בערב שבת פרשת בשלח, ט”ז שבט, יחול השנה היארצייט השני של מורי, רבי וחברי פרופ’ אליעזר שביד, גדול ההוגים היהודיים בעשרות השנים האחרונות. ביום ששביד הלך לעולמו, בגיל 93, מחלת הקורונה עדיין  כיכבה במהדורות החדשות, ואיש טרם חלם לא על הפילוג החברתי הגדול שהתפרץ מסביב למהפכה המשפטית לפני כשנה, וודאי לא על הטבח שביצע החמס בבני עמנו ב-7 לאוקטובר השנה.

אני בדרך כלל מסתייג מכל ניסיון לומר מה היה אדם אומר על אירוע שהתרחש אחרי פטירתו. אך כשמדובר באינטלקטואל גדול, שכל עולמו היה כרוך בניסיון להבין מין היסוד, את הקשיים הפוקדים את הקיום היהודי בעבר, ובמיוחד בהווה, קשה לא להעלות שאלה זו. מתוך הכירות קרובה מאוד עם אלי שביד, אין לי כל ספק שאילו היה עדיין בחיים, היה עסוק עתה בכתיבת מסה ארוכה ומעמיקה על מצב הקיום היהודי והישראלי לנוכח אירועים הרי גורל אלה.

לא אתיימר לדעת בדיוק מה אלי שביד היה אומר על המצב הנוכחי, אך ממאפייני דרכו ניתן לקבוע בצורה סבירה למדי, מהם שיקולי הדעת שהיו מנחים אותו בגיבוש עמדותיו בעת הזאת. אזכיר כאן, שלושה מאפיינים כאלה: הראשון – היותו איש אמת, מבקש אמת ורודף אמת; השני – היותו ציוני הומניסטי בכל ישותו;  והשלישי – היותו אדם מפוכח המבקש להכיר את המציאות כפי שהיא, גם כשהיא קשה מנשוא, כדי לדעת כיצד לצמצם את הפער בין ראוי למצוי.

באשר להיות אלי שביד איש אמת, אציין שאף שהוא גדל והתחנך במסגרת תנועת העבודה הארץ-ישראלית ולחם בפלמ”ח, שביד מעולם לא מיקם את עצמו כאיש מחנה המייצג קבוצה זו או אחרת, מבחינה פוליטית, מול קבוצות אחרות. אלא חיפש את האמת גם כשהיא כופה עליו הסכמה עם עמדות ממחנות אחרים או ביקורת על הציבור שבו גדל.

בקשר להיותו הומניסט וציוני בעל עניין מיוחד בקידום הלאומיות היהודית, כדאי לשים לב, קודם-כל, לדרך שבה הסביר מהו הומניזם? “בראשיתו”, כתב, “ההומניזם” המערבי המודרני “נשען על ההשקפה המקראית”, לפיה “נברא האדם בצלם אלוהים”. פירוש הדבר, שהאדם נברא בצלם אלוהים, לפי שביד, הוא שממש כמו דמות האל במקרא, גם האדם הוא “בעל חירות לברוא וליצור, לקיים חברה ולהנהיגה”.

גישתו היהודית, הציונית-לאומית, הפרטיקולרית, באה לידי ביטוי, בהקשר זה, עם שסבר כי האנושות לעולם לא תגשים את צלם האלוהים שבקרבה, אלא אם כן תתחיל במסגרות הלאומיות הפרטיקלריות של כלל העמים, כולל זו של העם היהודי. ובקשר לכך, הוא גם הוסיף אזהרה חמורה:  הוא סבר שבנוסף לחירות היצירה והעשייה, שבגינן דומה האדם לאלוהים, הרעיון המקראי, לפיו האדם נברא בצלם אלוהים, מלמד שהאדם “רק נברא ב’צלם אלוהים'” ומזכיר לנו שהוא עצמו “אינו אלוהים”; ושלכן, האדם צריך תמיד להיות צנוע.

כאמור, אינני יוכל לדעת מה אלי שביד היה כותב היום על רקע המציאות הקשה הפוקדת אותנו. אך אין לי ספק – שאחרי הפילוג החברתי הקשה שהתרחש על רקע הניסיון לבצע מהפכה משפטית בישראל, ועל רקע הטבח הקשה שביצע חמס באזרחי ישראל ב-7 לאוקטובר, רדיפת האמת והצניעות ההומניסטית הנלמדת מרעיון היבראות האדם בצלם אלוהים, היו בוודאי הקווים המנחים את הכיוון של דבריו.

ואם הזכרתי את מצב הכול כך קשה שאנחנו נמצאים בו, אסיים עם התייחסות לנוהגו של שביד לעמוד תמיד מפוכח מול המציאות, במיוחד כשמדובר במציאות הנראית כקשה מנשוא. פעמים רבות, שמעתי את אלי שביד מציג את גישתו בזמנים קשים, על ידי ציטוט ממי שראה כאחד ממוריו הרוחניים הגדולים ביותר: אהרון דוד גורדון, החלוץ והפילוסוף של העלייה השנייה. דברי גורדון שאלי ציטט פעמים רבות מתייחסים לייאוש שהשתלט לא פעם על חלוצי העלייה השנייה בזמנים קשים. ואלה הדברים שנאמרו במטרה לנצל את הסערה הנפשית שבה כרוך ייאוש האדם למען מטרה נעלה.

“הבו לנו מתייאשים … שאינם מתבטלים ואינם עוזבים את המערכה”, ציטט, “הבו לנו מתייאשים, המשקיעים את ייאושם בבניין”.

שבת שלום משכטר