הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

מתי יש ללמוד פרקי אבות ומתי יש לומר ברכי נפשי ושירי המעלות בשבת אחר הצוהריים?

(אורח חיים רצ"ב:ב' בהגהות הרמ"א)

עשה לך רב
שנה ו', מספר 1
מרחשוון תש"ף


שאלה מאת ד"ר יהושע גרינפילד מניו יורק: במאמרך בחודש מאי (עשה לך רב, שנה ה', מספר 4) אתה הדגשת את החשיבות של לימוד פרקי אבות כאחד מן הטקסטים הבסיסיים ביותר של חז"ל. בעקבות כך, יש לי שאלה. לפי סידורים רבים אנו נסיים ללמוד פרקי אבות השנה בפרשת ניצבים (28.9.19) ונתחיל לומר ברכי נפשי ושירי המעלות (תהלים ק"ד, ק"כ-קל"ד) בשבת בראשית (26.10.19). האם יש מנהגים לגבי מה לומר בשלוש השבתות שבאמצע – שבת שובה-וילך, שבת האזינו, ושבת חול המועד סוכות?

תשובה: עתה, לאחר החגים, יש לי קצת פנאי לענות על שאלתך. אני חושב ששאלתך מניחה שיש מנהג קבוע ללמוד פרקי אבות מפסח ועד ראש השנה ולומר ברכי נפשי ושירי המעלות משבת בראשית ועד פסח. אם כן, מה אומרים בין שני המנהגים?

ברם, באמת אין מנהג קבוע.

המנהג ללמוד פרקי אבות התחיל בתקופת הגאונים לפני שנת 850, ואילו המנהג לומר שירי המעלות נזכר לראשונה על ידי ארחות חיים בפרובנס בסביבות 1300 ועל ידי ר' דוד אבודרהם בסביליה בשנת 1340. לכתחילה, לא היה שום קשר בין שני המנהגים האלה.

הגאונים "שנו", כלומר אמרו בעל פה, את כל פרקי אבות כל שבת כל השנה כולה, ואילו ארחות חיים וספר אבודרהם אמרו שיש לומר את שירי המעלות כל שבת כל השנה כולה.

א) מתי שונים/לומדים פרקי אבות?

בעבר, היו מנהגים רבים. הנה המנהגים שמצאתי עד כה:

  1. כל פרקי אבות כל שבת

תשובה המיוחסת לרב שר שלום גאון, גאון סורא בשנים 853-848, או לרב נטרונאי גאון, גאון סורא בשנים 857-853, מצוטטת במלואה על ידי שבעה גאונים וראשונים,(1) ובצורה מקוצרת על ידי ראשונים רבים.(2) והרי ציטוט חלקי מן הנוסח הנמצא בסדר רב עמרם גאון, שמלך בסורא לאחר רב נטרונאי:

והכי אמר רב שר שלום גאון [או: רב נטרונאי גאון]… שמנהג בית רבינו שבבבל, שאחר תפילת מנחה בשבת שונין אבות וקנין תורה [הפרק הששי שסופח לפרקי אבות]

רב שר שלום (או רב נטרונאי) גם מסביר שאנו שונים אבות הפותחת במילים "משה קיבל תורה מסיני" לזכר משה רבינו שנפטר באותה שעה, למרות שהרבה חלקו על קביעה זאת.(3)

פרופ' א"א פינקלשטין הציע לפני שנים רבות שהמנהג לשנות אבות, שמדגישה את שלשלת הקבלה של חז"ל, התפתח כחלק מן המאבק נגד הצדוקים, שכפרו בתורה שבעל פה (ראו שרביט, עמ' 171, והערה 11). ברם, במחילה, תיאוריה זו לא כל כך משכנעת, מכיוון שרוב אבות נאמר לאחר תקופת הצדוקים ומכיוון שהמנהג של שינון אבות בשבת רק מופיע במאה התשיעית. סביר יותר להניח, וכך טוען יעקב גרטנר, שהגאונים שנו פרקי אבות כחלק ממאבקם נגד הקראים, שהתנגדו לרבנים ושכפרו בסמכות התורה שבעל פה.(4)

בכל אופן, הפשט של הקטע של רב שר שלום גאון/רב נטרונאי גאון הוא ככל הנראה ששנו אבות וקנין תורה כל שבת במשך כל השנה כולה. וכך סוכם מנהג זה על ידי ר' נתן ב"ר יהודה (המחכים, עמ' 27) בספרד במאה השלוש-עשרה: "שהרי מנהג [בבל] לומר מסכת אבות בקיץ ובחורף".

מנהג זה גם נזכר על ידי מחזור ויטרי (צרפת, בסביבות 1120, עמ' 112), האומר "ויש שקורין אותם בכל שבת ושבת". וכך היה מנהגו של רבינו תם (צרפת, נפטר 1171) שלאחר ציטוט קצר של רב שר שלום גאון, כותב (ספר הישר, חלק השו"ת, מהד' רוזנטל, ברלין, תרנ"ח, עמ' 85): "… אלא שקורין מס[כת] אבות וגומרין אות[ה] חמשה פרקים [כלומר, בלי פרק קנין תורה] כל מנחה שבת".

2. פרק א' כל שבת כל השנה כולה: זהו המנהג המצוי בתכלאלים קדומים של יהודי תימן (מן השנים 1618-1472), כי כך הם הבינו את דברי הגאונים (שרביט, עמ' 174-173).

3. כל שבת בשחרית: כך נהגו בספרד בסביבות שנת 1340 לפי טור אורח חיים רצ"ב; וכן באלג'יר בשנת 1888 (שרביט, הערה 37).

4. מפסח ועד שבועות: ספרד לפי אבודרהם, עמ' רמ"ה ור' יצחק אבוהב (צונץ, הערה 9); "יש מקומות" לפי ארחות חיים = כל בו; מגן אבות; מרוקו במאה השש-עשרה (שרביט, עמ' 176); ארץ ישראל במאה השש-עשרה (שם).

5. כשיש שבע שבתות לפני שבועות, קוראים בשבת השביעית את פרק "דרכן" מדרך ארץ זוטא: יהודי מרוקו בצפת (צונץ).

6. כל ימות הקיץ: "ובצרפת רוב מקומות" לפי המנהיג; "מנהגינו" לפי המחכים; "בני צרפת" לפי המחכים; "בקיץ" לפי מגן אבות.

7. מפסח ועד שבועות, פרק אחד כל שבת; משבועות ועד י"ז בתמוז, שני פרקים כל שבת: "ויש מקומות" לפי מנהגים לרבינו יצחק מדורא, מהד' אלפנביין, עמ' 159; מנהגים דבי מהר"ם מרוטנברג, מהד' אלפנביין, עמ' 29; מהרי"ל (אבל לא אומרים פרק אם שבועות חלה בשבת); במגנצא ובפרנקפורט ע"נ מיין (צונץ, הערה 7).

8. אפילו בשבועות שחלה בשבת: מובא על ידי המהרי"ל; צונץ, הערה 12.

9. שני פרקים בכל שבת ושבת: "יש מקומות" — כל בו.

10. מפסח ועד י"ז בתמוז, "בכל שבת ג' פרקים": ארחות חיים (והשוו צונץ למנהג במרוקו).

11. משבועות ועד ואתחנן: צונץ.

12. משבועות ועד סוכות, סך הכל שלוש פעמים, פרק אחד כל שבת: מתחילים בשבתות נפ"ש = נשא, פנחס, שופטים — ארחות חיים (והשוו כל בו).

13. מפסח ועד ראש השנה, סך הכל ארבע פעמים, פרק אחד כל שבת: "במלכות אשכנז וצרפת" לפי מחזור ויטרי; המחכים; אושטרייך לפי מהרי"ל.

14. "כל ימי החורף": "ויש נהגו" לפי המנהיג. "ברגונייא" לפי המחכים, ושם שונים את אבות ארבע פעמים – מתחילים מחדש בפרשיות בראשית, ויצא, שמות, ותרומה. לפי מחזור ויטרי, "יש בשאר מלכיות שאומ[רים] אותם בימות הגשמים". באותו חיבור יש פירוש שלם לפרקי אבות שכעת יודעים שהוא נכתב על ידי ר' יעקב ב"ר שמשון, תלמידו של רש"י (צרפת, בסביבות 1100).(5) בנוסח המופיע במחזור ויטרי יש בתחילת כל פרק רשימה של הפרשיות שבהן אומרים אותו פרק (עמ' 461, 492, 505, 520, 534, 553). אותן רשימות כוללות את כל הפרשיות מבראשית ועד צו. כלומר, בצרפת שנו או קראו את פרקי אבות במשך כל ימי החורף.

15. "מדברות לדברות, ממתן תורה [=יתרו] ועד ואתחנן": המנהיג; "מדברות ראשונות לדברות אחרונות" – מחזור ויטרי.

16. מיתרו ועד מסעי, שני פרקים כל שבת: פרובנס לפי ארחות חיים, "ממתן תורה ועד משנה תורה", חוץ מראש חודש, חודש ניסן, ועוד (והשוו כל בו).

ב) ברכי נפשי ושירי המעלות

המנהג המקורי היה לומר את פרקי שיר המעלות (תהלים ק"כ-קל"ד) כל שבת כל השנה — אבודרהם, עמ' קפ"ב, או: תהלים קי"ט ופרקי שיר המעלות כל שבת כל השנה — ארחות חיים, דף ס"ו ע"ג, סעיף ח'.

ברם, מנהג זה היה פחות נפוץ מן המנהג של פרקי אבות. לפי ר' חיים ויטל (1620-1543), מורו ורבו האר"י, ר' יצחק לוריא (1572-1534), "לא היה נוהג לאומרם כלל ועיקר" (שער הכוונות, דף נ"א ע"ד ושוב בדף ס' ע"א למטה; גם מובא אצל כף החיים לאורח חיים רצ"ב: ב', אות כ"ה).

ג) מיזוג שני המנהגים

כתב ר' משה איסרליש, הרמ"א (קרקוב, 1572-1525) בהגהותיו לאורח חיים רצ"ב:ב': "אבל אומרים פרקי אבות בקיץ ושיר המעלות בחורף, וכל מקום לפי מנהגו". כלומר, הוא הכיר את שני המנהגים והוא או מישהו לפניו החליט למזג את שני המנהגים. זה דומה לכלל הידוע של רב פפא בתלמוד הבבלי. כשיש שניים או יותר נוסחי תפילה, הוא פוסק: "הלכך נימרינהו לתרוייהו — לפיכך הבה נאמר את שניהם" או "הילכך נימרינהו לכולהו — לפיכך הבה נאמר את כולם" (ברכות י"א ע"ב בכתבי היד; ברכות נ"ט ע"א, נ"ט ע"ב, ס' ע"ב, תענית ו' ע"ב-ז' ע"א, מגילה כ"א ע"ב, סוטה מ' ע"א).

יש להדגיש שאף אחד משלושת הרבנים שהוזכרו עד כה – ארחות חיים, אבודרהם, והרמ"א – לא הזכיר את "ברכי נפשי" בכלל.

מצד שני, הרב מרדכי יפה (1612-1530; לבוש אורח חיים תרס"ט), תלמידו של הרמ"א, כתב שנוהגים לומר ברכי נפשי וט"ו שיר המעלות עמו משבת בראשית ועד השבת שלפני שבת הגדול. הוא מסביר שאומרים ברכי נפשי מכיוון שכל אותו המזמור מדבר בעניין מעשה בראשית. ובעזרת מדרש הוא גם מנסה לקשר בין פרקי שיר המעלות למעשה בראשית.

ד) סיכום והלכה למעשה

עד כאן ראינו שלכתחילה יהודי בבל במאה התשיעית שנו בעל פה את כל פרקי אבות כל שבת, ואילו בפרובנס ובספרד (בסביבות השנים 1340-1300) קראו את ט"ו פרקי שיר המעלות כל השנה כולה. כשהרמ"א, הלבוש ואחרים מיזגו את שני המנהגים, היו כמה שבתות בין ראש השנה ושבת בראשית שבהן לא אמרו לא את אבות ולא את שירי המעלות.

ולכן, באותן שבתות אתה יכול ללמוד פרקי אבות לפי המנהג המקורי או לפי מנהג מספר 12 לעיל; או לקרוא את שירי המעלות לפי המנהג המקורי; או לא לקרוא את שניהם. אבל, כפי שהדגיש רב שר שלום גאון, בוודאי עדיף "להתעסק בתורה" מלשבת ולדום בין מנחה של שבת למעריב של מוצאי שבת.

דוד גולינקין
ירושלים עיר הקודש
אסרו חג הסוכות תש"ף


הערות

תודתי לאחי החזן אברהם גולינקין שאתו שוחחתי על כמה מן המנהגים המוצגים כאן.

  1. יש שלוש מהדורות מודרניות של תשובה זו: אוצר הגאונים לשבת, חלק התשובות, עמ' 103, סימן שט"ו; תשובות שר שלום גאון, מהד' ויינברג, סימן כ"ו, עמ' ס"ט; תשובות רב נטרונאי גאון, מהד' ברודי, אורח חיים, סימן פ"ז, כרך א', עמ' 202-200. שבעת המקורות הקדומים הם: סדר רב עמרם גאון, מהד' גולדשמידט, עמ' פ'; שערי תשובה, מהד' לייטר, סימן ר"כ; מחזור ויטרי, עמ' 111; סידור רש"י, עמ' 259; ספר הפרדס, עמ' שי"ג-שי"ד; סידור רבנו שלמה מגרמייזא [שבאמת נערך בידי הראב"ן במגנצא במאה הי"ב], עמ' קפ"ד; ארחות חיים, דף ס"ו ע"ב.

והשוו לתשובתו הקצרה של רב פלטוי גאון בתשובות הגאונים, מהד' ליק, סימן ז' = אוצר   הגאונים, שם, סימן שט"ז.

  1. ראו רשימה ארוכה בהערותיו של יצחק רפאל, ספר המנהיג, עמ' קפ"ו, שורה 76, אבל אפילו אותה רשימה איננה שלמה. רוב הראשונים מייחסים את התשובה הזאת לרב שר שלום גאון.
  2. ראו, לדוגמא, תוספות למנחות ל' ע"א, ד"ה מכאן; המנהיג, עמ' קפ"ח-קפ"ט; אור זרוע, מהד' זיטאמיר, חלק ב', סימן פ"ט, דף כ"ד ע"א-ע"ב = מהד' מכון ירושלים, כרך ב', עמ' קל"ג-קל"ד; רבינו ירוחם, מהד' ויניציאה, דף ק"כ ע"א-ע"ב = מהד' חזן, כרך א', עמ' תקמ"ה; המחכים, עמ' 26; אבודרהם, עמ' קע"ט-ק"פ; שבלי הלקט, סימן קכ"ז, מהד' בובר, דף נ' ע"א. גם חוקרים מודרניים הדגישו את הקושי הזה – ראו, לדוגמא, יעקב שור, ספר העתים, קרקוב, תרס"ג, עמ' 290, הערה 195; ראובן מרגליות, ספר חסידים, ירושלים, תשי"ז, עמ' רס"ה, הערה ב'; וגרטנר במאמרו, הערה 16.
  3. ראו מאמרו של גרטנר. ברודי הנ"ל (לעיל, הערה 1), עמ' 202, סוף הערה 6 התנגד לתיאוריה של גרטנר מבלי לנמק.
  4. ראו הרב מרדכי לב קצנלנבוגן, משנת ראובן, מסכת אבות, פרקים א'-ב', ירושלים, תשס"ה, עמ' י"א-י"ב.

 ספרות

א) על פרקי אבות

אבודרהם – ספר אבודרהם השלם של ר' דוד אבודרהם (סביליה, 1340), מהד' קרויזר, ירושלים, תשכ"ג, עמ' קע"ט-ק"פ, קפ"ב, רמ"ה

ארחות חיים – ארחות חיים של ר' אהרן הכהן מלוניל (בסביבות 1300), מהד' ויניציאה, הלכות שבת, דף ס"ו ע"ב-ע"ג, סעיפים ד', ז', ח'

גרטנר – יעקב גרטנר, סידרא ד' (תשמ"ח), עמ' 32-17 = גלגולי מנהג בעולם ההלכה, ירושלים, תשנ"ה, פרק ד'

המחכים – ספר המחכים של ר' נתן ב"ר יהודה (ספרד, המאה הי"ג), מהד' פריימאנן, האשכול ו' (תרס"ט), עמ' 27-26

המנהיג – ספר המנהיג של ר' אברהם מלוניל (נכתב בטולידו, 1204), מהד' רפאל, עמ' קפ"ז-ק"צ

כהן – י' י' כהן, קרית ספר מ' (תשכ"ה), עמ' 105-104 = מקורות וקורות, ירושלים, תשמ"ב, עמ' 41-40

כל בו – כל בו, מהד' אברהם דוד, חלק ב', ירושלים, תש"ן, טורים רל"ח-רמ"א

מגן אבות – מגן אבות של ר' שמעון בר צמח דוראן (מיורקה ואלג'יר, 1444-1361), מהד' קצנלנבוגן, משנת ראובן, מסכת אבות, פרקים א'-ב', ירושלים, תשס"ה, עמ' צ"ד

מהרי"ל – מנהגי מהרי"ל של ר' זלמן משוטיגווערא, המוסר את מנהגי רבו ר' יעקב מולין (מגנצא, 1427-1360), מהד' שפיצר, ירושלים, תשמ"ט, עמ' קנ"ב-קנ"ג

מחזור ויטרי – מחזור ויטרי של ר' שמחה מויטרי (צרפת, בסביבות 1120), מהד' הורוויץ, ברלין, תרמ"ט-תרנ"ז, עמ' 112-111 ועוד

שרביט – שמעון שרביט, שנתון בר אילן י"ג (תשל"ו), עמ' 177-169

צונץ –  Leopold Zunz, Die Ritus, Berlin, 1859, pp. 85-86 = יום-טוב ליפמן צונץ, מנהגי תפילה ופיוט בקהילות ישראל, ירושלים, תשע"ו, עמ' 88-87

ב) על ברכי נפשי/שיר המעלות

אייזנשטיין – י"ד אייזנשטיין, אוצר דינים ומנהגים, ניו יורק, 1917, עמ' 56

בער – יצחק בער, סדר עבודת ישראל, רדלהיים, תרכ"ח, עמ' 266

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא שוחרי עמותות שכטר - ארגון ללא מטרת רווח אשר מטרתו גיוס כספים למכון שכטר, נשיא בדימוס של מכון שכטר למדעי היהדות ופרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר. פרופ' גולינקין הוא אחד מהוגי הדעות המובילים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) ומחבר פורה, המבקש לקדם את הגישה היהודית בעידן המודרני בתוך הפרמטרים של ההלכה. הוא ייסד את המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר במטרה לפרסם ספרים העוסקים בהלכה שימושית. כמו כן, הוא המנהל של המרכז לחקר האישה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האישה בהלכה ותשובות וספרי הלכה שנכתבו בידי נשים. הודות לפעילותו הבלתי פוסקת בתחום ההלכה הוא נעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתנועה, שאף זכה לכבוד מצדם של חוקרים אורתודוקסיים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן