמרא הזאת בקשר לנתינת טבעת על ידי האשה “ואם כן מה איכפת לנו מה עשתה האשה לאחר שהבעל קידש אותה בטבעת” (מובא אצל הרב ג’קטר, עמ’ 90), אבל הוא לא התייחס במפורש למשפט “הרי אתה מקודש לי”.

ד. מתי בטקס מותר לכלה לתת טבעת לחתן ולומר פסוק?

חלק מן הרבנים שהתירו לאשה לתת טבעת לחתן ולומר פסוק לא התייחסו לשאלה היכן בטקס יש לעשות כך.

אבל רבנים אחרים קבעו שאסור לכלה לתת את הטבעת השנייה מיד לאחר טקס הקידושין על ידי החתן כדי למנוע רושם שמדובר בטבעת של קידושין. כדי למנוע אי-הבנות או הטעיית הציבור הם קבעו שהרב חייב להודיע מיד לאחר הקידושין: “עכשיו לאחר טקס הקידושין, הכלה תיתן מתנה לחתן כסמל לאהבתה” (הרב פיינשטיין חלק ד’ סימן י”ג שצוטט לעיל; הרבנים וולוולסקי; לינזר).

לחילופין, הם קבעו שהכלה תיתן את הטבעת בחלק אחר של הטקס, כגון: לאחר קריאת הכתובה (הרב נובק); או לאחר שבע ברכות ולפני שבירת הכוס (הרבנים נובק; וולוולסקי; פיקאר); או בשעת הייחוד (הרב נובק).

לבסוף, יש רבנים שהציעו מנהגים נוספים, כגון שהחתן והכלה יתנו טבעות זה לזו לאחר שבע ברכות בנוסף על טבעת הקידושין שהחתן נתן לכלה בטקס הקידושין (הרב לינזר; הרב מאירסדורף ונאוה ברנשטיין למנהג קצת שונה; וראו אצל הרב לינזר, עמ’ 5, המסוכם אצל הרב יצחק בן דוד, עוד הצעה מסובכת מאד שאני לא ממליץ ליישמה).

ה. הלכה למעשה

לאחר ליבון כל השיטות שמצאתי ניתן לדעתי לסכם כך:

מותר לכלה להשיב לחתן לאחר שהוא נותן לה טבעת כפי שהסברנו לעיל בסעיף ג’, 2-1.

מותר לכלה לתת טבעת לחתן מתחת לחופה בתור מתנה, אבל חשוב שהקהל יבין שמדובר במתנה ולא בקידושין. לפיכך, אין להשתמש בפסוק “הרי אתה מקודש לי” מכיוון שהכלה לא מקדשת את החתן.

מותר לכלה לומר אחד מן הפסוקים הנ”ל או פסוק אחר משיר השירים וכדומה.

אם הכלה נותנת את הטבעת מיד לאחר טקס הקידושין, הרב צריך להסביר: “עכשיו לאחר סיום טקס הקידושין, הכלה תיתן מתנה לחתן כסמל לאהבתה”.

לחילופין, מותר לכלה לתת את הטבעת במועד אחר בטקס כגון לאחר קריאת הכתובה או בסוף שבע הברכות ואז יהיה ברור יותר שלא מדובר בקידושין.

הצעות אלו מאפשרות לכלה להשתתף בטקס הנישואין באופן פעיל מבלי לשנות את המסורת  העתיקה של קידושין על פי התורה, המשנה, התלמוד והפוסקים.

ויהי רצון שהזוג העומד להינשא יזכה לשמוח כ”רעים האהובים” ולבנות בית יהודי המושתת על “אהבה ואחווה, שלום ורעות”.

דוד גולינקין

ירושלים עיר הקודש

י”ב תמוז תשע”ח

ספרות

אדלר – הרב בנימין אדלר, הנישואין כהלכתם, ירושלים, תשמ”ד, פרק ז’, סעיף ל”ט, עמ’ רכ”ג-רכ”ד

אוב – Rabbi Joseph Aub, “One or Two Wedding Rings?” in: W. Gunther Plaut, The Rise of Reform Judaism, New York, 1963, pp. 217-219 followed by the Resolutions of the Augsburg Synod, 1871 (אני התבססתי על תרגום ההצעה שם; התרגום המופיע אצל פלאוט ופוליש, עמ’ 238 שונה מאד!)

אוצר הפוסקים – אוצר הפוסקים, חלק י’, לאבן העזר כ”ז:ח’, סימן מ’:ג’, עמ’ 122-121

אסטור – Rabbi Carl Astor in Martin S. Cohen and Michael Katz, editors, The Observant Life, New York, 2012, p. 270

בלומנתל – Rabbi Aaron Blumenthal, Conservative Judaism 31/3 (Spring 1977), p. 30 בהסכמת ועד ההלכה של כנסת הרבנים בצפון אמריקה בשנים 1973-1974

בן דוד – הרב יצחק בן דוד, “כלה יכולה לתת טבעת לחתן מתחת לחופה” חדשות סרוגים, 13.11.14, כ’ במרחשוון תשע”ה (הוא מסכם את ההצעה האחרונה של הרב לינזר)

גולינקין – הרב דוד גולינקין, מעמד האשה בהלכה: שאלות ותשובות, ירושלים, תשס”א

ג’קטר – הרב חיים ג’קטר, תחומין י”ח (תשנ”ח), עמ’ 91-89

גרוסנס – הרב אריה ליב גרוסנס, שו”ת לב אריה, לונדון, תשי”ח, סימן ל”א, אות ו’ המסוכם באוצר הפוסקים הנ”ל, עמ’ 122

הלוי – הרב חיים דוד הלוי, עשה לך רב, חלק ה’, סימן צ”ד

וולוולסקי – Rabbi Joel Wolowelsky, Women, Jewish Law and Modernity, Hoboken, New Jersey, 1997, p. 68

ועד ההלכה – Summary Index, The Committee on Jewish Law and Standards, The Rabbinical Assembly, New York, 2011, 9:5 (עמדה לא רשמית; מכתב של היו”ר  בשנת 1974)

יד דוד — יד דוד, פסקי הלכות, המסוכם באוצר הפוסקים הנ”ל, עמ’ 122

לב – הב עידית לב, “קידושין הדדיים”, עבודת סיום בסדנא בפסיקת הלכה, תשס”ד, 30 עמודים

לינזר – Rabbi Dov Linzer, “Ani Lidodi Vidodi Li: Towards a more balanced wedding ceremony”, JOFA Journal IV/2 (Summer 2003), pp. 4-7

לם – Rabbi Maurice Lamm, The Jewish Way in Love and Marriage, San Francisco, 1980, pp. 148-160

מאירסדורף וברנשטיין – הרב ירח מאירסדורף ונאוה ברנשטיין, חוברת מחתונתם, אדר תשע”ח

נובק – Rabbi David Novak, Tomeikh Kehalakah, Vol. 2, 1994, pp. 75-79

פיינשטיין – הרב משה פיינשטיין, אגרות משה, אבן העזר:

חלק א’, סימן ע”ז (על נתינת טבעת על ידי הכלה בטקס רפורמי)

חלק ג’, סימן י”ח (על נתינת טבעת על ידי הכלה בטקס אורתודוקסי)

חלק ג’, סימן כ”ה (על נתינת טבעת על ידי הכלה בטקס רפורמי)

חלק ד’, סימן י”ג, סעיף ד’ (על נתינת טבעת ע”י הכלה בטקס קונסרבטיבי)

חלק ד’, סימן ל”ב, סעיף ב’ (על ההבדל בין סימנים י”ח וכ”ה הנ”ל)

פיקאר – הרב אריאל פיקאר, תחומין כ (תש”ס), עמ’ 316-311

פלאוט ופוליש –  : Rabbis W. Gunther Plaut and David Polish, editors, Ma’agalei Tzedek: Rabbi’s Manual, New York, 1988, pp. 54, 65, 75, 80, 238

פריהוף – Rabbi Solomon Freehof, Reform Responsa for Our Time, 1977, No. 41

פרימר – Rabbis Norman and Dov Frimer, Tradition 21/3 (Fall 1984),  p. 12

קליין – Rabbi Isaac Klein, A Guide to Jewish Religious Practice, New York, 1979, p. 396

ראזין – הרב משה ראזין, שאלות משה, ניו יורק, ת”ש, סימן ל”ג אות א’, המסוכם באוצר הפוסקים הנ”ל, עמ’ 122-121

רבונוביץ – Rabbi Mayer Rabinowitz, Conservative Judaism 39/1 (Fall 1986), p. 22

רנק ופרימן – Rabbis Perry Raphael Rank and Gordon Freeman, Moreh Derekh: The Rabbinical Assembly Rabbi’s Manual, New York, 1998, pp. C-48-50