פרשת מצורע פותחת במילים: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ (ויקרא יד, ב-ג). בפסוקים אלה מתואר תהליך האיבחון של נגע הצרעת וקביעת החלמתו של המצורע. המושג המקראי ‘צרעת’ נחשב לא רלבנטי לימינו. המחלה המכונה כיום בשם ‘צרעת’, מחלת הנסן, איננה קשורה בשום אופן לתופעה המקראית. מה בכל זאת ניתן ללמוד מפסוקים אלה לימינו?

נדמה לי שמילת המפתח היא הפועל רא”ה. זו מילה המופיעה פעמים רבות בדיני המצורע ביחס לכהן. הטומאה והטהרה הם עקרונות מרכזיים בתורת כהנים וחוזרים בהקשרים שונים: טומאת היולדת, בעלי החיים המותרים והאסורים למאכל, וכיוצא באלה. אך נראה שהחשיבות של הראייה ייחודית לצרעת. בניגוד לשאר ענייני טומאה וטהרה, שהכללים בקשר אליהם ברורים ומסורים ביד כל אדם, ההחלטה כי נגע מסוים הוא צרעת – כלומר טומאה – נתונה באופן בלעדי להחלטתו של הכהן. חשבו איזו אחריות מוטלת על עיני הכוהן: הוא המוסמך לקבוע מי טמא ומי טהור, מי יֵשב בדד מחוץ למחנה ומי יחזור אל חיק משפחתו, מה יישרף באש ומה יתוקן. הכול תלוי במראה עיניו.

המשנה במסכת נגעים (פרק ב משנה ג) מרחיבה בעניין זה: כהן הסומא באחת מעיניו, או שכהה מאור עיניו, לא יראה את הנגעים שנאמר “לכל מראה עיני הכהן”. [במילים אחרות, הכהן חייב להיות בעל ראייה מיטבית כדי לאבחן את הנגע] משנה חשובה במיוחד לענייננו היא זו: משנה ה: כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו. רבי מאיר אומר, אף לא נגעי קרוביו. משנה זו הפכה ברבות השנים למטבע לשון, והרעיון הנלמד ממנה מומחש יפה באחד מהסיפורים במדרש תנחומא (תזריע סימן ו):

מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים, נתמטה ידו (=התרושש) ובקש לצאת לחוצה לארץ. קרא לאשתו, אמר לה: בשביל שבני אדם רגילין לבוא אצלי להראות את נגעיהם, בואי ואני אלמדך שתהא רואה את הנגעים, אם ראית שערו של אדם שיבש המעין שלו, תהי יודעת שלקה, לפי שכל שער ושער ברא לו הקב”ה מעין בפני עצמו, יבש המעין שלו יבש השער. אמרה לו אשתו: ומה אם כל שער ושער ברא לו הקב”ה מעין בפני עצמו, אתה שאתה אדם, וכמה שערות יש בך… לא כל שכן שיזמין לך הקב”ה פרנסה?

מעבר לעדות המעניינת על הכשרתה של אשת כהן לראות נגעים, יש כאן לקח חשוב. במציאות שבה אין מקדש ואין צרעת, מגייס הדרשן את אשתו של הכהן כדי להזכיר לנו נגע שכולנו לוקים בו: לפעמים, מרוב עיון במומיהם של אחרים, אנו נכשלים בראיית חסרונותינו שלנו.