נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
אחד הפסוקים היפים בתורה – לפחות לדעתי – מופיע בפרשת השבוע, בהעלותך. ה’ אומר למשה שהוא יקל מעליו את עול ההנהגה בכך שיאציל מן רוח הא-לוהית, שאותה הישרה עד כה על משה בלבד, לשבעים זקנים, שיזכו אף הם להשראה אלוהית, ויתנבאו. כדי לעשות כן, ה’ מכנס את משה והזקנים בפתח אוהל מועד. אך שניים מהם, אלדד ומידד, נשארו במחנה ישראל ונמצאו מתנבאים שם לעיני העם. יהושע מבקש ממשה לעצור אותם, ומשה עונה לו “המקנא אתה לי?”, ומוסיף את המשפט היפה: “וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה’ נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה’ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם” (במדבר יא:כט).
העם כולו שמע את קול ה’ בהר סיני, וכנראה הרעיון המקורי היה שכל אחד ואחת מישראל יהפוך מן הרגע ההוא והלאה לנביא או נביאה, כל אחד ואחת ישמע לחוד את דבר ה’ ויפרש אותו לעצמו או לעצמה. משום כך אומר ה’ למשה סמוך לפני ההתגלות בסיני (שמות יט:ד-ו) שהוא הביא את העם אליו, אל הר האלוהים, על כנפי נשרים כדי שיהיו “ממלכת כוהנים וגוי קדוש”. הפרשן אברהם אבן עזרא מחשיב את המסע אל הר סיני לחוות את ה’ באופן ישיר ומיידי, ולעבוד אותו שם, כיעד העיקרי של יציאת מצרים. הרמב”ן חולק עליו, ורואה בהר סיני תחנה בלבד בדרך לארץ המובטחת, אבל גם בארץ המובטחת האידיאל האלוהי היה לפי שמואל הנביא שה’ לבדו ימלוך עליהם, ישירות, ולפי הנביא הושע האידיאל היה שה’ יאכיל ישירות כל אחד ואחת מישראל כרועה הלוקח כבשה על זרועותיו ומאכיל אותה לאט, או ימשוך כל אחד ואחת אליו בחבלי אהבה (יא:ב-ד; השוו ב:כא-כב). אין צורך בשום מתווך: לא מלך, לא שופט, לא כוהן ולא נביא.
לאור זה מפרש הפילוסוף בן המאה השבע-עשרה ברוך שפינוזה (מאמר תיאולוגי-מדיני פרק יז) שיחה בין משה המתנהל מיד לאחר ההתגלות בהר סיני, המתועד הן בספר שמות הן בספר דברים. לפי ספר שמות (כ:יד-טו), “וְכׇל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת וְאֶת־הַלַּפִּידִ֗ם וְאֵת֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וְאֶת־הָהָ֖ר עָשֵׁ֑ן וַיַּ֤רְא הָעָם֙ וַיָּנֻ֔עוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ מֵֽרָחֹֽק׃ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה דַּבֵּר־אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל־יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן־נָמֽוּת׃” משה מנסה לשכנע אותם שאין הדבר כן, ושימשיכו לשמוע את קול ה’ ישירות. אבל לפי ספר דברים (ה:כד) ה’ קיבל את דברי העם, ובמקום אחר בספר דברים (יח:יח) נאמר שמשום כך דיבר ה’ מאז אל העם באמצעות נביאים, כשהראשון מביניהם היה משה עצמו. אך משה מוטרד מן הקלות שבה ויתרו בני ישראל על חויית ההתגלות והנבואה הבלתי-אמצעית, והוויתור המשתמע מכך על הסמכות האישית לפרש את דבר ה’ – כל אחד ואחת בעצמו ולעצמו. שפינוזה רואה בוויתור העם על סמכות זו לטובת נביאים וכוהנים בכייה לדורות.
הרמב”ם, רבי משה בן מיימון, הפילוסוף בן המאה השתים-עשרה, תפס את הנבואה של משה רבנו כרמה הגבוהה ביותר של השגה שכלית. אבל משה רבנו עצמו, שעליו נאמר בפסוק אחר בפרשה שלנו “והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה” (במדבר יב:ג), לא הסכים עם איפיון זה של נבואתו. משה רבנו לא תפס את הנבואה כרמה שכלית השמורה לאליטה אינטלקטואלית בלבד. הוא שמח לשמוע שאלדד ומידד, הזקנים שנשארו במחנה, חוו את ה’ ישירות ושיתפו את הסובבים אותם בתוכן החוייה, כדרכם של נביאים. משה ממש השתוקק לכך שכל אחד ואחת מבני ישראל יחוש את האלוהות ישירות ובהתמדה, כל אחד ואחת בדרכו, ויקדישו את חייהם להתנבאות משותפת זו. “ומי יתן כל עם ה’ נביאים”, אמר, “כי יתן ה’ את רוחו עליהם!” אמן, וכן יהי רצון.
שבת שלום!
משה בנוביץ הוא פרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר למדעי היהדות. מחקריו מתמקדים בתולדות ההלכה ובניתוח היסטורי ופילולוגי של סוגיות מן התלמוד הבבלי בענייני שבועות ונדרים, קריאת שמע ותפילה, ברכות ומועדים ודיני ממונות. בין פרסומיו: פירושים מקיפים לפרקים מן התלמוד הבבלי שיצאו לאור בהוצאת בית המדרש לרבנים באמריקה והאיגוד לפרשנות התלמוד, הספר Kol Nidre: Studies in the Development of Rabbinic Votive Institutions (אטלנטה 1998), ומאמרים רבים.