במקומות שונים בספר התנך נזכר המאבק הממושך על ייחוד הפולחן בירושלים ועל הבלעדיות של בית המקדש כמקום משכנו של אל עליון וכיעד של עלייה לרגל.

כאשר נבנה בית המקדש בזמנו של שלמה המלך, התקיימו במקומות שונים בארץ מקדשים רבים, שגם בהם רווח פולחן יהודאי. במהלך השנים נתגלו מקדשים כאלו בערד, בבאר שבע ולאחרונה גם בתל מוצא. כחלק מעבודות הרחבת כביש מספר אחת ובניית גשר מוצא, נחשפו במקום שרידיו של מקדש קטן יחסית שזוהה בין היתר על פי העובדה שפתחו פונה מזרחה, בהתאם למסורת בניית המקדשים במזרח הקדום. חשיפת מקדש זה מן המאה התשיעית לפנה”ס ובמרחק של מספר קילומטרים בודד מבית המקדש בירושלים, מעידה על קיומו של פולחן נרחב ונפוץ בממלכת יהודה, לא רק בירושלים אלא גם במקומות יישוב אחרים.

דומה כי מהפכה של ממש חלה בנושא זה בשליש האחרון של ימי הבית הראשון, בזמנם של המלכים חזקיהו ויאשיהו. הרפורמות הדתיות שערכו מלכים אלו והסגירה של מקדשים אחרים בתחומי ממלכת יהודה, ביססו היטב את קדושת בית המקדש בירושלים ואת התפיסה כי הוא יעד בלעדי לעלייה לרגל.

דומה כי דווקא שניים-שלושה הדורות שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, שבמהלכם ישבו יהודי העיר הרחק מירושלים, בבבל, מיצקו את התפיסה כי ירושלים היא מקום בחירת האל ומשכנו.

הגעגועים לירושלים ולבית מקדשה הביאו לידי כך שכאשר חזרו שבי ציון לירושלים, היה ברור להם וליושבי הארץ שנותרו לחיות בה, כי קיים רק מקום אחד שבו ניתן לחלות את פני האל – בית המקדש בירושלים. בהמשך ימי הבית השני התגברה תנועת העלייה לרגל לירושלים בצורה משמעותית ומדי חג ומועד הגיעו אל העיר עשרות אלפי עולי רגל.

עם חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לסה”נ נאלצה היהדות להסתגל למציאות החדשה שבה לא קיים יותר מוקד מקודש שבו ניתן להקריב קרבנות ולהעלות מעשרות וביכורים. אחרי אלף שנים לערך של חיים עם מקדש ובצד מקדש, אנחנו נמצאים כעת בתקופה ממושכת של כאלפיים שנים של קיום ללא מקדש ממשי אלא בעיקר רוחני.

*המאמר בשיתוף פרויקט 929 – תנ”ך ביחד.