נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
עורכת המדור
13 באוקטובר 2024
עונת הנדידה אל הדרום בעיצומה. בימים אלו להקות ענק של חֲסִידוֹת חולפות בשמי הסתיו. עד תחילת החורף צפויות לעבור מעלינו מאות אלפי חסידות נודדות בדרכן לארצות החום. החסידות מבשרות את פתיחת עונת הנדידה אל הדרום, ובעקבותיהן יעברו בארצנו להקות ציפורים נוספות.
בנדידתן מאירופה לאפריקה, עוברות החסידות מרחק של כ־12,000 ק”מ, כ־300 ק”מ ביום. בדרכן הן חולפות לאורך הבקע הסורי־אפריקני ומעל עמק בית שאן. מדי שנה חקלאי העמק נערכים לבואן של החסידות וחורשים את השדות כדי לחשוף מכרסמים (בעיקר נברני שדה ועכברים מצויים). כך נהנות החסידות שנוחתות למנוחת ערב בשדות משפע של מזון זמין, והחקלאים זוכים בהדברה ביולוגית.
החֲסִידָה היא עוף בִּיצות גדול שמקנן באירופה ובאסיה בחודשי הקיץ. היא בונה את קינה במקומות שטופי שמש, לרוב על עצים ולעיתים על סלעים, ובסביבה עירונית נבנה קנה על מגדלים, צריחים, ארובות ועמודי חשמל. החסידה נוהגת לשוב שנה אחר שנה אל אותו הקן. עם שובה ממסע הנדידה היא משפצת אותו, וכך הקן הולך וגדל במשך השנים.
בתרבויות המזרח הקדום היחס לחסידה היה אמביוולנטי. במצרים העתיקה העריצו אותה והיא סימלה את החיבור בין הדורות, בין אב לבנו. ביוון העתיקה הוציאו להורג את מי שפגע בחסידה.
החֲסִידָה מוזכרת פעמים אחדות בתנ”ך כעוף טמא (ויקרא יא, יט; דברים יד, יח), ובה בעת כסמל לתעופה “אִם אֶבְרָה חֲסִידָה וְנֹצָה” (איוב לט, יג). היא מתוארת כבעלת מוטת כנפיים מרשימה שבעזרתה היא מסוגלת לדאות בעזרת זרמי האוויר: “וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה, וַתִּשֶּׂאנָה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם.” (זכריה ה, ט)
כבר במקרא החסידה הא עוף נודד: “גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ…” (ירמיה ח, ז) המקונן גם בארץ ישראל: “אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ, חֲסִידָה – בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.” (תהילים ק”ד, י”ז)
ביהדות הבתר־מקראית (מפרשי התנ”ך ופוסקי ההלכה) התחבטו בשאלת זיהויה של ה”חסידה” המקראית. לזיהוי היו השלכות על פסילתה כעוף מאכל.
תרגומי התורה ליוונית וללטינית מביאים זיהויים רבים לעוף הזה, מה שמעיד על היעדר מסורת זיהוי ברורה. בתרגום השבעים היא מזוהה בכל פעם באופן שונה. בתרגום ויקרא (יא) ותהילים (קד) היא מזוהה כ”אנפה”; בתרגום דברים (יד) כ”שקנאי”, ובירמיהו השם Asida הוא בתעתיק. בתרגום ספר זכריה היא מוגדרת כ”דוכיפת”.
בתרגום הוולגטה (תרגום הברית הישנה ללטינית) מופיע השם היווני של החסידה Ciconia אך פירושו שם הוא “עגור”. בתרגמי הספרים ויקרא, תהילים ואיוב התרגום הוא “אנפה”, בתרגום ספר דברים “שקנאי”, ובירמיהו וזכריה “דיה”.
בניגוד לתרגומים אלו, בתרגומים הארמיים קיימת מסורת זיהוי עקבית. אונקלוס ותרגום יונתן מפרשים את החסידה על פי ספר ויקרא “וחוריתא” כלומר “לבנה”. מסורת זו נמצאת גם בגמרא בחולין (סג ע”א): “אמר רב יהודה: החסידה זו דיה לבנה. למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה”.
שתי מגמות פרשניות אלה היו היסוד לשני הזיהויים העיקריים שהיו מקובלים מאוחר יותר בימי הביניים. הרס”ג תירגם חסידה ל”צקר” (صقر), שבערבית בת זמננו פירושו “בז” (עוף דורס ונודד). רש”י פירש: “החסידה – זו דיה לבנה ציגוני”ה (Ciconia ) ולמה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה במזונות”. רש”י משלב בפירושו את דברי הגמרא בחולין (סג ע”א). בפירוש לתורה ובגמרא הוא מתאר את מעשה החסידות כקשור לחלוקת מזון.
אבן עזרא מפרש על פי ספר ויקרא: ” החסידה – היא הנראית למועדים ידועים בשנה ויש אומרים שהיא מפזרת חסד בדרך רחוקה”, ועל פי הפסוק בתהילים (קד י”ז) “אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה” שממנו אנחנו למדים שהקן של החסידה הוא למעשה ביתה, שכן החסידות חוזרות במועד קבוע לאותו הקן שנה אחר שנה.
ואם כבר מדברים על אוכל ועל בית, נציין שבקרב יהדות אתיופיה נשמר לחסידה מקום של כבוד כשליחה הדורשת בשלום ירושלים וארץ ישראל (ביתנו הלאומי). מוטיב זה משתקף בשיר שהיו נוהגים הילדים לשיר למראה החסידות הנודדות: “שימאלה, שימאלה, אגראדצ’ין ארוסלם דהנא…” (חסידה חסידה, דרשי בשלום ירושלים…)
וברוח זו נאחל שבַּשָּׁנָה הַבָּאָה נֵשֶׁב (בבטחה בביתנו) עַל הַמִּרְפֶּסֶת וְנִסְפֹּר צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת.