הרשמה ללימודים
תרומה לשכטר
English

למה יש יהודים הנמנעים מלאכול "בישול עכו"ם" והאם יש דרכים להקל בנדון?

עשה לך רב

שנה ו', מספר 7

תמוז תש"ף


שאלה שנשאלתי על ידי יהודים מארה"ב, קנדה וארגנטינה: משגיחי כשרות אורתודוקסיים מקפידים בדרך כלל על העניין של "בישול עכו"ם". מהם המקורות לאיסור הזה והאם יש דרכים להקל בנדון?

תשובה:

"עכו"ם" הוא ראשי תיבות של "עובדי כוכבים ומזלות", כלומר, עובדי עבודה זרה.  זהו מונח שהוכנס לספרי התלמוד וההלכה על ידי הצנזורה הנוצרית.(1) ולכן, חייבים להבהיר בראשית דברינו שהמונח הנכון הוא "בישולי גוים" ולא "בישולי עכו"ם". הגירסא "גוים" מופיעה בנוסחים לא מצונזרים של משנה עבודה זרה ב':ו'; רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות י"ז:ט' ואילך; ושלחן ערוך יורה דעה קי"ג.(2)

לשינוי הזה יש משמעות הלכתית. אם היה מדובר בבישולי עכו"ם = עובדי עבודה זרה אז היה אפשר להתיר מאכלים אלה בימינו מכיוון שמוסלמים לדעת כל הפוסקים ונוצרים לדעת פוסקים רבים אינם עובדי עבודה זרה.(3) אבל הגירסא המקורית היא גוים ולא עכו"ם.

א) המקור הבסיסי לאיסור

האיסור הזה נזכר כאמור במשנה עבודה זרה ב':ו' = בבלי עבודה זרה ל"ה ע"ב:

אלו דברים של גוים אסורין… חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, והפת, והשמן שלהן – רבי ובית דינו התירו בשמן – ושלקות וכבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ…

רש"י מסביר את המילה "והשלקות": כל דבר שבישלו [גוים] ואפילו בכלי טהור וכולהו משום חתנות".(4)

ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן (עבודה זרה ל"ז ע"ב למטה) ניסה ללמוד את האיסור הזה מן הפסוק "אוכל בכסף תשברני ואכלתי, ומים בכסף תתן לי ושתיתי" (דברים ב':כ"ח), אבל הגמרא (שם, ל"ח ע"א) מגיעה למסקנה: "אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא". כלומר, זוהי גזירת חכמים והפסוק הוא רק סמך או משענת בשביל ההלכה ולא ראיה ממשית. גם הרמב"ם, מאכלות אסורות י"ז:ט' מדגיש בקשר ליין ופת ובישולי גוים "שאין לאיסורם עיקר מן התורה" והחכמים "גזרו עליהן".

ב) הסיבה לאיסור

ולמה גזרו? הרבנים אלישיב קנוהל ז"ל ושמואל אריאל אומרים פעם אחר פעם בספרם "ואכלת ושבעת" (עמ' 126-125 ועוד) שהסיבה היא משום חתנות או נישואי תערובת. במחילה, אין זה ברור כלל וכלל.

אכן, הרמב"ם כותב (שם) "כדי להתרחק מן הגוים עד שלא יתערבו בהם ישראל ויבואו לידי חתנות" ובהמשך הוא כותב (שם, הלכה ט"ו) "שעיקר הגזרה משום חתנות" (והשוו פירושו למשנה). כלומר, הגזרה נועדה למנוע נישואי תערובת.

אכן, כך הסבירו רש"י; רבינו תם; תוספות = תוספות הרא"ש וכן תוספות הרא"ש עצמו; הראב"ד; הרמב"ן; המאירי; הרשב"א בתורת הבית הארוך ובחידושיו לעבודה זרה; הרא"ה, ר' אהרן הלוי מברצלונה; הריטב"א; הר"ן על הרי"ף; ור' יוסף חביבא בנימוקי יוסף.(5)

אבל רש"י על הגמרא (עבודה זרה ל"ח ע"א ד"ה מדרבנן)  הסביר "כדי שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא" וכך פירש נכדו הרשב"ם (המובא בספר אור זרוע, עבודה זרה, סימן קצ"א; ומשם בהגהות אשרי לרא"ש לעבודה זרה פרק שני, סימן כ"ח, פ"ג ע"א) וגם ר' יצחק ב"ר משה מווינא בעצמו )אור זרוע שם, סימן קצ"ב(.

יש להניח שהפירוש השני הוא הנכון. אכן, לדעת רבי יצחק גזרו "על יינן משום בנותיהן"  (עבודה זרה ל"ו ע"ב; והשווה סנהדרין ק"ו ע"א), וסתם התלמוד בעבודה זרה הוסיף שגזרו על פת ושמן משום יינן. אבל, לגבי בישולי גוים, אין זכר להסבר הזה לא בדפוסי התלמוד של עבודה זרה ל"ו ע"ב ולא בכ"י מינכן האשכנזי או בכ"י JTS  הספרדי שפורסם על ידי פרופ' שרגא אברמסון. אכן, אולי זאת הסיבה ששני ראשונים חשובים הדגישו שהאיסור של בישולי גוים איננו משום חתנות — רבינו גרשום במאה ה-10 (המובא בספר האורה חלק א', סימן קיא*, מהד' בובר, עמ' 142 ואילך, והשוו תשובות רבנו גרשם מאור הגולה, מהד' אידלברג, סימן כ') והמרדכי במאה ה-13 (לעבודה זרה, סימן תת"ל).

יש נפקא מינה הלכתי משני ההסברים הנ"ל. אם בישולי גוים אסורים משום חתנות או נישואי תערובת יש בכך רצון למנוע מגע חברתי בין יהודים וגוים ואולי זה יהיה קשה יותר להקל. אבל אם הגזרה היא משום דבר טמא או לא כשר, זהו ענין פרקטי ויש דרכים להבטיח שטבח לא-יהודי לא יכניס אוכל לא כשר לסיר.

ג) ארבע קולות שהתפתחו במשך הדורות

אם מעיינים בהלכות מאכלות אסורות של הרמב"ם י"ז:ט'-כ' או בשלחן ערוך יורה דעה קי"ג מגלים שיש כמה קולות פרטניות בנדון, כגון שמותר לאכול אוכל שהתבשל על ידי לא-יהודי שגם נאכל כמות שהוא חי או מאכל שהתבשל על ידי לא-יהודי "שאינו עולה על שלחן מלכים". ברצוני להתרכז בארבע קולות כלליות יותר שהתפתחו במשך הדורות:

  1. יש היתר מקובל שמותר לאכול בישולי גוים אם יהודי משתתף בבישול, שהוא הופך בבשר או מגיס בקדירה בתחילה או בסוף וכדומה. ראו עבודה זרה ל"ח ע"א-ע"ב; רמב"ם, מאכלות אסורות י"ז:ט"ז; סמ"ק סימן רכ"ג; טור יורה דעה קי"ג; שלחן ערוך יורה דעה קי"ג:ו'; ערוך השלחן, יורה דעה קי"ג:ל'; וא"ת טורים תר"ע-תרע"א.
  2. יש עוד היתר מקובל, שיהודי מדליק את האש, ודי בכך. הרמ"א קבע "וכן נוהגין" (יורה דעה קי"ג:ז'). אכן, כך פסקו לפניו הראב"ן במאה ה-12 (לעבודה זרה סימן ש"ג, מהד' אלבק, ווארשא, תרס"ה, ס"ז ע"ד = מהד' עהרענרייך, שמלוי, תרפ"ו, קכ"ו ע"ד); המרדכי במאה ה-13 (לעבודה זרה סימן תתל"א); הגהות רבינו פרץ לסמ"ק במאה ה-13 (סימן רכ"ג, אות ג', המובא גם בספר איסור והיתר מ"ג:י'); ספר כל בו בסביבות שנת 1300 (סימן ק', מהד' דוד אברהם, חלק ששי, טור ס'); המהרי"ל בסביבות 1400 שהתיר ליהודי לנפח את האש בפה על מנת להדליק את העצים הכבויים (שו"ת מהרי"ל, מהד' סץ, סימן קצ"ג המובאת בקיצור בספר האגור, סימן אלף וש"ג וברמ"א ליורה דעה קי"ב:ט'); ואיסור והיתר הארוך מ"ג:ט' במאה ה-15. וכך פסקו אחריו ר' אברהם דנציג בחכמת אדם ס"ו:ח' בראשית המאה ה-19 ורבנים רבים בימינו. הרב עובדיה יוסף מציג את הדעה הזאת כדעה אשכנזית מקלה לעומת הדעה הספרדית המחמירה, אבל, כפי שניתן לראות מן הרשימה לעיל, דעה מקלה זו הייתה קיימת באשכנז, בצרפת, בפרובנס ואפילו באיטליה.
  3. יש עוד היתר לא כל כך ידוע, שזה מספיק שהגוי משתמש באש של יהודי, אפילו אם היהודי לא נמצא שם. כך פסק הרמ"א ליורה דעה קי"ג:ז' ובדרכי משה לטור יורה דעה קי"ג, ס"ק ד' בעקבות איסור והיתר הארוך מ"ג:ט', י"ג ומהר"ם מרוטנברג (שם, מ"ג:יג, אבל רק בדיעבד). המהרי"ל הביא את השיטה הזאת בסביבות שנת 1400 בשם "התירו רבותינו ז"ל" (שו"ת מהרי"ל הנ"ל, סימן קצ"ג), וכן פסק חכמת אדם ס"ו:ח' הנ"ל במאה ה-19 בדיעבד.
  4. אבל הקולא החשוב ביותר בענייננו נפסק בצורות שונות על ידי שבעה פוסקים חשובים מן המאה ה-12 עד המאה ה-19: מותר לאכול בישולים של גוי אם בישלם הגוי בביתו של יהודי. והרי שבעה פוסקים חשובים שפסקו כך:

א) דעתו של ר' אברהם מאורליינש (Orleans) (בסביבות 1200-1150), תלמידו של רבינו תם, הובאה על ידי לפחות חמשה-עשר חכמים, אבל שמו השתבש.(6) והרי  טקסט אקלקטי של דברי ר' אברהם על פי תוספות, המרדכי, תוספות הרא"ש, חידושי הרשב"א, רבינו ירוחם, ואיסור והיתר הארוך:

דוודאי שלקות [=בישולים] אסרו חכמים כשהגוי מבשלם בביתו, אבל כשהוא מבשל בביתו של ישראל, אין לחוש לא לחתנות ולא לשמא יאכילנו דברים טמאים. ולא הודה לו רבינו תם דלא שנא בבית הגוי ולא שנא בבית הישראל דלא פלוג [=שלא חילקו] רבנן בתקנתם, אלא בסתם אסרו כל בשולי גויים.

ר' יוסף קארו הביא את שתי הדעות בבית יוסף לטור יורה דעה קי"ג (ד"ה ומ"ש וה"ר אברהם) ומסיים לאחר הבאת דעתו של רבינו תם: "וכן נראה שהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו". אכן, יש עוד חכמים שהסכימו עם גישתו של רבינו תם (א"ת, טור תרנ"ח, הערה 19), ברם, ר' אברהם מאורליינש איננו דעת יחיד.

ב)  רבינו ירוחם שחי בפרובנס ובטולדו (בסביבות 1350-1290; נתיב י"ז, חלק ז', דף ק"ס ע"ד = מהד' חזן, כרך ב', עמ' תתצ"ו) מצטט את  ר' אברהם מאורליינש ומוסיף: "ולזה הסכימו רוב הפוסקים". אמנם, ר' יוסף קארו הוסיף ב"בדק הבית" לבית יוסף הנ"ל (המופיע בטור השלם):"ולאפוקי מרבינו ירוחם שכתב שרוב הפוסקים הסכימו להתיר". אבל, במחילה, רבינו ירוחם נפטר כ-140 שנה לפני לידתו של ר' יוסף קארו. אם רבינו ירוחם מעיד "ולזה הסכימו רוב הפוסקים" אין שום סיבה לפקפק בעדותו, אפילו אם ר' יוסף קארו (1575-1488) לא הכיר את אותם הפוסקים.

ג) ר' ישראל איסרליין (אוסטריה, 1460-1390) כתב בהגהות מהרי"א לשערי דורא ע"ה, ס"ק ב': "בכמה מקומות נוהגין להתיר שפחות גויות לבשל ולצלות בביתא [=בבית של יהודי] ואין ישראל שולח יד בתבשיל או בצלי בכלל" והוא מציע שהסיבה לקולא היא שאי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית בגחלים. כלומר, מדובר שוב במנהג של כמה מקומות ולא בדעת יחיד.

ד) ר' יונה תלמידו של ר' ישראל איסרליין (המאה ה-15) כתב באיסור והיתר הארוך מ"ג:י"ג שבדיעבד נוהגים לסמוך על ר' אברהם מאורליינש שלא גזרו על בישול גוים בביתו של יהודי.

ה) הרמ"א (קרקוב, 1530 לערך-1572) הביא ביורה דעה קי"ג:ד' את דעתו של בעל איסור והיתר הארוך "ובדיעבד יש לסמוך אדברי המתירים" ואז מוסיף: "ואפילו לכתחילה נוהגין להקל בבית ישראל שהשפחות והעבדים מבשלים בבית ישראל" ואז הוא מוסיף את הסברו הנ"ל של ר' ישראל איסרליין: "כי אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט".

ו) ר' יואל סירקיס (קרקוב, 1640-1561; בב"ח לטור יורה דעה קי"ג ד"ה שלקות) מדייק מהדרשה הנ"ל של ר' יוחנן (עבודה זרה ל"ז ע"ב) על הפסוק "אוכל בכסף תשבירני" "ומשמע דלא אסרו חכמים אלא מה שמבשל הגוי בביתו". הוא אז מצטט ומסכים עם גישתו הנ"ל של ר' אברהם מאורליינש. לאחר הבאת פוסקים נוספים, הוא מסיים: "וכך נהגו היתר בכל שפחות גויות נשכרות [= המקבלות משכורת], מיהו צריך שיהא ישראל יוצא ונכנס כדי שלא תשים דבר איסור בתוך התבשיל להשביח חלקה". כוונתו כנראה שיש חשש שהשפחה תוסיף אוכל לא כשר לתבשיל כדי להגדיל את התבשיל שממנו גם היא מקבלת חלק. בכל אופן, לדעת הב"ח, האיסור של בישולי גוים חל אך ורק על אוכל שהגוי מבשל בביתו. אם הטבחית הלא-יהודייה מבשלת בבית של יהודי זה מספיק שהיהודי יוצא ונכנס. היהודי לא חייב להגיס בקדרה או להדליק את האש.

ז) ר' יחיאל מיכל עפשטיין (נובהרדוק, 1908-1829) סיכם הרבה מן הנ"ל בערוך השלחן יורה דעה קי"ג:ג'-ד' ומסיים: "ובוודאי שבמקומות הגדולים שאין מניחים להשהות משרתת ישראלית ודאי דיכולים לסמוך על היתרים אלו, אבל במקום שאפשר, אין לסמוך על כל ההיתרים שנתבארו וכן המנהג פשוט ואין לשנות". הרב עפשטיין התגורר בנובהרדוק, עיר לא-נגישה וקטנה למדי.(7) כוונתו שאם יהודים גרים בעיר גדולה כגון פטרברג שאי אפשר להעסיק שם משרתת יהודייה, בוודאי יכולים הם לסמוך על הקולא הנ"ל, אבל אם הם גרים בעיר קטנה כגון נובהרדוק עם אוכלוסייה יהודית גדולה, עליהם להעסיק משרתת יהודייה.

בסיכום, הקולא הזה המתיר לגויה לבשל בביתו של יהודי איננו דעת יחיד אלא זאת דעתם של שבעה פוסקים, שששה מהם נמנים עם גדולי הפוסקים. יתר על כן, רבינו ירוחם מעיד שזוהי דעת "רוב הפוסקים" במאה ה-14, ר' ישראל איסרליין מעיד שזהו המנהג ב"כמה מקומות" באשכנז במאה ה-15, והב"ח מעיד "וכך נהגו היתר בכל שפחות גויות נשכרות" בפולין במאה ה-17 בתנאי שהיהודי יוצא ונכנס.

ועתה נחזור לדברי ר' ישראל איסרליין והרמ"א. הסברם "כי אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט" אינו מופיע אצל ר' אברהם מאורליינש ורבינו ירוחם והיא לא הכרחית. אם הסיבה לגזירה היא, כפי שטענתי לעיל, כדי שהלא-יהודי לא יכניס דבר טמא לתבשיל, אין סיבה לחשוש לזה בביתו של יהודי. נוכרי שעובד בביתו של יהודי אין לו סיבה להכניס אוכל לא כשר לתבשיל וזה גם יסכן את פרנסתו. לדעתי, בימינו, ניתן להרחיב את גישתם של ר' אברהם מאורליינש ורבינו ירוחם גם לנוכרי שעובד בבית כנסת או במוסד יהודי או במסעדה כשרה בבעלות יהודית. לא זו בלבד שאין לו סיבה להכניס אוכל לא כשר לתבשיל כשר אלא שאם הוא ייתפס הוא גם יאבד את פרנסתו.

ד) סיכום והלכה למעשה

ולכן, כרגיל כשמתעמקים בהלכה, מגלים שיש גישות שונות לנושא הנדון ולא גישה אחידה.

ראינו לעיל שיש ארבע דרכים כלליות להקל בעניין בישולי גוים:

  1. שיהודי מבשל את התבשיל באופן חלקי;
  2. שיהודי מדליק את האש;
  3. שהגוי משתמש באש של יהודי;
  4. שהגוי מבשל בבית של יהודי או, לדעתי, גם בבית כנסת או במוסד יהודי או במסעדה בבעלות יהודית כי אין לחשוש שהגוי יכניס אוכל טמא לקדירה – ובמיוחד אם יהודי יוצא ונכנס בבית או אם יש משגיח אחראי במוסד.

דוד גולינקין

ירושלים עיר הקודש

ו' תמוז תש"ף


הערות

  1. יש ספרות ענפה על הצנזורה הנוצרית של התלמוד וספרות הפוסקים. ראו, למשל, רנ"נ רבונוביץ, מאמר על הדפסת התלמוד, מהד' א"מ הברמן, ירושלים, תשי"ב, עמ' ע"ו-ע"ח; דניאל שפרבר, נתיבות פסיקה, ירושלים, תשס"ח, עמ' 71-63 והספרות בעמ' 65, הערה 112; ואמנון רז-קרקוצקין, הצנזור, העורך, והטקסט, ירושלים, תשס"ה, עמ' 148 על המונח "עכו"ם". והרי דוגמא מאלפת: בערוך השלחן, אורח חיים, חלק א', שנדפס לראשונה בפיעטרקוב בשנת 1903 מכונה מסכת עבודה זרה "מסכת עכו"ם"! – ראו הנקין, עמ' 241.
  2. במשנה עבודה זרה ב':ו' — מהדורת אלבק, עמ' 331; מהדורת דוד רוזנטל, ירושלים, תשמ"א, עמ' 33; דפוס ראשון של המשנה, נפולי, רנ"ב (1492); במשנה שבכ"י מינכן של התלמוד הבבלי (דף 380א בפקסימיליה) ובמשנה שבכ"י ניו יורק של מסכת עבודה זרה שנעתק בספרד בשנת 1290, מהד' אברמסון, ניו יורק, תשי"ז, דף ל"א ע"א. גם הרמב"ם כתב "גוים" בהלכות מאכלות אסורות י"ז:ט' ואילך, במהדורות הלא מצונזרות כגון דפוס רומי ר"מ (1480), עמ' רס"ד ובמהדורת שבתי פרנקל. וכך הגירסא בשלחן ערוך יורה דעה קי"ג בדפוס קראקא של"ח (1578) (למרות שיש שם צנזורה בכותרת: "דיני בשולי עממין עובדי עבודה זרה" במקום "בשולי גוים".
  3. ראו הרב דוד פרנקל, שאלות ותשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל ו', (תשנ"ה-תשנ"ח), עמ' 230-211 (וכן באתר com). אכן, יש פוסקים שניסו להתיר בישולי מוסלמים מכיוון שהם אינם עובדי עבודה זרה – ראו אצל הרב עובדיה יוסף, עמ' רמ"ה – אבל בכל הגרסאות המדויקות כתוב כאמור "גויים" ולא "עובדי עבודה זרה".
  4. פרופ' צבי אריה שטיינפלד טוען במאמרו החשוב ש"שלקות" במשנה כאן אינן "כל דבר שבישלו גוים" כפי שהבינו רש"י וכל הראשונים. לדעתו, "ושלקות וכבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ" הוא איסור אחד כמו בתוספתא עבודה זרה ד:ח, מהד' צוקרמנדל, עמ' 466: "הכבשין והשלקות של גוים שדרכן לתת בהן יין וחומץ". כלומר, המשנה והתוספתא אינן אוסרות כל בישול של גוים אלא בישול גוים שיש בו תערובת יין וחומץ. לפי פירוש זה, אין איסור גורף על בישולי גוים בכלל! זהו חידוש גדול די משכנע, אבל קשה לפסוק הלכה על פי חידוש זה שהוא כנגד כל הפרשנים והפוסקים שעסקו במשנה זו במשך הדורות. ועיינו שם לעוד חידושים בפירוש הסוגיות בבבלי ובירושלמי. וראו להלן בתשובה זאת שבעבודה זרה ל"ו ע"ב יש הסבר לגזרות נגד פת, שמן ויין של גוים אבל אין הסבר לגזרה נגד שלקות. לפי שיטת פרופ' שטיינפלד ז"ל הסיבה לכך פשוטה – לעולם לא הייתה גזרה כללית נגד בישולי גוים.
  5. והרי מראי מקומות מלאים לראשונים שסברו שגזרו על השלקות "משום חתנות" או "משום בנותיהן": רש"י הנ"ל על המשנה (עבודה זרה ל"ה ע"ב, ד"ה והשלקות) ושוב בפירושו לביצה (ט"ז ע"א, ד"ה אין בהם); רבינו תם (המובא בתוספות לעבודה זרה ל"ז ע"ב, ד"ה והשלקות וכן בתוספות ר' יהודה ב"ר יצחק מבירינא לעבודה זרה ל"ה ע"ב, מהד' בלוי, עמ' קל"ט-ק"מ וכן בחידושי הרשב"א לעבודה זרה ל"ז ע"ב, מהד' זקס, עמ' ע"א); תוספות (עבודה זרה ל"ח ע"א, ד"ה אלא) = תוספות הרא"ש (שם, ד"ה אלא מדרבנן) ושוב בתוספות הרא"ש לדף מ' ע"א, ד"ה ראיתי ובינותי (ואותו קטע נעתק גם בנימוקי יוסף לעבודה זרה דף מ', מהד' בלוי, עמ' רל"ז); פירוש הראב"ד לעבודה זרה (ל"ז ע"ב, ד"ה השלקות, מהד' סופר, עמ' 79); חידושי הרמב"ן לעבודה זרה (ל"ה ע"ב, מהד' ירושלים, תרפ"ט, דף רצ"ט ע"ב באמצע); בית הבחירה למאירי לעבודה זרה (ל"ה ע"ב, מהד' סופר, עמ' 117-116); הרשב"א בתורת הבית הארוך (מהד' יוזעפאף, תרמ"ג, צ"ג ע"ב וצ"ה ע"ב): "משום בנותיהן"; חידושי הרשב"א לעבודה זרה (ל"ח ע"א, מהד' זקס, עמ' ע"ב); פירוש רא"ה, ר' אהרן הלוי מברצלונה, לעבודה זרה (ל"ה ע"ב, מהד' בלוי, עמ' פ"ח-פ"ט); חידושי הריטב"א לעבודה זרה (ל"ז ע"ב, ד"ה והשלקות); הר"ן על הרי"ף לעבודה זרה (ל"ה ע"ב, ד"ה מתני'; דף י"ג ע"ב בדפי הרי"ף); ר' יוסף חביבא, נימוקי יוסף לעבודה זרה (ל"ה ע"ב, מהד' בלוי, עמ' רכ"ב).
  6. פרופ' אורבך, עמ' 141, הערה 57 טען שמדובר בר' אברהם מאורליינש, אבל הוא רק הביא שלושה מקורות לקטע הזה. והרי חמשה-עשר מקורות המצטטים את ר' אברהם: תוספות לעבודה זרה ל"ח ע"א ד"ה אלא מדרבנן: אמר הר"ר אברהם ב"ר דוד; פסקי תוספות לעבודה זרה, סימן ע"ח: ה"ר אברהם פירש שלקות…; ספר הישר לרבינו תם, מהד' שלזינגר, סימן תשל"ג (יש שם דעה אנונימית שדומה לדעת ר' אברהם, ורבינו תם מגיב: "הבל הוא וצריך להזהר"); תוספות ר' יהודה ב"ר יצחק מבירינא לעבודה זרה ל"ח ע"ב, מהד' בלוי, עמ' קנ"ג: אמר לנו רבינו [כנראה ר"י הזקן שנפטר אחרי 1184] כי הרב רבינו אברהם בן הרב רבינו יהודה בהר"ר יום טוב מנוחתו כבוד היה מתיר…; המרדכי לעבודה זרה סימן תת"ל: וה"ר אברהם דאורליינש היה אומר; תוספות הרא"ש לעבודה זרה ל"ח ע"א ד"ה אלא דרבנן: והר"א היה אומר; שם, מ' ע"א ד"ה ורואה אני: ולכך כתב רבינו אברהם דודו של רבינו יצחק בעל התוספות… (ואותו קטע נעתק גם בנימוקי יוסף לעבודה זרה דף מ', מהד' בלוי, עמ' רל"ז); חידושי הרשב"א לעבודה זרה ל"ח ע"א, מהד' זקס, עמ' ע"ב: וה"ר אלעז'…; ר' אהרן הכהן מלוניל, ארחות חיים, הלכות איסורי מאכלות, מהד' שלזינגר, ברלין, תרנ"ט, עמ' 326: כתב הראב"ד ז"ל; טור יורה דעה קי"ג: וה"ר אברהם; רבינו ירוחם, נתיב י"ז, חלק ז', דף ק"ס ע"ד = מהד' חזן, כרך ב', עמ' תתצ"ו: אבל ר"י דודו של ר"י כתב…; איסור והיתר הארוך מ"ג:י"ג: רש"מ וראבי"ה מאולייני' שפסקו…; בית יוסף לטור יורה דעה קי"ג, ד"ה ומ"ש וה"ר אברהם; דרכי משה, שם ס"ק א', בציטוט מאיסור והיתר הארוך מ"ג:י"ג; הב"ח לטור יורה דעה קי"ג ד"ה שלקות: בהגהה על שם הר"י מאורליינש.
  7. ראו הרב הנקין, עמ' 73-71. בסוף המאה ה-19 חיו בנובהרדוק 4,800 עד 8,100 יהודים מתוך כ-13,000 תושבים.

ספרות

אדרעי – הרב עמרם אדרעי, ספר הכשרות כהלכה, מהדורה שמינית מורחבת, ירושלים, תשע"ח, עמ' שס"ד-ת"ד

אורבך – א"א אורבך, בעלי התוספות, מהד' ד', ירושלים, תש"מ, עמ' 141-140 והערה 57

אייזנשטיין – י"ד אייזנשטיין, אוצר דינים ומנהגים, ניו יורק, 1917, עמ' 66-65, ערך "בשולי גוים"

א"ת – אנציקלופדיה תלמודית, כרך ד', טורים תרנז-תרעה, ערך "בשולי גוים"

בלוי – הרב משה יהודה הכהן בלוי, שיטת הקדמונים למסכת עבודה זרה, ניו יורק, תשכ"ט (שני כרכים)

הנקין – הרב איתם שמעון הנקין הי"ד, תערך לפני שלחן: חייו, זמנו ומפעלו של הרי"ם עפשטיין בעל ערוך השלחן, ירושלים, 2018

ווגשל — R. Shaul Wagschal, A Practical Guide to Kashrus, second edition, New York, 2003, pp. 32-36

יוסף – הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת, חלק ה', סימן נ"ד

כ"ץ — עקיבא הכהן כ"ץ, ערכי כשרות, ירושלים, תשנ"ז, עמ' 45-44

ליפשוץ — R. Yacov Lipschutz, Kashruth, second edition, New York, 1988, pp. 69-70

קנוהל – הרב אלישיב קנוהל עם הרב שמואל אריאל, ואכלת ושבעת, מהד' ב', ירושלים, תשע"ד, עמ' 125 ואילך

שטיינפלד – צבי אריה שטיינפלד, עם לבדד:מחקרים במסכת עבודה זרה, רמת גן, תשס"ח, עמ' 166-149 (אני מודה לרב אבי נוביס-דויטש עבור הפנייה זו)

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא שוחרי עמותות שכטר - ארגון ללא מטרת רווח אשר מטרתו גיוס כספים למכון שכטר, נשיא בדימוס של מכון שכטר למדעי היהדות ופרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר. פרופ' גולינקין הוא אחד מהוגי הדעות המובילים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) ומחבר פורה, המבקש לקדם את הגישה היהודית בעידן המודרני בתוך הפרמטרים של ההלכה. הוא ייסד את המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר במטרה לפרסם ספרים העוסקים בהלכה שימושית. כמו כן, הוא המנהל של המרכז לחקר האישה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האישה בהלכה ותשובות וספרי הלכה שנכתבו בידי נשים. הודות לפעילותו הבלתי פוסקת בתחום ההלכה הוא נעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתנועה, שאף זכה לכבוד מצדם של חוקרים אורתודוקסיים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

    דילוג לתוכן