אֲנִי לֹא אַקְרִיב
בְּכוֹרִי לְעוֹלָה
לֹא אֲנִי.
בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי
עוֹרְכִים חֶשְׁבּוֹנוֹת
מַה מַּגִּיעַ לְמִי.
אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה
תּוֹדָה.
אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי
וְלֹא
לְעוֹלָה.
[שירי התשה, 1970/ רעיה הרניק]

בפרשת וירא נקרא על עקדת יצחק. מעשה העקדה נחשב במסורת היהודית כמופת למסירות נפש ולאמונה שלמה באלוהים: וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. (בראשית כב, א–ג).

והיכן שרה אימנו בסיפור העקדה? המדרש מספר לנו: “וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה. מהיכן בא? רבי לוי אמר: מקבורתו של תרח לשרה בא. א”ל ר’ יוסי: והלא קבורתו של תרח קדמה לקבורתו של שרה שתי שנים? אלא מהיכן בא? מהר המוריה. ומתה שרה מאותו צער, לפיכך נסמכה עקידה לוַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה.” (בראשית רבה נח, ה). כלומר, מותה הפתאומי של שרה הוא תוצאה של הצער שתקף אותה עם היוודעה לה מטרת הליכתו של אברהם עם יצחק – בנה יחידה ואהוב לבה – אל הר המוריה.

משוררות בנות זמננו ממשיכות את הקו המדרשי הזה, ומחזקות אותו. לא בכדי דרש האל מאברהם לבדו להעלות את בנו לעולה.

רעיה הרניק – ששכלה את בנה רס”ן גוּני (גיורא) הרניק, מפקד סיירת גולני, שנפל בעת כיבוש הבופור על אדמת לבנון ב-6 ביוני 1982 – יודעת היטב שאימהות לא יענו לציווי שכזה. את השיר שאנחנו מביאים כאן היא כתבה טרם נפילת בנה.

רעיה הרניק הייתה מהבולטות שבמבקרי מלחמת לבנון הראשונה. מחאתה עוררה הדים רבים משום שעד אז לא היה מקובל שהורים שכולים יביעו מחאה על המדיניות הצבאית והביטחונית של ממשלת ישראל. עם סיום המלחמה היא יזמה מפגשי דיאלוג לאנשי ימין ושמאל, דתיים וחילוניים והייתה מן הראשונים שקראו לאחדות בארץ הזו. בימים אלו ובשנה הזו – שנה שלמה של מלחמה – אנחנו מייחלים שכל אימותינו לא יתבקשו עוד לשלוח את בניהן למלחמה.

על סיפור יצחק בספר בראשית תוכלו לקראו בספרה של ד”ר שרה שורץ מן המסלול למקרא, שראה אור לאחרונה. למידע על הספר לחצו כאן.

בתמונה: פספס עקדת יצחק בבית הכנסת העתיק בבית אלפא (התקופה הביזנטית בארץ ישראל).