מתעניינים בלימודים הרשמה איזור אישי
English

מהי ההיסטוריה של טקס הבת-מצווה?

עשה לך רב

שנה 8, מספר 3

אדר ב’ תשפ”ב

מהי ההיסטוריה של טקס הבת-מצווה?

מאת הרב דוד גולינקין

לכבוד מאה שנה לטקס הבת-מצווה

 של יהודית קפלן

שאלה: בסרטון האחרון שלך מטעם עמותות שכטר, לפרשת ויקהל תשפ”ב, אתה אמרת: “כפי שאתם בוודאי יודעים, בעוד מספר שבועות נחגוג מאה שנה לטקס הבת-מצווה הראשון – של יהודית קפלן בתו של הרב פרופסור מרדכי קפלן — שהתקיים ב-18 במרץ 1922”. בעוד שלבת-מצווה של יהודית קפלן יש את כל הפרסום במונחים של “הילדה הראשונה לחגוג טקס בת-מצווה”, אני חושב שתמצא שזה באמת נכון רק אם תסייג את זה במילים הנוספות “בארצות הברית”. יתרה מזאת, הטקס של יהודית קפלן לא כללה עלייה מלאה בכך שהיא לא קראה מספר תורה, אלא מתוך חומש… [ראה] MyJewishLearning.com – Lifecycle: History of Bat Mitzvah (archive.org) שמתאר כמה מהתקדימים לאירוע הלא כל-כך מהפכני של הרב קפלן. בנוסף, ככל הנראה, טקס הבת-מצווה לא הייתה נדירה באיטליה ובעיראק של המאה התשע-עשרה.

תשובה: אכן, נכתב רבות על תולדות טקסי הבר ובת-מצווה, אך חלק ניכר אינו מדויק. מאחר שפרסמתי לאחרונה מונוגרפיה ארוכה על תולדות טקס הבר/בת-מצווה ממוצאו בימי הביניים ועד לשנת 2020 (1), אשיב לשאלתך בגירסא מתוקנת מעט של חלק אחד מאותו מאמר.

יש כמות עצומה של ספרות על טקס הבת-מצווה.(2) לכן, ברצוני להתמקד בארבעה נושאים ספציפיים:

א. הפרה-היסטוריה של טקס הבת-מצווה לפני שנת 1922;

ב. מה בדיוק עשה הרב מרדכי קפלן בטקס הבת-מצווה של בתו יהודית בשנת 1922?

ג. כיצד התפשט טקס הבת-מצווה במהירות בתנועה הקונסרבטיבית, תוך כדי דחיקת טקס ה-Confirmation [= טקס ההכנסה בברית הדת] והתפשטות מהירה בתנועה הרפורמית?

ד. כיצד אומץ הטקס על ידי יהודים אורתודוקסים החל משנת 1944, למרות התנגדותם של כמה פוסקים חשובים?

 

א. הפרה-היסטוריה של טקס הבת-מצווה לפני 1922

בספרו “בר מצווה” מקדיש מיכאל הילטון את כל הפרק הרביעי לטקס הבת-מצווה, אך כמעט כל הטקסים שהוא מתאר החל משנת 1817 הם טקסי הכנסה לברית הדת קבוצתיים לבנות, בדרך כלל בחג השבועות,(3) ולא טקסי בת מצווה לבנות ספציפיות שבהם עושים סעודה לילדה או שהיא קוראת בתורה או בהפטרה בשבת הסמוכה ליום הולדתה השתים-עשרה.

למיטב ידיעתי, ישנם רק חמישה מקורות הדנים בדבר הדומה לבת-מצווה לפני 1922, אך רובם אינם עומדים בפני הביקורת. כפי שהסברתי במקום אחר, כתב הרב אברהם מוסאפיא (ספליט?, אמצע המאה התשע-עשרה?), בתשובה שלא פורסמה

[ש]מי שעושה סעודה ביום שבתו נכנסת בחיוב המצוות, דהיינו בת י”ב שנה ויום אחד, נראה לי דהיא סעודת מצווה כמו בבן י”ג [שנה] ויום אחד [לבן], דמאי שנא [=שמה זה שונה]? וזהו מנהג נכון, וכן עושים סעודת מצווה ויום שמחה בערי צרפת ושאר עיירות, לבן וכן לבת, ונפקא מינה [=והמשמעות ההלכתית היא] שאם קראו אותו לסעודה שחייב ללכת.(4)

מכיוון שאין עדות לטקס בת-מצווה בצרפת באמצע המאה התשע-עשרה, אך ישנן עדויות רבות לטקסי הכנסה לברית הדת לבנים ולבנות החל משנת 1841, אני סבור כעת שהרב מוסאפיא התכוון למסיבת הכנסה לברית הדת ולא למסיבת בת-מצווה.

מקור שני מהמאה התשע-עשרה – הידוע והמצוטט הרבה יותר – הוא של הרב יוסף חיים מבגדד (1909-1833) בספרו “בן איש חי” המשפיע רבות על עדות המזרח עד היום. ספר זה הכולל דרשות הלכתיות נדפס לראשונה בשנים 1904-1899, אך המחבר מסביר בהקדמתו כי יש בו דרשות משנת 1870 ואילך. בדרשתו לפרשת ראה הוא קובע שילד מחויב לקיים מצוות בגיל י”ג שנה ויום אחד, שאז חייב אביו לומר “ברוך שפטרני מענשו של זה”. על האב להשתדל לעשות סעודת מצווה לאוהבים ורעים, וחשובי המוזמנים צריכים להניח ידיהם על ראשו של הנער ולברך אותו בברכת כהנים. הילד או האב או תלמיד חכם צריך לדרוש בדברי תורה. וטוב שהילד ילבש בגד חדש ויברך שהחיינו, ויכוון גם על הכנסתו באותו היום בעול מצוות, ואם אין לאל ידו לקנות בגד חדש, יברך שהחיינו על פרי חדש.

וגם הבת ביום שתיכנס בחיוב מצוות [= י”ב שנה ויום אחד], אף על פי שלא נהגי [=נוהגים] לעשות לה סעודה, עם כל זה, תהיה שמחה אותו היום, ותלבוש בגדי שבת.  ואם יש לאל ידה, תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו ותכוון [הברכה] גם על כניסתה בעול מצוות. (5)

יש להדגיש שהרב יוסף חיים אינו מדווח על מנהג קיים; הוא ממציא מנהג חדש לבת, הכולל שמחה, בגדי שבת, וברכת שהחיינו על בגד חדש.

בשנת 1893 כתב הרב מאיר פרידמן (איש שלום, 1908-1831) — מבכירי חוקרי המדרש במאה התשע-עשרה ואחד מרבותיו של פרופ’ שניאור זלמן שכטר — תשובה בגרמנית על “השתתפות נשים בפולחן”. לאחר שדן במקורות ההלכתיים לגבי שירת נשים ועליות לנשים, הוא מביע את התנגדותו לטקסי ההכנסה לברית הדת לבנות. הוא כותב: “האם לא עדיף לקרוא את בנותינו לתורה בתור בר מצווה [כך!] בדיוק כמו הבנים?… מובן מאליו שיש להקים גרם מדרגות מקורה היישר מעזרת הנשים אל הבימה, כדי שהבנות הנקראות [לתורה] תוכלנה לעלות ולרדת מבלי שיראו אותן.”(6) לא ידוע לי על מישהו שניסה ליישם את ההצעה הספציפית הזו, אבל כעבור כחמשים שנה היו בנות מצווה בארה”ב שעלו לתורה בשבת בבוקר לכבוד הבת-המצווה שלהם.

בשנת 1902 ערך ד”ר יחזקאל קארו, הרב הרפורמי בלבוב (למברג), איזושהי חגיגה לבנות בבית הכנסת שלו, שזכתה להתנגדות נחרצת מצד הציונים המקומיים. דב סדן, שפרסם מאמר בעברית על אירוע זה על סמך כתב העת היהודי-הרוסי Voskhod כינה את הטקס “בת מצווה”, אך חזקי שוהם מציין כי הטקסט הרוסי המקורי משתמש בביטוי “הכנסה לברית הדת” (7).

טקס הבת-מצווה הקדום ביותר שבו נערה באמת קראה מהתורה בעצמה עשוי להיות זה של אידה בלום (ילידת 1908) בקלומט, מישיגן, שארע בסביבות 1920. היא זכרה בהמשך חייה שאביה לימד אותה ושהיא קראה קטע מספר תורה בבת-מצווה שלה.(8)

ב. מה בדיוק עשה הרב מרדכי קפלן בטקס הבת-מצווה של בתו יהודית בשנת 1922?

טקס הבת-מצווה הראשון שרוב האנשים שמעו עליו הוא זה שארגן הרב מרדכי קפלן (1881-1983) לבתו הבכורה יהודית (1996-1909) ב-18 במרץ 1922. ישנן גרסאות סותרות לגבי מה בדיוק אירע באותו יום. היא הייתה אז בת שתים-עשרה וחצי. למרות שאנשים הוזמנו מראש, הטקס עצמו אולתר רק בליל שבת. למחרת, בשבת בבוקר, לאחר קריאת התורה וההפטרה הקבועה, קמה יהודית, שישבה בעזרת הגברים עם אביה, עמדה בתחתית הבימה לאחר הגבהת התורה, קראה את הברכה לפני קריאת התורה, קראה חלק מפרשת קדושים (ויקרא י”ט-כ’) מחומש, ובירכה את הברכה שלאחר קריאת התורה. (9)

יש הטוענים שמבחינה טכנית זה לא היה טקס בת-מצווה מכיוון שיהודית לא קראה מספר תורה ולא קראה את פרשת השבוע של אותה שבת. אני סבור שהם מפספסים את הנקודה העיקרית. מלבד הדוגמא המעט מתועדת של אידה בלום, ייתכן שזו הייתה הפעם הראשונה שילדה בת שתים-עשרה וחצי עמדה לבד בבית כנסת וקראה בציבור מתוך חומש עם ברכות התורה.

ג. כיצד התפשט טקס הבת-מצווה במהירות בתנועה הקונסרבטיבית, תוך כדי דחיקת טקס הConfirmation והתפשטות מהירה בתנועה הרפורמית?

בכל מקרה, גם אם הטקס הנ”ל לא היה טכנית טקס בת-מצווה, לאור מעמדו של הרב קפלן כפרופסור בסמינר התיאולוגי היהודי (JTS) ששימש כמודל לחיקוי לתלמידי רבנות רבים וכאינטלקטואל ציבורי, הפך טקס הבת-מצווה של בתו לתקדים חשוב.

בשנת 1933 התלונן הרב קפלן ביומנו כי לא היה ולו בת-מצווה אחת בבית הכנסת שלו בניו יורק (SAJ) במשך שנתיים עד לאותו בוקר.(10) אולם, מה שהתחיל כטפטוף, הפך עד מהרה לזרם אדיר בתוך התנועה הקונסרבטיבית, שהתפשט במהירות לתנועות הרפורמיות והאורתודוקסיות.

“כנסת הרבנים” היא ארגון הרבנים הקונסרבטיביים. וכך דיווח הרב מוריס סילברמן ב”סקר הטקסים” לאסיפה השנתית של כנסת הרבנים בשנת 1932:

לגבי שאלת טקס הבת-מצווה, היינו צריכים להסביר את הטקס [בסקר] לאור העובדה ש[חלק מן החברים] לא יודעים דבר על קיומו והתבלבלו בינו לבין טקס ההכנסה לברית הדת. הבת-מצווה הוא טקס אישי לילדה הדומה לטקס הבר-מצווה של הילד. לאחר שנה של הכשרה ולימוד עברית, הילדה, בהגיעה לגיל 12 או 13, נקראת לבימה לאחר ההפטרה, קוראת בעברית ובאנגלית את התפילה “Make pleasant we therefore beseech Thee, etc.,”, אחר כך קוראת קטע מהתנ”ך בעברית ובאנגלית, ולאחר מכן בקהילות מסוימות דורשת הבת-מצווה דרשה מקורית קצרה שהיא כתבה בעצמה. ואז היא מתקבלת בברכה על ידי הרב. בחלק מהמקרים ניתן תעודה לבת-מצווה או שהבת-מצווה חותמת על התחייבות מראש. ברכת הרב מסיימת את הטקס. פרופ’ קפלן המציא את הטקס הזה וכיום עושים אותו ב-6 קהילות לפי התשובות [לסקר]. 3 [קהילות] מתכננות להנהיג אותו בעתיד הקרוב, ו-2 אחרות מתכוונות להשתמש בו בקבלת שבת.(11)

זהו דו”ח חשוב מאוד. מצד אחד, אנו למדים כי עשר שנים לאחר טקס הבת-מצווה הראשון, הרבה רבנים קונסרבטיביים לא ידעו מהו, ורק 6 מתוך 110 רבנים שמילאו את הסקר (5%) ערכו טקס בת-מצווה, לעומת 74% שעשו טקס הכנסה לברית הדת.(12) מצד שני, 3 קהילות נוספות תכננו להנהיג אותו בשבת בבוקר ו-2 בקבלת שבת. אנו גם למדים הרבה פרטים חשובים על הטקס: זהו טקס אישי כמו הבר-מצווה ולא טקס קבוצתי כמו ההכנסה לברית הדת; גיל הבנות הוא 12 או 13; הילדה חייבת לקבל הכשרה וללמוד לקרוא עברית; היא קוראת תפילה ספציפית בעברית ובאנגלית; היא קוראת קטע מהתנ”ך בעברית ובאנגלית כפי שעשתה יהודית קפלן; היא דורשת לפעמים דרשה בדומה לילד בר-מצווה; לפעמים נותנים לה תעודה כמו ילד בר-מצווה; והרב מברך אותה.

לפי “סקר הטקסים” של הרב מוריס גודבלט בשנת 1948, יותר מ-33% מבתי הכנסת הקונסרבטיביים קיימו טקס בת-מצווה, בעוד שלפי מרשל סקלאר בספרו הקלאסי “יהדות קונסרבטיבית” בשנת 1955, 51% מבתי הכנסת הנהיגו את הטקס, למרות שבדרך כלל רק קבוצה קטנה של משפחות באותם בתי כנסת קיימו את הטקס בפועל.(13)

עד שנת 1962, כאשר הרב אהרן בלומנטל פרסם סקר מפורט של 264 בתי כנסת קונסרבטיביים, 85% מהם ערכו טקסי בת-מצווה לילדות בודדות, 7% ערכו טקסי בת-מצווה קבוצתיים, 4.5% ערכו את שניהם ו-3.5% לא ערכו טקסים כאלה בכלל. מתוך הטקסים של ילדות בודדות, 66% נערכו בקבלת שבת, 11% בשבת בבוקר, 13% בשני המועדים, והשאר בימי ראשון בערב, במנחה בימי חול או בחגים.(14)

נראה כי עד שנת 1995 נערכו טקסי בת-מצווה בשבת בבוקר בכל בתי הכנסת הקונסרבטיביים.(15)

גם הטקס עצמו השתנה במהלך הזמן. כפי שנרמז בדו”ח של הרב סילברמן, בבתי כנסת קונסרבטיביים רבים קראה הבת-המצווה את ההפטרה בקבלת שבת. הדבר נעשה מכיוון שנשים ונערות לא עלו לתורה בבתי כנסת קונסרבטיביים עד שוועד ההלכה (Committee on Jewish Law and Standards) התיר עליות לנשים בשנת 1955. ראוי להדגיש שתשובת הרב אהרן בלומנטל התירה עליות לכל הנשים, אך תשובת הרב סנדרס טופילד התירה עליות רק לבנות מצווה. כשקוראים את הדיון באסיפה השנתית של כנסת הרבנים באותה שנה, מתקבל רושם חזק שהדחף העיקרי לכתיבת תשובות אלו היה לאפשר לבנות מצווה לעלות לתורה בשבת בבוקר.(16)

השינוי של הטקס בבתי כנסת קונסרבטיביים מודגם היטב על ידי בית הכנסת North Suburban Synagogue  בית אל בהיילנד פארק, אילינוי, שהיה הבסיס למחקרי לייקוויל של מרשל סקלאר  בשנות החמישים. בית הכנסת נוסד בשנת 1948. בליל שבת, 20 באוקטובר 1950, חגגה בוורלי ג’ויס רובינשטיין את טקס הבת-המצווה הראשון. בשנת 1952 הקים הרב פיליפ ליפיס את כיתת הבת-מצווה הראשונה של שלוש בנות, ובשנת 1954 הוא הקים “מועדון לבת-מצווה” כדי לספק פעילויות דומות ל”מועדון התפילין” של הבנים. בינואר 1974 ביטל הרב שמואל דרזנר את טקס הבת-מצווה של ליל שבת, שמאותו יום ואילך נחגג בשבת בבוקר.(17)

ד. כיצד אומץ הטקס על ידי יהודים אורתודוקסים החל משנת 1944, למרות התנגדותם של כמה פוסקים חשובים?

כפי שהראינו במקום אחר, טקס הבת-מצווה עבר מהתנועה הקונסרבטיבית לתנועה הרפורמית ודחק הצידה בהדרגה את טקס ההכנסה לברית הדת.(18)

באופן מפתיע יותר, טקס הבת-מצווה אומץ בהדרגה גם על ידי רבנים ובתי כנסת אורתודוקסיים, אם כי הוא לבש צורות שונות מחמת הגבלות הלכתיות והתנגדות למנהגים חדשים. מייקל הילטון מספר שהרב ג’רום טוב פיינשטיין הנהיג את טקס הבת-מצווה בליל שבת בבית כנסת “אנשי אמת” בברוקלין בשנת 1944. הטקס כלל הדלקת נרות על ידי הילדה והיא השיבה על שאלות על מה שלמדה.(19)

אחת הדרכים הטובות ביותר להתחקות אחר התפתחותה של סוגיא הלכתית בעולם האורתודוקסי היא לעקוב אחר השאלות והתשובות שנכתבו בנדון. רבים משו”ת אלו סוכמו במאמרים שונים.(20) את השו”ת ניתן לחלק לשלוש קטגוריות:

  1. קבוצה אחת של פוסקים, רובם אשכנזים, התנגדה לכל סוג של טקס בת-מצווה.

בתשובה שהופנתה לאגודת רבני לונדון בשנת 1927, הביע הרב אהרן וואלקין התנגדות חריפה לטקסי ההכנסה לברית הדת לבנות כעבירה על האיסור של “ובחוקותיהם לא תלכו” (ויקרא י”ח, ג’); מכיוון שזה חידוש רפורמי; ומכיוון שזהו “דבר חדש… וכן לא ייעשה לשנות ממנהגי אבותינו”.

בשנת 1960, טען הרב משה שטרן מברוקלין כי אין לעשות חגיגת בת מצווה מאחר שאין שינוי בדפוס קיום המצוות של הילדה. לאחר מכן, הוא התנגד למנהג מאותן שלוש סיבות שראינו אצל הרב וואלקין.

בשנת 1988 התנגד הרב אליעזר ולדינברג מירושלים למסיבת בת-מצווה במועדון או אפילו כמסיבה פומבית בבית מכיוון שהיא עלולה להוביל “לאביזרייהו דאביזרייהו [של] גילוי עריות”. יתר על כן, “נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי בין מחנה החרדים לדבר ה’ שינהגו או שיעלו על שפתי קדשם רעיון כזה”.

הרב משה מלכה, אחד מהרבנים הספרדים הבודדים המתנגדים לחגיגת הבת-מצווה, טען בשנת 1980 שזאת “רק חיקוי למנהג הרפורמים והקונסרבטיבים אשר נהגו כן, אך ריח הקתוליות נודפת ממנו”. ההערה האחרונה מעידה כנראה על כך שהוא התבלבל בין הבת-מצווה לטקס ההכנסה לברית הדת.

  1. שני רבנים מתנגדים לכאורה לכל מסיבת בת-מצווה, אך למעשה מתירים זאת.

בשנת 1956 אסר הרב משה פיינשטיין כל חגיגת בת-מצווה בבית כנסת אפילו בלילה, אך התיר שמחה בבית. לא מדובר בסעודת מצווה אלא במסיבת יום הולדת. הוא מכנה את הבת-מצווה בבית הכנסת “דברי רשות והבל בעלמא” [= חסר ערך, שטויות], וכל שכן מכיוון שזה בא מן הרפורמים והקונסרבטיביים. בתשובה מאוחרת יותר הסביר הרב פיינשטיין כי לא עושים סעודה לילדה מאחר שאין הבדל במעשיה לפני גיל שתים-עשרה ולאחר גיל שתים-עשרה. עם זאת, בתשובה שלישית משנת 1959 הוא הקל והתיר לבת-מצווה “לומר איזה מילים לכבוד שמחתה” בקידוש בבית הכנסת לאחר התפילה, “אבל לא תאמר על הבימה אלא אצל השלחן שעושין הקידוש שם”.

בשנת 1958 כתב הרב משולם ראטה מבני ברק תשובה לד”ר ש”ז כהנא, מנכ”ל משרד הדתות,  בנוגע לתכנית לחגיגות בת-מצווה. הוא פסק שהאב אינו יכול לברך “ברוך שפטרני” מכיוון שהוא אינו חייב לחנך את בתו. אף על פי כן, “אפשר לציין את המאורע הזה בתור יום שמחה וגילה, בחוג של קרובים וידידים בביתה ובבית הספר לבנות שהיא לומדת בו, ויוכל המורה… (איש או אשה) להרצות הרצאה מעניינא דיומא [=על ענין היום] להבהיר חובת בת ישראל שהגיעה לגיל מצוות”.

  1. מחנה המקלים

הרב האשכנזי העיקרי שהגן על חגיגת הבת-מצווה היה הרב יחיאל יעקב וויינברג בשנת 1963. הוא טוען שאין בכך איסור משום “ובחוקותיהם לא תלכו”. לגבי הטענה “שהוא נגד מנהג הדורות הקודמים, שלא נהגו מנהג זה”, הוא משיב שכיום כשבנות מתחנכות בבתי ספר חילוניים, “שורת ההיגיון הישר וחובת העיקרון הפדגוגי מחייב, כמעט, לחוג גם לבת את הגעתה לחיוב המצוות, והפלייה זו שעושים בין הבנים והבנות… פוגעת קשה ברגש האנושי של הבת הבוגרת”. עם זאת, הוא מסכים עם הרב פיינשטיין “שאין לחגוג חגיגה זו בבית הכנסת ואף לא בלילה אף שאין שם אנשים, כי אם בבית פרטי או באולם הסמוך לבית הכנסת”. בדומה, הרב אפרים גרינבלט התיר מסיבה בבית פרטי בשנת 1966, ובשנת 1973 התיר הרב חנוך זונדל גרוסברג מסיבה משפחתית מצומצמת בצנעה בבית, ו”שידברו מענייני מצוות וחינוך הבנות”.

שורה של פוסקים ספרדיים ידועים פסקה — בעקבות הרבנים אברהם מוסאפיא ויוסף חיים מבגדד הנ”ל — לטובת חגיגת בת מצווה בבית, לרבות שהילדה לובשת שמלה חדשה, ואומרת שהחיינו על השמלה ועל האירוע. בין הפוסקים הללו יש למנות את הרבנים עובדיה הדאיה בשנת 1955, יצחק נסים בשנת 1964, עמרם אבורביע בשנת 1965, וחיים דוד הלוי בשנת 1976. הרב עובדיה יוסף פסק ב-1976 וב-1978 ש”המנהג לעשות מסיבה חגיגית וסעודת הודאה ושמחה לבת-מצווה… הוא מנהג טוב והגון. וטוב שיאמרו שם דברי תורה ושירות ותשבחות להשי”ת [=להשם יתברך]”. בנוסף, פסקו הרבנים נסים, אבורביע ויוסף כי מותר לאב או כדאי לאב  לברך את ברכת “ברוך שפטרני”.

כלומר, רבנים אורתודוקסים רבים פסקו בין השנים 1978-1955 שמותר לערוך מסיבת בת-מצווה בבית, בליווי דברי תורה. חלקם אף התירו לאב לומר “ברוך שפטרני” וחלקם אף התירו לציין את האירוע בקידוש בבניין בית הכנסת.

בשנות השמונים של המאה העשרים, רבנים והדיוטות אורתודוקסים הקלו עוד יותר בנדון. בבית כנסת אורתודוקסי ליברלי במונטריאול בסביבות שנת 1987 קרא הרב לטקס “בת- חכמה” במקום בת-מצווה. היה ניתן לקיים את הטקס בשבת בבוקר, בקבלת שבת, במוצאי שבת או ביום ראשון. אם הוא נערך בשבת בבוקר, הוא נערך לאחר סיום התפילה; הגברים והנשים ישבו יחד בבית הכנסת כדי לציין שזה אחרי התפילה. הילדה עמדה על הבימה ונתנה דבר תורה שהכינה שאינו קשור לפרשת השבוע.(21) כלומר, נעשה הכל כדי להדגיש שלא מדובר בבר-מצווה רגיל בשבת.

החל משנות השבעים של המאה העשרים החלו חלק מהנשים האורתודוקסיות לערוך “תפילות נשים” נפרדות, שכללו קריאת התורה וההפטרה. חידוש זה אפשר לבנות לערוך טקס בת-מצווה שבו הן קראו את פרשת השבוע ואת ההפטרה ונתנו דבר תורה. ישנם תיאורים מפורטים של טקסים כאלה כבר בשנת 1981.(22) בנוסף, נשים ורבנים אורתודוקסיים מודרניים פיתחו חלופות נוספות, כגון נערת בת-מצווה שעורכת סיום של מסכת במשנה או בתלמוד, או שקוראת את מגילת אסתר בפורים או את שיר השירים בפסח.(23) למרות זאת, טקס הבת-מצווה האורתודוקסי לווה לעתים קרובות במתח הלכתי כשהמשפחה נאבקה במסורת מול שינוי. (24)

בסיכום, ראינו שטקס הבת-מצווה, כמו מנהגים רבים ביהדות, עבר שינויים רבים במהלך מאה  שנותיו הראשונות. אין ספק שיחולו שינויים נוספים בשנים הבאות.

דוד גולינקין

ירושלים עיר הקודש

י”א באדר ב’ תשפ”ב

הערות

  1. David Golinkin, “The Transformation of the Bar Mitzvah Ceremony, 1800- 2020”, in: Anat Helman, ed., No Small Matter: Features of Jewish Childhood, Studies in Contemporary Jewry XXXII (2021), pp. 188-213.
  2.  תשובה זאת מבוססת על הספרות הבאה, המוצגת כאן בסדר כרונולוגי. על מנת להקל על העין, גם המאמרים בעברית רשומים באנגלית. כל ההפניות הקצרות להלן מפנות חזרה להערה הזאת:  Rabbi Morris Silverman, Proceedings of the Rabbinical Assembly 4 (1930-1932). p. 331; Rabbi Morris Goodblatt, Proceedings of the Rabbinical Assembly 12 (1948), p. 107; Dov Sadan in: Dat Yisrael Umedinat Yisrael, New York, 1951, pp. 136-139; Rabbi Aaron Blumenthal, “A Questionnaire on Aliyot for Women and Bat Mitzvah”, unpublished typescript, ca. 1962, 5 pp.; Rabbi Jules Harlow, Likutei Tefillah: A Rabbi’s Manual, New York, 1965, pp. 18-25; Binyamin Adler, Halakhot V’halikhot Bar Mitzvah, Jerusalem, 5734, p. 76; J. David Bleich, Contemporary Halakhic Problems, Volume I, New York and Hoboken, 1977, pp. 77-78; Elyakim Elinson, Ha’ishah Vehamitzvot, Sefer Rishon: Bein Ha’ishah L’yotzrah, second expanded edition, Jerusalem, 5737, Chapter 15, pp. 171-180; Walter Jacob, editor, American Reform Responsa, New York, 1983, pp. 79-94; Rabbi Alfred S. Cohen, Journal of Halacha and Contemporary Society XII (Fall 1986), pp. 5-16; Byron Sherwin, “Bar Mitzvah, Bat Mitzvah”, in: In Partnership with God: Contemporary Jewish Law and Ethics, Syracuse, 1990, pp. 163-165; Aharon Cohen, Zeved Habat, Jerusalem, 1990, pp. 10-12, 26-29; David Golinkin, An Index of Conservative Responsa and Practical Halakhic Studies 1917-1990, New York, 1992, pp. 16, 73; Yael, Talya and Yonina Penkower, “Bat Mitzvah: Coming of Age in Brooklyn” in: Susan Grossman and Rivkah Haut, editors, Daughters of the King: Women and the Synagogue, Philadelphia, 1992, pp. 265-270; Jenna Weissman Joselit, The Wonders of America: Reinventing Jewish Culture, 1880-1950, New York, 1994, pp. 116-131; Simcha Fishbane, “A Female Rite of Passage in a Montreal Modern Orthodox Synagogue: The Bat Mitzvah Ceremoney” in: Ira Robinson and Mervin Butovsky editors, Renewing our Days: Montreal Jews in the Twentieth Century, Montreal, 1995, pp. 119-131; Rabbi Reuven Bulka, The RCA Lifecycle Madrikh, New York, 1995, pp. 64-67; Yitzhak Gilat, Sinai 118 (5756), pp. 184-186; David Golinkin, editor, Proceedings of the Committee on Jewish Law and Standards 1927-1970, Jerusalem, 1997, Index, p. 1595, s.v. Bat Mitzvah; Rabbis Perry Raphael Rank and Gordon Freeman, Moreh Derekh: The Rabbinical Assembly Rabbi’s Manual, 1, New York, 1998, Section B; Erica Brown, “The Bat Mitzvah in Jewish Law and Contemporary Practice”, in: Chana Safrai, editor, Jewish Legal Writings by Women, Jerusalem, 1998, pp. 232-258; Barry Kosmin, “Coming of Age in the Conservative Synagogue: The Bar/Bat Mitzvah Class of 5755”, in: Jack Wertheimer, ed., Jews in the Center: Conservative Synagogues and Their Members, New Brunswick, New Jersey and London, 2000, pp. 249-253; Tova Hartman Halbertal, “Maneuvering in a World of Law and Custom: Maternal Transmission of Ambivalence”, Nashim 3 (2000), pp. 139-163; Rabbi Daniel Tuito and Aharon Ahrend in: Sara Friedland Ben Arza, editor, Bat Mitzvah: Kovetz Ma’amarim, Jerusalem, 2002, pp. 40-68, 109-115; Nancy Wolfson-Moche, editor, Toward a Meaningful Bat Mitzvah, Aventura, Florida, 2002; Norma Baumel Joseph, “Ritual, Law and Praxis: An American Response/a to Bat Mitsva Celebrations”, Modern Judaism 22 (2002), pp. 234-260; Ora Wiskind Elper, editor, Traditions and Celebrations for the Bat Mitzvah, Jerusalem, 2003; Avraham (Rami) Reiner, Netu’im 10 (5763), pp. 64-77; Jonathan Sarna, American Judaism: A History, New Haven and London, 2004, pp. 287-288, and the literature listed on p. 411, note 35; Ivan G. Marcus, The Jewish Life Cycle: Rites of Passage from Biblical to Modern Times, Seattle and London, 2004, pp. 105-112, 115-116; Rabbi Aharon Ben-Tziyon Shurin, “May Frum Jews Celebrate Bas-Mitzveh?”, Forverts, June 24, 2005, p. 9 (and again November 7-13, 2008, p. 4) (Yiddish); Norma Baumel Joseph, “Bat Mitzvah”, Encyclopaedia Judaica, second edition, Vol. 3, pp. 165-166; The JOFA Journal 9/1 (Fall 2010) (many articles); Viva Hammer, “New-Age Bat Mitzva”, The Jerusalem Post Magazine, December 10, 2010, p. 41; David Golinkin, “The Participation of Jewish Women in Public Rituals and Torah Study 1845-2010” in: The Status of Women in Jewish Law: Responsa, Jerusalem, 2012, pp. 4-7, 9-11; Rabbi Carl Astor in: Rabbis Martin Cohen and Michael Katz, editors, The Observant Life, New York, 2012, pp. 251-254; Barbara Vinick and Shulamith Reinharz, eds., Today I am a Woman: Stories of Bat Mitzvah around the World, Bloomington-Indianapolis, 2012; with a review by Brenda Bacon in Nashim 24 (2013), pp. 152-155; Michael Hilton, Bar Mitzvah: A History, Philadelphia, 2014, pp. 106-134, 244-249; Ya’akov Gartner, “Hagigat Bar Hamitzvah: Hareka L’hithavut Haminhag” in: idem, Iyunei Tefillah: Minhagim Vetoladot, Alon Shvut, 5775, p. 289, note 115; Simcha Fishbane, The Rabbinic Discussions about Bat Mitzvah Celebrations, Lewiston, 2017; Morton M. Steinberg, Tradition by the Lake: A Historical Outline of North Suburban Beth Synagogue Beth El, Highland Park, Illinois, 2018, pp. 13, 19, 34, 61, 83.
  3. הילטון, עמ’ 120-106.
  4. גולינקין, עמ’ 5-4, והציטוט לקוח משו”ת יין הטוב של הרב יצחק נסים, ירושלים, תשל”ט, סימן ו’, עמ’ רמ”א. לאחר מכן, הילטון, עמ’ 116-115, ציטט אותי, אך הוא ייחס את תאריכי אביו של הרב אברהם מוסאפיא לרב אברהם. האב נפטר בשנת 1837 אז הבן נפטר כנראה באמצע המאה התשע-עשרה.
  5. גולינקין, עמ’ 6, והציטוט לקוח מן ה”בן איש חי”, שנה ראשונה, פרשת ראה, מהד’ ירושלים, תשמ”ה (?), עמ’ שמ”ח.
  6. שם, עמ’ 7-6.
  7. ראו שם, עמ’ 7; מרקוס, עמ’ 105 ועמ’ 280, הערה 58; הילטון, עמ’ 119 ועמ’ 246, הערה 63; Hizky Shoham, “ ‘A Birthday Party, Only a Little Bigger’: A Historical Anthropology of the Israeli Bat Mitzvah”, Jewish Culture and History 16/3 (2015), p. 283 and note 53.
  8. הילטון, עמ’ 121 ועמ’ 246, הערה 70.
  9. ראו גולינקין, עמ’ 10-9; מרקוס, עמ’ 109-106; הילטון, עמ’ 107-106; Brenda Bacon, Nashim 24 (2013), p. 154.
  10. מרקוס, עמ’ 109.
  11. סילברמן, עמ’ 331, והשוו מה שכתבתי על סעיף זה אצל גולינקין, עמ’ 11-10.
  12. סילברמן, עמ’ 335.
  13. גודבלט, עמ’ 107 וכן Marshall Sklare, Conservative Judaism: An American Religious Movement, Glencoe, Illinois, 1955, p. 155 and note 46.  והשוו הילטון, עמ’ 123 והערה 80.
  14. ראו בלומנטל. לגבי המעבר מטקס בקבלת שבת לטקס בשבת בבוקר, אבי, הרב נח גולינקין ז”ל, הנהיג את טקס הבת-מצווה בשבת בבוקר בקהילתו Arlington-Fairfax Jewish Center על יד וושינגטון הבירה בשנות החמישים, אך כאשר נתמנה לרבה של קהילת “חזקת אמונה” בנוקסוויל, טנסי בשנת 1970 כמה בנות-מצווה עדיין קראו את ההפטרה בקבלת שבת. לגבי טקס לבת יחידה לעומת טקס קבוצתי, בשנת 2011, נתנה לי מריאן קיין (לבית וייס) עותק של ההזמנה לטקס הבת-מצווה הקבוצתי שלה — “Bas Mitzva Service” — בחג השבועות 1956 בניצוחו של הרב סידני קליימן בבית הכנסת הקונסרבטיבי “תלמוד תורה אדרת אל” בניו יורק. ברור שטקס זה היה חלק מן המעבר מטקס הכנסה לברית הדת בחג השבועות לטקס בת-מצווה.
  15. ראו קוסמין, עמ’ 251, המראה שבנות גם הובילו חלק מהתפילה ב-97% מ-112 בתי הכנסת שנכללו בסקר.
  16.  David Golinkin, editor, Proceedings of the Committee on Jewish Law and Standards of the Conservative Movement 1927-1970, Jerusalem, 1997, Vol. I, p. 339 (from 1951) and pp. 385-389 (from 1955) and Vol. III, pp. 1086-1108 (the two responsa from 1955).
  17. מורטון שטיינברג, עמ’ 13, 19, 61, 83 וראו עמ’ 48, הערה 84, שם הוא מציין כי בית כנסת “בית אל” היה האתר של ה-Lakeville Studies.
  18. גולינקין (לעיל, הערה 1), עמ’ 196-194.
  19. הילטון, עמ’ 123.
  20. ראו Adler, Bleich, Elinson, Jacob, Cohen, Sherwin, Brown, Tuito, Ahrend, Reiner, Shurin, Joseph, and Fishbane 2017. .  והרי רשימה חלקית של תשובות אורתודוקסיות העוסקות בבת-מצווה, המסודרת לפי שם משפחתו של המשיב: הרב עמרם אבורביע, נתיבי עם, חלק המנהגים וההלכות, רכ”ה:ב’, עמ’ ק”ל; הרב  חנוך זונדל גרוסברג, המעיין י”ג/ב’ (טבת תשל”ג), עמ’ 42-41; הרב אפרים גרינבלט, נועם ט’ (תשכ”ו), עמ’ שס”א-שס”ג; הרב חנניה יום טוב ליפא דייטש, טהרת יום טוב, חלק ט’, סימן מ’ (המובא על ידי הרב בלייך, עמ’ 77); הרב עובדיה הדאיה, ישכיל עבדי, חלק ה’, אורה חיים, סימן כ”ח; הרב אהרן וואלקין, זקן אהרן, חלק א’, סימן ו’; הרב ישראל וועלץ, דברי ישראל, חלק ב’, ליקוטי תשובות, סימן ז’; הרב יחיאל יעקב ויינברג, הפרדס (ניסן תשכ”ג) = שרידי איש, חלק ג’, סימן צ”ג; הרב אליעזר ולדינברג, ציץ אליעזר, חלק י”ח, סימן ל”ג, סעיף א’; הרב יוסף חיים מבגדד, בן איש חי, שנה ראשון, פרשת ראה, אות י”ז (כמובא לעיל, הערה 5); הרב עובדיה יוסף, יביע אומר, חלק ו’, אורה חיים, סימן כ”ט, סעיף ד’ וכן ביחוה דעת, חלק ב’, סימן כ”ט; הרב אברהם מוסאפיא, המצוטט מכתב יד על ידי הרב יצחק נסים; הרב משה מלכה, מקווה המים, אורה חיים, חלק ד’, סימן ס”ג; הרב יצחק נסים, נועם ז’ (תשכ”ד), עמ’ א’-ה’ = אור המזרח י”ג/ג-ד (תשרי תשכ”ד), עמ’ ל”ה = יין הטוב, ירושלים, תשל”ט, חלק ב’, סימן ו’; הרב משה פיינשטיין, אגרות משה, אורה חיים, חלק א’, סימן ק”ד; חלק ב’, סימן ל’ (סעיף אחרון); חלק ב’, סימן צ”ז; חלק ד’, סימן ל”ו; יורה דעה, חלק ג’, סימן י”ד:ד’; הרב משולם ראטה, קול מבשר, חלק ב’, סימן מ”ד; הרב משה שטרן, באר משה, חלק א’, סימן י’, עמ’ כ”ב; הרב משה שטרנבוך, תשובות והנהגות, חלק א’, סימן קנ”ו.
  21. ראו פישביין, 1995.
  22. ראו פנקובר; ננסי וולפסון-מושה; The JOFA Journal 2010.
  23. ראו  The JOFA Journal 2010.
  24. ראו טובה הרטמן-הלברטל.

בתמונות: טקס בת מצווה בעזרת ישראל, הכותל השוויוני, עם הרב עדה זבידוב והחזן אבן כהן מקהילת הר-אל;
טקס בת מצווה אמריקאי.

כאן ניתן לרכוש את ספריו של פרופ’ דוד גולינקין

הרב פרופ' דוד גולינקין נולד וגדל באזור ושינגטון, בירת ארה"ב. הוא עלה ארצה בשנת 1972 וקיבל תואר ראשון בתולדות עם ישראל מהאוניברסיטה העברית יחד עם שתי תעודות הוראה, אחת לארץ ואחת לתפוצות. לאחר מכן, הוא הוסמך לרבנות על ידי בית המדרש לרבנים באמריקה (JTS), שם גם קיבל תואר שני ושלישי בתלמוד.
פרופ' גולינקין הינו נשיא שוחרי עמותות שכטר, נשיא מכון שכטר למדעי היהדות בדימוס, וכן פרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר בירושלים. הוא שימש יו"ר ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל במשך כעשרים שנה. הוא המייסד והמנהל של המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר, שנוסד על מנת לפרסם ספריה של חומר הלכתי שימושי לארץ ולתפוצות. הוא המנהל של המרכז לחקר האשה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האשה בהלכה וכן תשובות וספרי הלכה שנכתבו על ידי נשים. הוא המייסד והמנהל של מפעל המדרש שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם סדרה של מהדורות מדעיות של מדרשים.
ביוני ,2014 נבחר הרב גולינקין על ידי הג'רוזלם פוסט כאחד מחמישים היהודים המשפיעים ביותר בעולם. במאי 2019 הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מטעם בית המדרש לרבנים באמריקה (JTS). בנובמבר 2022 הוענק לו פרס "בוני ציון" מטעם ארגון "נפש בנפש" בתחום החינוך. פרופ' גולינקין הוא המחבר או העורך של 62 ספרים העוסקים בהלכה, תלמוד, מדרש ותפילה, וכן מאות מאמרים ושו"ת.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים

    טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיות, תנאי שירות
    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

    מתעניינים בלימודים במכון שכטר?

    נשמח להיות בקשר. נא השאירו פרטי התקשרות וניצור איתכם קשר בהקדם

    טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיותתנאי שירות
    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.