נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
ד"ר גיא מירון
19 בדצמבר 2004
בשנת 1904, דהיינו לפני מאה שנה בדיוק, ציין הסמינר לרבנים בברסלאו את יובל החמישים שלו. במאמר שפורסם יותר מחמישים שנה מאוחר יותר, טען לותר רוטשילד, שבעת יובל החמישים היה הסמינר בשיא פריחתו. רוטשילד קשר במאמרו את פריחת הסמינר לעובדה שבראשית במאה העשרים כבר עבר זמנם של המאבקים בין הזרמים הדתיים ביהדות גרמניה. באווירה זו של היחלשות הקיטוב הפך אפוא קו האמצע של הסמינר בברסלאו למקובל יותר.
ב- 1904 נמנו על סגל המורים של הסמינר שלושה אישים: מרקוס בראן, ישראל לוי ושאול הורוביץ, שגילמו בביוגרפיה שלהם את הדור השני של הסמינר – ממשיכי דרכו של דור המייסדים. ההמשכיות התגלמה באופן סמלי בארועי יובל 1904 שהסתיימו בביקור בקברי הפרופסורים שהלכו לעולמם, בהרצאה של ישראל לוי, שהיה בוגר המוסד, על תולדות המוסד ולבסוף בדבריהם של כמה מבוגריו הראשונים של המוסד.
אך האם באמת היה הסמינר בשיא פריחתו ב- 1904? פרופ’ אפריים אלימלך אורבך תאר תקופה זו בצורה שונה לגמרי. בניין הסמינר בברסלאו, כך הוא כותב, היה בצבע אפור “ובקרב התלמידים התהלכה המימרה שבמלחמות בין שחור ולבן – בין אורתודוכסיה לליברליות – נעשו פני הבניין אפורים”. שקיעתו של הקיטוב בין הזרמים בקהילות גרמניה נקשרת אצל אורבך ל”ירידת המתח הדתי” בכלל והתקופה של ראשית המאה העשרים – עידן לוי והורביץ שכשלעצמם היו לדבריו בעלי שיעור קומה עצום – מצטיירת אצלו כתקופה של קפיאה על השמרים מנקודת המבט של תולדות המוסד.
נדמה שתיאורו הפחות מחמיא של אורבך את השנים הללו יכול לקבל תמיכה ממספרי הנרשמים לתוכנית הרבנות בסמינר שהגיעו לשפל בשנים הראשונות של המאה העשרים. מראשית המאה ועד תום מלחמת העולם הראשונה לא עלה מספר הנרשמים כמעט מדי שנה על חמישה. הייתה זו תקופה בה הייתה האטרקטיביות של לימודי הרבנות ועבודה קהילתית בשפל לעומת המקצועות החופשיים. גם פרופיל הנרשמים מקרב הצעירים היהודים בגרמניה היה בתהליך השתנות ובהדרגה הבינו המורים שהגעתם לסמינר של יותר ויותר תלמידי רבנות בעלי תעודת בגרות והשכלה אקדמית אך הרבה פחות רקע במקורות ישראל מחייבת שינוי. על רקע זה שולבו בהדרגה בתוכנית הלימודים קורסי מבוא בתנ”ך, תלמוד ומחשבת ישראל. כמו כן צורף לסגל המורים הקבוע ב- 1914 אלברט לבקוביץ’, בן לדור הצעיר יותר שכניסתו לסגל הסמינר החלה את המעבר שלו מהדור השני לדור השלישי.
מלחמת העולם הראשונה פגעה מטבע הדברים בסדר הלימודים בסמינר. המרצה החדש וכמוהו גם שבעה תלמידים גויסו לצבא הקיסר כמעט מיד עם פרוץ המלחמה ואחד מהם אף נפל כעבור חודשים מעטים. התקופה של שלהי המלחמה והשנים שמיד אחריה היו שנות משבר קשות בסמינר – שנים של שפל כלכלי שבהן הועמד המוסד גם במבחן חילופי הדורות. ישראל לוי הלך לעולמו ב- 1917 והותיר אחריו חלל גדול. ההכרח לחדש את סגל ההוראה הביא לבחירה ביצחק היינמן מפרנקפורט, חוקר מוכר ומוערך של הספרות ההלניסטית. לכניסתו של היינמן לסמינר הייתה משמעותית סמלית – שכן הוא בא מקרב חוגי האורתודוקסיה הקהילתית של פרנקפורט והשתלבותו בסמינר הייתה ציון דרך בהתגבשות המוסד כבעל אופי כלל יהודי-גרמני ולא כמייצג של זרם דתי מסוים.
בספטמבר 1920 הלך לעולמו ההיסטוריון מרקוס בראן ובאפריל 1921, נפטר גם שאול הורביץ. לבקוביץ והיינמן, המינויים הטריים יחסית, בני הדור שכבר לא הכיר כלל את מייסדי הסמינר באופן בלתי אמצעי, הפכו אפוא לעמודי התווך של הסמינר והוטלה עליהם האחריות לעצבו מחדש בעידן של המשברים שעבר אז על יהדות גרמניה. דווקא אז הגיע לשיאו גם המשבר הכלכלי האינפלציוני שדלדל את קופת בית המדרש עד כדי כך שהוא עמד על סף סגירה ורק סיוע מקהילות שונות בגרמניה, כמו גם מצד הג’וינט בארה”ב, הצליחו למנוע זאת.
בשנות העשרים, שהחלו במשבר קשה זה, הצליח הצוות החדש לייצב את מצבו של הסמינר ואף לערוך בו שינויים גדולים על פי צרכי השעה. השינויים ניכרו בהתחדשות סגל המורים, בעלייה בהיקף הנרשמים, בתמורות בפרופיל התלמידים, כמו גם ברפורמות שנערכו בתוכניות הלימודים.
אווירת ההתחדשות שהשתררה בחוגים מסוימים ביהדות גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, שבין ביטוייה הבולטים ניתן למנות את יוזמותיהם של רוזנצוייג ובובר בהקמת “בית המדרש החופשי” ללימודי יהדות וכן בהתגברות האינטנסיביות של המגע בין צעירים יהודים-גרמנים מחפשי דרך ליהודים בני גילם ממזרח אירופה, לא פסחה גם על הסמינר. התמורות של שנות העשרים, שהביאו אותו בהדרגה לפריחה מחודשת, עיצבו את דמותו של הסמינר כמוסד הפונה לא רק ליהודים מגרמניה אלא לכלל יהודי אירופה – ולמעשה בעיקר לצעירים ממזרח היבשת – הונגריה, צ’כוסלובקיה ובראש ובראשונה פולין. גם המסורת הא-פוליטית של הסמינר עברה שינוי כשחלק מהתלמידים, ואפילו מסגל המורים, הזדהו בגלוי כציונים.
מינויו של הד”ר ישראל רבין ב- 1921 כמרצה בסמינר בישר רבים מהשינויים הללו. רבין, יליד אוקראינה, היה בצעירותו חניך עולם הישיבות הליטאי. הוא כתב עבודת דוקטורט בשווייץ, שימש זמן מה כרב מטעם “אגודת העזרה” בסמינר המורים שלה בירושלים וכיהן כרקטור “הישיבה הגדולה” – מוסד רבני מודרני באודסה ששילב לימודי יהדות מסורתיים עם לימודי חול. מעבר להיותו ממוצא לא יהודי גרמני בלטה גם פעילותו הציונית במסגרת ה”מזרחי” ובמשא ומתן שניהל על מועמדותו להיקלט בסגל מורי הסמינר הוא הבהיר שלא יהיה מוכן לוותר על פעילות זו.
ב-1921 החל ללמד בסמינר הרב מיכאל גוטמן. גוטמן, יוצא עולם הישיבות ההונגרי, היה מ- 1907 מרצה בבית המדרש הניאולוגי לרבנים בבודפשט. כניסתו לתפקיד כרב הסמינר בברסלאו השלימה למעשה את מהלך חילופי הדורות – סגל המורים החדש היה עתה מגוון הן מבחינת איזורי המוצא שלו (גרמניה, הונגריה, רוסיה) והן מבחינת האוריינטציה הדתית והפוליטית – אך נראה שכולם היו מחויבים כך או אחרת למסגרת ההלכתית מצד אחד ולעקרון המחקר המדעי הבלתי תלוי מצד שני.
לצד השינוי וההתחדשות בסגל המורים ניכרו בתקופה זו תמורות גם ברקע של התלמידים. מאמצע שנות העשרים ניכרה עלייה משמעותית במספר הנרשמים ללימודי רבנות שהגיע לשיא ב- 1928 אז נרשמו 28 תלמידים והמשיך להיות גבוה גם בשנים שלאחר מכן. תקופה זו התאפיינה גם בשילוב יותר מורים מן החוץ וכן בפיתוח מסלולי לימוד נוספים במסגרת הסמינר – תוכניות להכשרת מורים, לימודי עברית מודרנית ועבודה סוציאלית יהודית. תוכניות אלו משכו לסמינר עשרות תלמידים ותלמידות נוספים מדי שנה, מעבר ללומדים במסלול הרבנות. ברקע למפנה חיובי זה ניתן לציין את ייצובו של המצב הכלכלי בגרמניה מאמצע שנות העשרים והפיכת מקצוע הרבנות לנוח ובטוח יותר כלכלית.
גם הגעת עשרות תלמידים ממזרח אירופה חוללה תמורות באופיו של הסמינר. תלמידים אלו באו על פי רוב עם רקע תורני רבני חזק יותר משל התלמידים מגרמניה, ומצד שני מרקע כלכלי נמוך יותר ולעיתים גם עם פחות השכלה כללית. הם היו צריכים להתאמץ כדי להתפרנס, חלקם סייעו בלימודי קודש לפרחי רבנות יהודים-גרמנים ממשפחות אמידות יותר. רבים מהתלמידים מהמזרח היו בעלי השקפה ציונית, היו ביניהם כאלו שנזקקו לעברית כשפה חיה ושאלות ההתחדשות התרבותית העברית אף נידונו רבות בין כתלי הסמינר. הרקע המגוון יותר של הלומדים חייב גם את ארגונה מחדש של תוכנית הלימודים. כך הונהגה חלוקה לפי רמות של לימודי מקצועות הקודש והסמינר אף החל להעניק הכשרה פדגוגית שיטתית לרבנים לעתיד.
יובל ה- 75 של הסמינר, שנחגג בשנת 1929, יכול לציין באופן סמלי את שיא פריחתו. היובל צוין בסדרת הרצאות וטקסים ואף הוצא לכבודו לאור ספר יובל בן שני כרכים. בהרצאה המרכזית שנשא יצחק היינמן הוא תיאר את מורשתו של הסמינר מאז היווסדו ואף ניסה לעמוד על הפער בין האווירה שאפיינה את דור המייסדים למצב ב- 1929. ב- 75 השנים שעברו בין זכריה פרנקל לבינינו, כך טען, היהודי הגרמני יצר לעצמו מורשת תרבותית ובדור שלנו דרכו אל התרבות הכללית לא חייבת עוד לעבור דרך פיצול פנימי כואב והתנכרות לבית אבא. שאיפתו של הנוער היהודי-גרמני בן הדור שלנו [קרי 1929] להכות שורש ביהדותו, טען היינמן, כבר אינה סותרת כלל את רצונו לקשר עם החברה הכללית.
מנקודת מבט שלאחר מעשה ניתן לראות את סיום דבריו של היינמן כמשקפים את שיאה של מגמת ההשתלבות היהודית בגרמניה. ההלם הגדול של המלחמה [מלחמת העולם הראשונה] לימד אותנו, כך טען, את הצורך בהבנה פנימית עמוקה ועל כן שואפת היהדות לתרום את חלקה לשלום עולמי והמנהיגים שלנו יצטרפו ל”קהילה תרבותית של כלל האנושות” כאילו כדי להמחיש את ממשותו של חזון זה התמנה היינמן ב- 1930 כמרצה להיסטוריה הלניסטית באוניברסיטת ברסלאו – מינוי שהמחיש את הערכתה של קהילת החוקרים הגרמנית לעבודתו.
עליית הנאצים לשלטון ב- 1933 הביאה מטבע הדברים למשבר בסמינר. מעבר למצוקה הכלכלית הגוברת ולמשבר המורלי ניכר המשבר בסמינר בהשפעתם של לחצי ההגירה היהודית מגרמניה. כך עזבו את הסמינר רבים מהתלמידים מארצות החוץ ששבו לארצותיהם או עלו לארץ. מצד שני מצוקתם הגוברת של יהודי גרמניה שהניעה רבים מהם לנסות ולעמוד על פשר יהדותם, כמו גם העובדה ששערי האוניברסיטאות ננעלו הלכה למעשה בפני רבים מהצעירים היהודים בגרמניה שנזקקו לחינוך אקדמי, דווקא הגבירו את הצורך בפעילות הסמינר. אחרי שפל במספר הנרשמים לרבנות ב- 1933 שב ועלה המספר ל- 20 ב- 1934 וב- 1936 עדיין נרשמו 10 תלמידי רבנות חדשים. בולט הרבה יותר מבחינה מספרית היה היקף ההרשמה לתוכניות אחרות של הסמינר – הכשרת המורים, לימודי העברית והלימודים האקדמיים הנוספים – יותר מ- 40 לעיתים אף יותר מ- 50 נרשמים מדי שנה עד 1936. בנוסף להוראת העברית המודרנית ומקצוע העבודה הסוציאלית שהחלו עוד בשנות העשרים נוספו ללימודים בסמינר ב- 1934 גם קורסים בפילוסופיה, פסיכולוגיה, היסטוריה וסוציולוגיה, שנועדו לסטודנטים היהודים.