עשה לך רב

שנה 8, מספר 1

טבת תשפ”ב

האם מותר למדינת ישראל או האם היא חייבת להסגיר מבוקש/ת יהודי/ה לחו”ל?

(יורה דעה קנ”ז:א’)

מאת הרב דוד גולינקין

לע”נ אמי מורתי הרבנית והמחנכת 

בלומע דבורה  גולינקין ז”ל

במלאת עשר שנים למותה

נלב”ע כ”ז טבת תשע”ב

 יהי זכרה ברוך!

שאלה: מאז שעלתה פרשת מלכה לייפר לכותרות בשנת 2008, שמענו מרבנים שונים שעל פי הלכה אסור להסגיר אותה לשלטונות אוסטרליה. בינתיים, היא הוסגרה סוף סוף לשיפוט שם בינואר 2021. האם ההלכה באמת מתנגדת להסגרה במקרים כאלה?(1)

תשובה: בתשובה להלן ניווכח לדעת שלא זו בלבד שההסגרה איננה אסורה במקרים כאלה, אלא שההלכה מחייבת הסגרה במקרים כאלה.

א) רקע הפרשה (2)

מלכה לייפר ניהלה בית ספר חסידי לבנות בשם “עדת ישראל” במלבורן, אוסטרליה בין השנים 2008-2000. בפברואר 2008 האשימה דסי ארליך, תלמידה לשעבר בבית הספר שעלתה ארצה בשנת 2007, שמאז שהיא הייתה בת 15 נהגה לייפר לחבק אותה ולנשק אותה בפה, לגעת בחלקי גופה, ובהמשך לעסוק בהתעללות מינית ואף באונס במשך שנים. במרץ 2008 התעמתה הנהלת בית הספר עם לייפר וזו הכחישה את כל הטענות. ברם, במקום להתלונן במשטרה, הורתה ההנהלה ללייפר לעזוב את אוסטרליה ובאותו לילה הזמינה ומימנה כרטיסים לארץ ללייפר יחד עם ארבעה מתוך שמונת ילדיה.

המאבק להסגיר אותה לאוסטרליה נמשך 13 שנה משנת 2008 ועד ינואר 2021. יתכן גם שהיא המשיכה לבצע תקיפות מיניות בעיר עמנואל. באוסטרליה הגישו נגדה כתב אישום הכולל 74 סעיפי אשמה בגין עבירות מין שבוצעו בין השנים 2008-2004. בשנת 2012 הוצא נגדה צו מעצר בבית משפט באוסטרליה והיא נעצרה בארץ באוגוסט 2014, אבל היא שוחררה למעצר בית בבני ברק עם אזיקים אלקטרוניים.  תהליך ההסגרה נעצר ביוני 2016 בטענה שלייפר סובלת ממתח נפשי ומהתקפי חרדה ואינה כשירה לעמוד לדין.

בפברואר 2018 היא נעצרה שוב לאחר שהוכח שהיא מתחזה וממשיכה לנהל אורח חיים נורמלי. לאחר מכן, היא שוחררה מן הכלא במרץ 2018 בעזרת הרב יצחק דוד גרוסמן, אבל כעבור זמן קצר הוא נסוג מן העניין והיא הוחזרה לכלא. ביולי 2019 פסק בית המשפט המחוזי בירושלים שמחלת הנפש של לייפר הייתה שקרית. במאי 2020 פסק אותו בית המשפט שהיא כשירה להסגרה לאוסטרליה והיא הוסגרה סוף סוף בינואר 2021.

במקביל לכל הנ”ל, בשנת 2015 חייב בית המשפט העליון של ויקטוריה את בית הספר עדת ישראל לשלם לארליך פיצויים בסכום של 1.27 מיליון דולר אוסטרלי ועל לייפר הוטל לשלם פיצויים עונשיים בסך 150,000 דולר.

ראש הממשלה של אוסטרליה מלקולם טורנבול העלה את נושא ההסגרה בפני ראש הממשלה בנימין נתניהו בנובמבר 2017  וגם ראש הממשלה סקוט מוריסון שוחח עם נתניהו על מנת לזרז את ההסגרה. שני ראשי ממשלה של מחוז ויקטוריה גם העלו את הנושא בפני השלטונות בארץ. ביולי 2017 הוגשה עצומה עם 17,000 חתימות מתושבי קולפילד לחברי כנסת בישראל.

זאת לא הפעם הראשונה שישראל סחבה הסגרה של יהודי/ישראלי לחו”ל. מקרים מן העבר כוללים את פרשת הרוצח ויליאם נקש (1987-1983), פרשת הזוג מנינג (1991-1993), ועוד. אבל מבחינת התדמית של מדינת ישראל זאת כנראה הפרשה החמורה ביותר שנסחבה משנת 2008 ועד ינואר 2021. אכן, המאמר הלועזי בוויקופדיה מפנה ל-68 דיווחים, לא רק בעיתונים אוסטרליים ובארץ (כגון ynet, Jerusalem Post, Times of Israel והארץ) אלא גם בתקשורת העולמית כגון הניו יורק טיימס, רויטרס, ו-ABC News.

לבסוף, משטרת ישראל התחילה לתחקר את סגן שר הבריאות דאז יעקב ליצמן בפברואר 2019 בחשד שעשה שימוש בסמכויותיו בניגוד לחוק על מנת למנוע את הסגרת לייפר. הוא מואשם בכך שלחץ על רופאים לארגן חוות דעת פסיכיאטרית שתקבע שלייפר אינה כשירה לעמוד לדין. הוא כנראה עשה כך מכיוון שגם הוא וגם לייפר נמנים עם חסידי גור. באפריל 2021 המליצה משטרת ישראל לפרקליטות להגיש כתב אישום נגד ליצמן בגין הדחת עד, מרמה, והפרת אמונים.

ב) חילול השם וריבוי עבריינות

ועתה נשיב לשאלה. בראש ובראשונה יש להדגיש שאי-הסגרתה של לייפר כבר הובילה לשלוש-עשרה שנה של חילול השם בינלאומי, וחילול השם הוא מצוות לא תעשה.(3) מצד שני, הסחבת של שלוש-עשרה שנה בהסגרת לייפר עלולה לעודד פושעים יהודים בעולם להגר למדינת ישראל. הם יבינו שמדינת ישראל היא “עיר מקלט” לפושעים למיניהם. חששות אלו אינם חדשים.

כפי שכתב הרב ד”ר טוביה פרידמן ז”ל בזמנו (ראו את רשימת הספרות בסוף התשובה), משתמע מבבלי נדה ס”א ע”א שאסור להסתיר נאשם יהודי שבורח משלטונות זרים. מסופר שם על כמה מבני הגליל שיצא עליהם קול שהרגו את הנפש. הם נמלטו אצל רבי טרפון וביקשו ממנו שיסתירם. רבי טרפון סירב למלא את בקשתם ואמר להם שיסתירו את עצמם. רש״י מפרש (ד”ה מיחש ליה מיבעי): “ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם” (אבל ראו תוספות שם, ד”ה אטמרינכו להסבר אחר).

שני החששות הנ”ל הובעו בצורה מפורשת בפולין כבר במאה ה-16 על ידי ר׳ מאיר ב”ר אברהם ז”ק, חתנו של המהרש״ל (פולין, נפטר 1573). הוא דן בעניינו של ראובן שבא לביתו של שמעון באישון לילה ופצעו בחרב. לאחר מכן, הוסיף להכותו באלה כבדה והרגו לעיני בנו ובתו של שמעון, ואף פגע בבן כשניסה הלה לחלץ את אביו מידיו. לאחר מאסרו של ראובן, נעשה ניסיון לשחד את השלטונות בממון ולפדות מידם את הרוצח בעקבות הצהרתו כי ברצונו לשוב בתשובה. מהר”ם ז״ק מזהיר נגד כל צעד כזה וכותב:

זה הוא חילול השם! שיאמרו: אין עונש שפיכות-דמים אצל יהודים נחשב חטא. והיה אם גוי יהרוג חס וחלילה ליהודי, גם כן לא ידונו לעשות נקמה?!… ותמיד אני צועק ככרוכיא [= כעגור, בקולי קולות] על מנהיגי הדור שכל גנב או חוטא שבא למאסר, עושין השתדלות לפדות אותו על ידי שחדים [=שוחדים]. דבר זה בעוונותינו הרבים מרבה פשעים וגניבות! כל אחד עושה מה שלבו חפץ, ורבו פריצי הדור כאלו [ו]אנחנו רואים, בעוונותינו הרבים, רוב גנבי ישראל! על כן, חס וחלילה שלא לתת פרוטה לפוטרו ממוות! (ראו מראי מקומות להלן בסעיף ה.)

ג) חמשת המקרים הקלאסיים של הסגרה במקרא ובספרות חז”ל

לפני שנציג את חמשת המקרים הקלאסיים של הסגרה מימי קדם, כדאי לצטט פסוק אחד המבטא את הגישה הכללית של המקרא לנושא הנדון: “וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה, מעם מזבחי תקחנו למות” (שמות כ”א:י”ד; והשוו מלכים א א:נ-נג; ב:יג-כה). כלומר, יש כאן הנחת יסוד שכאשר מישהו רוצח בזדון, יש להמיתו על אף שהוא מחזיק בקרנות המזבח על מנת להציל את עצמו.

יש חמישה מקרים קלאסיים של הסגרה: שלושה במקרא, אחד במדרש, ואחד בתלמוד הירושלמי. בארבעה מקרים נענה הציבור היהודי בחיוב והסגיר את המבוקש למבקשיו. רק במקרה אחד סירבו, ואותו סירוב המיט אסון על הציבור. ואם תאמר, למה המקרים האלה חשובים, יש לומר שהמקרים הם בגדר “מעשים שהיו” ויש להם כח רב בהלכה על פי המושג ש”מעשה רב”, של”מעשה” יש תוקף משפטי.(4)

והרי חמשת המקרים:

1. שופטים ט״ו:א׳-י״ז: שמשון נקם בפלשתים “ויך אותם שוק על ירך  מכה גדולה”.

ט וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים וַיַּחֲנוּ בִּיהוּדָה; וַיִּנָּטְשׁוּ בַּלֶּחִי.  י וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יְהוּדָה: לָמָה עֲלִיתֶם עָלֵינוּ? וַיֹּאמְרוּ: לֶאֱסוֹר אֶת שִׁמְשׁוֹן עָלִינוּ, לַעֲשׂוֹת לוֹ, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ.  יא וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה אֶל סְעִיף סֶלַע עֵיטָם, וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן: הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים, וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ! וַיֹּאמֶר לָהֶם: כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי, כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם!  יב וַיֹּאמְרוּ לוֹ: לֶאֱסָרְךָ יָרַדְנוּ, לְתִתְּךָ בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים! וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן: הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן תִּפְגְּעוּן בִּי אַתֶּם!  יג וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֵאמֹר: לֹא, כִּי אָסֹר נֶאֱסָרְךָ וּנְתַנּוּךָ בְיָדָם, וְהָמֵת לֹא נְמִיתֶךָ. וַיַּאַסְרֻהוּ בִּשְׁנַיִם עֲבֹתִים חֲדָשִׁים וַיַּעֲלוּהוּ מִן הַסָּלַע.

כלומר, הפלשתים דרשו את הסגרת שמשון, בני יהודה נעתרו לבקשתם ואף שמשון הסכים לכך.

2. שופטים, פרקים י”ט-כ”א: בני בליעל בגבעה התעללו בפילגש בגבעה בצורה אכזרית ביותר וגרמו למותה. הסיפור ממשיך (כ’:י”ב-י”ד):

יב וַיִּשְׁלְחוּ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים בְּכָל שִׁבְטֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר:  מָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נִהְיְתָה בָּכֶם!?  יג וְעַתָּה תְּנוּ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וּנְמִיתֵם, וּנְבַעֲרָה רָעָה מִיִּשְׂרָאֵל! וְלֹא אָבוּ  [בְּנֵי] בִנְיָמִן לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל אֲחֵיהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  יד וַיֵּאָסְפוּ בְנֵי בִנְיָמִן מִן הֶעָרִים הַגִּבְעָתָה לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

בני ישראל נלחמו בבני בנימין וכתוצאה מכך נהרגו עשרות אלפים מבני השבט.

3. שמואל ב’ כ’:י״ד-כ״ב: שבע בן בכרי מרד במלך דוד וברח; יואב בן צרויה רדף אחריו:

יד וַיַּעֲבֹר בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אָבֵלָה וּבֵית מַעֲכָה וְכָל הַבֵּרִים; [וַיִּקָּהֲלוּ], וַיָּבֹאוּ אַף אַחֲרָיו.  טו וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל הָעִיר וַתַּעֲמֹד בַּחֵל וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יוֹאָב, מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה.  טז וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן-הָעִיר: שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ, אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב, קְרַב עַד הֵנָּה, וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ!  יז וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: הַאַתָּה יוֹאָב? וַיֹּאמֶר: אָנִי. וַתֹּאמֶר לוֹ: שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ. וַיֹּאמֶר: שֹׁמֵעַ אָנֹכִי.  יח וַתֹּאמֶר לֵאמֹר… יט אָנֹכִי, שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל; אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל — לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ה’?! כ וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר:  חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית!  כא לֹא כֵן הַדָּבָר, כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד – תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר! וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל יוֹאָב: הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה.  כב וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ, וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל יוֹאָב. וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו; וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם, אֶל הַמֶּלֶךְ.

כלומר, אשה חכמה שכנעה את בני העיר להרוג את שבע בן בכרי ולהשליך את ראשו אל יואב ועל ידי כך הצילה את כל העיר ממוות.

4. ויקרא רבה י״ט:ו’, מהד’ מרגליות, עמ’ תל״א-תל״ג (והשוו לתוספת לבראשית רבה צ״ד:ט’, מהד’ תיאודור-אלבק עמ’ 1185; ולירושלמי שקלים ו׳:ג’, נ׳ ע״א):

אָמְרוּ: כֵּיוָן שֶׁעָלָה נְבוּכַדְנֶצַּר לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם עָלָה וְיָשַׁב לוֹ בְּדַפְנִי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא [= דפני, על יד אנטוכיא], יָרְדָה סַנְהֶדְּרֵי גְדוֹלָה לִקְרָאתו.ֹ אָמְרוּ לו:ֹ הִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל בַּיִת זֶה לִיחָרֵב? אָמַר לָהֶן: לָאו, אֶלָּא יְהוֹיָקִים מלך יהודה מָרַד בִּי; תְּנוּהוּ לִי וְאני הולך לי. אזלון [=הלכו] וְאָמְרו לִיהוֹיָקִים: נְבוּכַדְנֶצַּר בָּעֵי לָךְ [=מבקש אותך]! אָמַר להון: וכָּךְ עוֹשִׂין, דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ! דּוֹחִין נַפְשִׁי ומקיימים נפשכם! לא כן כְּתִיב  “לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו” (דברים כג:טז)! אָמְרוּ לו:ֹ לֹא כן עָשְׂתָה זְקֵנָתְךָ [=האשה החכמה הנ”ל] לְשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי – “הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה” (שמואל ב’ כ:כא)? כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמַע לָהֶן  [=שלא הסכים להיסגר], עָמְדוּ וּנְטָלוּהוּ וְשִׁלְשְׁלוּ אותו. כיצד שִׁלְשלו אותו? ר’ אלעזר ור’ שמואל בר נחמן – ר’ אלעזר אמר: חי שלשְלוּ אוֹתוֹ…  ר’ שמואל בר נחמן אמר: מֵת שִׁלְשְׁלוּ אוֹתוֹֹ… אָמַר ר’ יהושע בֶּן לֵוִי: אֲנִי מְקַיֵּם דִּבְרֵי שְׁנֵיהֶם, חַי שִׁלְשְׁלוּ אוֹתוֹ אֶלָּא שֶׁהָיָה מְפֻנָּק וּמֵת בְּיָדָן.

כלומר, נבוכדנצר דרש את הסגרתו של המלך יהויקים ואם לאו, יחריב את בית המקדש. הסנהדרין אמרו ליהויקים להסגיר את עצמו ולמרות התנגדותו הסגירוהו: יש אומרים חי, יש אומרים מת, ויש אומרים חי — ומת בידי הבבלים.

5. ירושלמי תרומות ח’:י’, מ”ו ע”ב (מהדורת האקדמיה, טורים 252-251; והשוו בראשית רבה הנ”ל, עמ’ 1184):

עולא בר קושב תבעתיה מלכותא. ערק ואזל ליה ללוד גבי ר’ יושוע בן לוי. אתון ואקפון מדינתא. אמרו להן: אין לית אתון יהבין ליה לן, אנן מחרבין מדינתא. סלק גביה ר’ יהושע בן לוי ופייסיה ויהביה לון. והוה אליהו זכור לטוב יליף מיתגלי עלוי – ולא איתגלי. וצם כמה צומין ואיתגלי עלוי. אמ[ר] ליה: ולמסורות אני נגלה?! אמ[ר] ליה: ולא משנה עשיתי?! אמ[ר] ליה: וזו משנת חסידים?!

תרגום: עולא בר קושב, תבעה אותו המלכות [=הרומאים]. ברח והלך לו ללוד אצל ר’ יהושע בן לוי. באו [הרומאים] והקיפו את העיר. אמרו להם: אם אין אתם נותנים אותו אלינו, אנו מחריבים את העיר! עלה אצלו ר’ יהושע בן לוי ופייס אותו [להסגיר את עצמו] ונתנו להם. והיה אליהו [הנביא] זכור לטוב רגיל להתגלות אליו ולא התגלה. צם [ר’ יהושע בן לוי] כמה צומות ונתגלה אליו. אמר לו [אליהו]: ולמסורות אני נגלה! אמר לו [ריב״ל]: ולא משנה עשיתי! [כלומר, הברייתא שבתוספתא ובירושלמי  שנביא להלן]. אמר לו [אליהו]: וזו משנת חסידים!

כלומר, המלכות הרומית תבעה מבוקש יהודי בשם עולא בר קושב מיהודי לוד ואם לאו, יחריבו את העיר. רבי יהושע בן לוי שכנע את עולא להסגיר את עצמו לרומאים על סמך הברייתא שנביא להלן. אליהו הנביא לא היה מרוצה מכך מכיוון שבעיניו אין זאת “משנת חסידים”.

יש לציין שבשניים מן המקרים הנ”ל (סעיפים 2, 3) מדובר בהסגרת יהודי ליהודים אחרים, ואילו בשלושה מקרים (סעיפים 1, 4, 5) מדובר בהסגרת יהודי ללא-יהודים.

כללו של דבר, במקרא ובספרות חז”ל בשמונים אחוז מן המקרים הסגירו מבוקשים למבקשיהם ולעתים אף הרגו אותם לפני מסירתם (במקרה 3, ובמקרה 4 לדעת ר׳ שמואל בר נחמן). רק במקרה אחד סרבו להסגיר את המבוקשים (במקרה 2) ואותו סירוב המיט אסון על שבט שלם מישראל.

ניתן לטעון שבכל המקרים הנ״ל לא הייתה ברירה. סכנה לציבור עמדה מול סכנה ליחיד ולכן הציבור נאלץ להקריב את היחיד, ואילו במקרה שלנו לא נשקפת סכנה פיזית למדינת ישראל. ברם, שתי תשובות בדבר: אמנם מדינת ישראל אינה עומדת בפני סכנה פיזית, אולם גם הנאשמת אינה עומדת בפני סכנה שכזאת. אם לייפר תורשע בבית המשפט באוסטרליה היא לא תוצא להורג אלא תשב בכלא אוסטרלי. מצד שני, אמנם אין כאן סכנה פיזית למדינת ישראל אולם, כפי שכבר ראינו, יש כאן הרבה סכנות אחרות: סכנת חילול ה׳ וסכנת ריבוי עבריינות כפי שהוסבר לעיל, סכנה למשטר החוק במדינת ישראל, סכנה לילדים בעמנואל או בכל מקום שבו לייפר תגור, וסכנה למעמד החוקי של מדינת ישראל בקרב העמים שאיתם חתמה על הסכמי הסגרה.

אם כן, במקרה הנדון אין סכנה של ממש למבוקשת ויש סכנה של ממש לציבור בישראל ואין ספק שאנו חייבים לנהוג על פי רוב התקדימים הנ״ל ולהסגיר את היחיד לטובת הרבים.

ד) מקורות הלכתיים בספרות חז”ל

בנוסף על המעשים הנ”ל, יש כמה מקורות הלכתיים קלאסיים בספרות חז”ל הדנים בהסגרה.

1. תוספתא תרומות ז’:כ’ (מהד’ ליברמן, עמ’ 148; והשוו ירושלמי תרומות ח:י, מ”ו ע”ב, מהדורת האקדמיה, טורים 252-251):

סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו, ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם, [י]יהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל. אבל אם ייחדוהו להם, כגון שייחדו לשבע בן בכרי, יתנו להן ואל ייהרגו כולן…(5)

2. משנה תרומות ח’:י״ב:

וכן נשים שאמרו להם גוים: “תנו לנו אחת מכם ונטמאה, ואם לאו הרי אנו מטמאים את כלכם”, יטמאו את כלן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

חכמים רבים ניגשו לפרש את המקורות האלה ורבו הפירושים. אולם דבר אחד ברור מעל ומעבר לכל ספק: ההתנגדות העיקרית להסגרה מכוונת כלפי בקשה כללית כגון “אחד מכם” או “אחת מכם”. אולם ברגע שמייחדים בן אדם מסוים, כגון במקרה שלנו, ההתנגדות נעלמת. התנא פוסק בתוספתא “יתנו להן ואל ייהרגו כולן” וכך פסק ר’ יהושע בן לוי למעשה במקרה מספר 5 הנ”ל (“ולא משנה עשיתי”) וכך נהגו לרוב גם בתקופת המקרא כפי שראינו לעיל.

3. בירושלמי תרומות הנ”ל מביאים ברייתא הדומה לברייתא הנ”ל שבתוספתא יחד עם מחלוקת אמוראים בנדון:

תני: סיעות בני אדם  שהיו מהלכין בדרך ופגעו להן גוים ואמרו: תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו, ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם. אפילו כולן נהרגין, לא ימסרו נפש אחת מיש[ראל]. ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי, ימסרו אותו ואל ייהרגו.

אמ[ר] ר’ שמעון בן לקיש: והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי.

ור’ יוחנן אמ[ר]: אע”פ [=אף על פי] שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי.

כלומר, לדעת ריש לקיש רק מסגירים פושע שייחדוהו בתנאי שהוא פושע רציני ביותר כגון שבע בן בכרי, ואילו לפי ר’ יוחנן מסגירים כל פושע שייחדוהו.

ה) גישת הגאונים, הראשונים והאחרונים

א. פוסקים שלא הכריעו

כמה פוסקים חשובים הביאו את שתי הדעות של ר’ יוחנן וריש לקיש בלי להכריע. כך עשו הרב משה מקוצי (צרפת, נפטר 1236), ספר מצוות גדול, מצוות לא תעשה, סימן קס”ה, דף נ”ט ע”ד; הרמ”א (ר’ משה איסרליש, קרקוב, 1572-1530) ליורה דעה קנ”ז:א; והרב מרדכי יפה (פולין, 1612-1530; לבוש עטרת זהב, יורה דעה קנ”ז). הרב יוסף קארו (צפת, 1575-1488) הביא את שתי הדעות באריכות בבית יוסף ליורה דעה קנ”ז ד”ה תנן (בטור השלם, כרך ט’, עמ’ שמ”ז) אבל לא הכריע, ולכן כנראה השמיט את כל העניין מן השלחן ערוך.

ב. פוסקים שפסקו על פי ריש לקיש

1. הרמב״ם, משום מה, פסק כריש לקיש ולפי אליהו הנביא הנ”ל (הלכות יסודי התורה ה’:ה’):

נשים שאמרו להם עובדי כוכבים: תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן, יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם ייחדוהו להם ואמרו: תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחילה, ואם אינו חייב מיתה, יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

2. אכן, ספר חסידים המיוחס לר’ יהודה החסיד (אשכנז, נפטר 1217; מהד’ ויסטינצקי, ברלין, 1891, סימן רנ”ח, עמ’ 85 למעלה) העדיף את “מידת החסידות” של אליהו הנביא בירושלמי תרומות. (אבל ראו להלן לפסק הפוך של ספר חסידים.)
3. המהר”ם מרוטנברג (אשכנז, נפטר 1293) כנראה הגן על הרמב”ם נגד בעל הגהות מיימוניות (ראו להלן) אבל קשה לדעת מהו אמר בדיוק.(6)
4. הרב מנחם המאירי (פרובאנס, 1316-1249) כנראה פירש כמו הרמב”ם בחיבור התשובה (מהד’ סופר, ניו יורק, 1950, עמ’ 177), אבל נראה להלן שהוא פסק כמו ר’ יוחנן באריכות בפירושו למסכת סנהדרין.
5. הרב אלכסנדר זוסלין הכהן (ערפורט, נפטר 1349; ספר האגודה, ירושלמי תרומות, סוף פרק ח’, דפוס קראקא, של”א/1571, קצ”א ע”ב-קצ”ב ע”א = מהד’ בריזל, ירושלים, תשכ”ט, עמ’ קנ”ג) פסק לפי ריש לקיש: “ירושלמי: סיעת בני אדם… אל ימסרו להם. ואי [=ואם] ייחדו להם אחד, ימסרו להם, ומסיק בירושלמי: והוא שחייב מיתה כשבע בן בכרי“. אצלנו אין מסקנה כזאת, ושמא הייתה לו גירסא אחרת בירושלמי.

ג. פוסקים שפסקו על פי ר’ יוחנן

ברם, כבר תמה הרב מאיר הכהן מרוטנברג (אשכנז, סוף המאה ה-13) על הרמב”ם בהגהות מיימוניות על המקום (אות ו’): “צריך עיון שפסק כריש לקיש לגבי רבי יוחנן דאמר אף על פי שאינו חייב מיתה”. כלומר, הרמב”ם פסק כאן נגד כלל תלמודי ידוע — ר׳ יוחנן וריש לקיש הלכה כר’ יוחנן, פרט לשלושה מקרים (יבמות ל”ו ע”א ומקבילות; ויד מלאכי, סימן תקס”ח).

אכן, רוב הגאונים, הראשונים והאחרונים פסקו על פי ר’ יוחנן ומקורות אחרים שאם ייחדו להם יהודי אחד ימסרו אותו ואל ייהרגו אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי. יש להדגיש שבמקרים האלה לא מדובר ביהודים המואשמים ברצח בלבד אלא גם בעבירות אחרות. כמו כן, הפוסקים פסקו לעתים שיש להסגיר את היהודי לשיפוט או למיתה אצל גוים אפילו אם הוא רק היה חייב בדיני הגויים ולא בדיני ישראל.

והרי סיכום קצר של הפוסקים האלה בסדר כרונולוגי:

1. רב שלום גאון, גאון ארצישראלי (בסביבות שנת 900; פורסם מתוך כתב יד על ידי א”י איגוס, סורא א’ [תשי”ד], עמ’ 23 ואילך; מצוטט באריכות אצל איילי, עמ’ 36-35 ובקיצור אצל ליברמן, עמ’ 422, סוף הערה 141) פסק במקרה של יהודי שקילל את המלך שיש להצילו בממון, ואם זה לא עוזר וכל הקהילה בסכנה, מותר למסור אותו לסרדיוט [=פקיד, מפקד] של המלך למיתה על סמך הסוגיא בירושלמי תרומות.
2. הרב משה הכהן מלוניל (פרובאנס, המאה ה-12) השיג על הרמב”ם הנ”ל בהשגות הרמ”ך על הרמב”ם (בכסף משנה לרמב”ם הנ”ל; במהדורת הרב שמואל אטלס, עמ’ ב-ג): אמנם, נאמר בתלמוד (פסחים כ”ה ע”ב = יומא פ”ב ע”ב = סנהדרין ע”ד ע”א) שאם אמר לו המושל למסור את פלוני, ייהרג ואל יעבור שמי יאמר שדמך אדום יותר מדמו, אבל כאן “ליכא האי סברא [=אין סברא כזאת] דהא ייהרגו כולם והוא [=המבוקש] עצמו, ומוטב שייהרג הוא עצמו ואל ייהרגו כולם והוא עצמו”.
3. בניגוד לדעה שהובאה לעיל, במקום אחר בספר חסידים (מהד’ מרגליות, ירושלים, תשי״ז, סימן ת”ש = מהד’ ויסטינצקי, ברלין, 1891, סוף סימן רנ״ג, עמ’ 83) נאמר ש”אם [יש] אחד רשע ביניהם שמשים כולם בסכנה שמתקוטט עם הגוים… ואינו חושש, והרג את הגוי, נותנים אותו [לגוים] כדי שלא ייהרגו, שהרי הוא שם את עצמו ואת כולם בסכנה”.
4. רבינו שמשון משאנץ (צרפת וארץ ישראל, בסביבות 1216-1150) כתב בפירושו למשנה תרומות ח’:י”ב הנ”ל (דפוס ווילנא, מ”ג ע”א) על גוים שביקשו לטמא אשה: “בירושלמי מוכח דאם ייחדו להם אחת — מוסרים”.
5. הרב אברהם בן עזריאל (בוהמיה, המאה ה-13) — תלמידו של הרב אלעזר מוורמייזא בעל הרוקח (נפטר 1236) ורבו של הרב יצחק בן משה מווינא בעל ספר אור זרוע (נפטר בסביבות 1250) — עסק בעניינו באריכות. לאחר הבאת הסוגיא מירושלמי תרומות במלואה, הוא פוסק לפי רבי יוחנן (ספר ערוגת הבושם, מהד’ אורבך, חלק ג’, ירושלים, תשכ”ג, עמ’ 198-197; המובא בצורה מקוצרת בהגהות הרמ”א למרדכי בסוף מסכת סנהדרין (סוף סימן תשי”ח, דפוס ווילנא כ”ג ע”ב).
6. כבר ראינו לעיל את תמיהתו של הרב מאיר הכהן מרוטנברג על הרמב”ם (אשכנז, סוף המאה ה-13) בהגהות מיימוניות הנ”ל.
7. הרב פנחס הלוי מברצלונה, אחיו הגדול ורבו של הרב אהרן הלוי מברצלונה (ספרד, המאה ה-13) (7) כתב בספר החינוך (מהד’ שעוועל, סימן רס״ח, עמ’ שנ״ג): “ועוד אמרו זכרונם לברכה שאפילו היו כמה אלפי ישראלים ואמרו להם אנסים: תנו לנו אחד מכם ואם לאו נהרוג כולכם, ייהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל. ודווקא כשאמרו להם אחד סתם, אבל ייחדוהו להם בפירוש שאמרו תנו לנו פלוני ואם לאו נהרוג כולכם, רשאין ליתנו, כענין הידוע בשבע בן בכרי…”. כלומר, הוא פוסק ככל הנראה על פי רבי יוחנן.
8. הרב מנחם המאירי הנ”ל (פרובנס, 1316-1249; בית הבחירה לסנהדרין ע״ב ע”ב, מהד’ רלב״ג, ירושלים, תשל״א, עמ’ ר״ט = מהד’ סופר, פרנקפורט ע”נ מיין, תר”ץ, עמ’ 271-270) ציטט ופירש את הסוגיא מירושלמי תרומות ופסק: “ויראה כר’ יוחנן שהרי כל שנחלקו שניהם הלכה כמותו, וכל שכן בתלמוד שלו” [לפי המסורת שר’ יוחנן ערך את התלמוד הירושלמי]. ובהמשך הוא מסביר את הרמב”ם על פי דעת ריש לקיש ודוחה את דעתו.
9. הרב משה חלאווה (ספרד, 1370-1290 לערך) עסק בענייננו בפירושו לסוגיא “מאי חזית דדמא דידך סומק טפי” בפסחים כ”ה ע”ב (מהד’ ירושלים, 1966, עמ’ ע”ג-ע”ד). הוא מצטט את הברייתא מירושלמי תרומות ואת הסיפור על עולא בר קושב ור’ יהושע בן לוי. לדעתו, אליהו הנביא אמר לריב”ל “וזו משנת חסידים!” דווקא משום שריב”ל היה חסיד, “הא באינש דעלמא שרי [=הרי בבן-אדם רגיל – מותר]… הלכך בכל שנתחייב מיתה בין בישראל בין בעכו”ם — שרי [=מותר]…”. כלומר, לדעתו ניתן ללמוד מן הסיפור על עולא בר קושב וריב”ל שמותר למסור יהודי שנתחייב מיתה למי שמבקש אותו בכל מצב.
10. רבינו נסים גירונדי (ספרד, בסביבות 1376-1320) בר”ן על הרי”ף ליומא (דפוס וילנא, דף ד’ ע”א, ד”ה ומיהו) פוסק: “ומיהו אם אמרו עובדי כוכבים תנו לנו פלוני שביניכם ואם לאו נהרוג כולכם… ימסרוהו לו ואל ייהרגו כולם, כיון שאם לא יעשו כן, יהיה [=יהיו] הוא והם נהרגין” ואז הוא מצטט את הסוגיא מירושלמי תרומות. כלומר, סברתו דומה לסברת הרב משה הכהן לעיל.
11. הרב מאיר ב”ר אברהם זק הנ”ל פסק במאה השש-עשרה שכאשר מדובר ברוצח יהודי אין לתת פרוטה לשלטונות לפוטרו ממוות (פולין, המאה ה-16; הובא בשו״ת איתן האזרחי לר’ אברהם הכהן ראפפורט, אוסטרהא, תנ״ו, סימן מ״ה ומשם אצל יעקב בזק, “הריגת נפשות ודיניה בספרות השו״ת”, דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות, כרך ג’, ירושלים, 1972, עמ‘ 43, 46 = סיני ס“ח (תשל“א), עמ‘ רפ“ב, רפ“ד).
12. הרב יואל סירקיש (קרקוב, 1640-1561) כתב תשובה ארוכה על הסגרת שמש יהודי לשלטונות בעיר קאליש בשנת 1620 (שו”ת הב״ח, סימן מ״ג, דפוס פרנקפורט, תנ״ז בלבד) וסיכם את דעתו בקיצור בבית חדש לטור יורה דעה קנ״ז (סוף ד״ה ומ״ש בשעת השמד, בטור השלם, כרך ט’, עמ’ שמט). הוא התיר להסגיר את השמש היהודי למרות שהוא פסק כמו ריש לקיש והרמב”ם מכיוון שברור שהשמש אכן עשה מה שהגויים מייחסים לו. יתר על כן, הוא טוען שניתן למסור את היהודי לשלטונות גם על פי “משנת חסידים” של אליהו הנביא בירושלמי תרומות מכיוון ששם מדובר במסירה לשם הריגה, אבל כאן במקרה בקאליש מדובר במסירה לשם משפט  (ראו ניתוח יסודי של תשובתו אצל שוחט ובקיצור אצל אלון, עמ’ 273-271).
13. הרב נתן נטע כהנא מאוסטראה (פולין) נשאל בתשובה שנכתבה בין השנים 1639-1626 (המצוטטת מכתב יד אצל איילי, עמ’ 38-37) אם מותר להסגיר יהודי שהתנצר וברח מן הנוצרים חזרה לנוצרים. הנוצרים מאיימים על כל הקהילה, אבל לא ברור אם כוונתם רק להחזיר את היהודי לנצרות או לענות אותו או להרוג אותו. הרב כהנא פסק שיש למסור אותו ואינם צריכים לסכן עצמם בשביל שיזכה הלה. הוא אף מוסיף שבקהילת קראקא הגדולה “מסרו תינוק מבית הספר לידי גוים, שאמרו תנו לנו אותו תינוק לעבודה זרה”. טרם ראיתי את התשובה במלואה, אבל גם הוא פסק ככל הנראה לפי ר’ יוחנן שאם ייחדו את היהודי מסגירים אותו לגוים, בין אם הוא אשם כמו במקרה הראשון ובין אם הוא חף מפשע כמו במקרה השני.
14. הרב דוד הלוי (פולין, 1667-1586) היה חתנו של הב”ח הנ”ל. הוא למד (טורי זהב ליורה דעה קנ״ז, סעיף קטן ח’) מן הסיפור על שבע בן בכרי שיש למסור יהודי לשלטונות “אף על פי [ש]בדין תורה לא היה חייב מיתה אלא מצד המלכות” ומזה לומדים ש”אף בזמננו מי שפושע ומורד במלכות מוסרין אותו, והוא הדין בשאר עבירות… כגון עוסק בזיופים או שאר דברים שיש בהם סכנה, פשיטא שמוסרין אותו ומן הראוי למסור אותו אפילו אם לא ייחדוהו כיון שהוא רודף לשאר ישראל על ידי מעשיו הרעים שעושה בפשיעה, כן נראה לי בזה…”. כלומר, בניגוד לרבים מן הפוסקים הנ”ל, הט”ז פוסק שיש למסור יהודי פושע אף על פי שלא ייחדוהו, מכיוון שהוא מסכן את שאר ישראל על פי הדין של “מוסר” ושל “רודף”.(8)
15. הרב יעקב עמדן (אלטונא, 1776-1698; ספר בירת מגדל עוז, אבן בוחן, פינה א, אות ע’-ע”ה, ירושלים, תשכ”ט, עמ’ 59-58) כתב שאין דעתו של הרמב”ם מוכרחת. הוא מעדיף את גישת ר’ יהושע בן לוי בירושלמי תרומות שיש להסגיר את המבוקש אם ייחדוהו “ויותר נראה שהלכה היא ודאי ומורין כן”. כלומר, הוא פוסק נגד הרמב”ם. ובהמשך הוא כותב: “מכל מקום הלכה רווחת היא בישראל שכל מי שמכניס לאחרים בסכנה בפשיעה אין חוששין לו ומוסרין אותו ביד עכו”ם” ואז הוא מצטט את הט”ז.
16. הרב ישעיהו קרליץ (ליטא וישראל; 1953-1878) כתב בחזון איש לסנהדרין (סימן כ”ה, דף ר”ג ע”א; מצוטט אצל הרב פרידמן, עמ’ 59): “ולדינא ראוי לפסוק כרבי יוחנן”.

אמנם, יש כמה רבנים בזמננו שהתנגדו להסגרה של מבוקש יהודי ממדינת ישראל לחו”ל – ראו הרבנים גרשוני, ישראלי, ורבינוביץ. ברם אין  בידי הרבנים המכובדים האלה לדחות את התקדימים מן המקרא ומספרות חז”ל שהם בגדר “מעשה רב”, את הכלל הידוע שהלכה כרבי יוחנן נגד ריש לקיש, ואת הדעות של כל הפוסקים הנ”ל.

ו) סיכום והלכה למעשה

סיכומו של דבר, ההלכה חייבה את הסגרתה של מלכה לייפר לאוסטליה וזאת מכמה סיבות: אי-הסגרה היוותה חילול השם “וירבה פשעים וגנבות”. כה עשו אבותינו בתקופת המקרא ובתקופת התלמוד ברוב המקרים הדומים, למרות שהנאשם נמסר אז להריגה וודאית. זאת המשמעות הפשוטה של הברייתא שבתוספתא ובירושלמי, כך פסק רבי יוחנן והלכה כמותו נגד ריש לקיש, וכך פסקו רוב הפוסקים שעסקו בנושא  במשך הדורות. הסגרת נאשמת כגון מלכה לייפר לחו”ל מחויבת על פי חוקי המדינה, מחויבת על פי ההלכה, ומהווה קידוש שם שמיים ברבים.

דוד גולינקין

ירושלים עיר הקודש

כ”ז טבת תשפ”ב 

הערות

1. תשובה זאת פורסמה לכתחילה בתשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל ב’ (תשמ”ז), עמ’ 58-53 (וכן באתר responsafortoday.com) וכן בצורה אחרת תחת הכותרת “הסגרת רוצח יהודי״ בשיח מישרים 13 (ניסן ואייר תשמ״ז) עמ’ 17-15 בקשר להסגרת הרוצח ויליאם נקש לצרפת. בנוסח הנוכחי, המתייחס לדוגמא עכשווית של הסגרה, שכתבנו את כל התשובה, והוספנו הרבה מקורות וספרות.
2. אני מתבסס על הערכים “פרשת מלכה לייפר” ו- “Adass Israel sex abuse scandal” בוויקיפדיה (נבדקו 17.12.21). במאמר העברי יש 26 הערות ובמאמר הלועזי 68.
3. על חילול ה׳, ראו ויקרא כ״ב:ל״ב ועוד הרבה פסוקים; גיטין מ״ו ע״א; תוספתא בבא קמא י׳:ט״ו, מהד’ ליברמן, עמ’ 53; בבלי בבא קמא קי״ג ע״א-ע״ב; ירושלמי בבא מציעא ב׳:ה׳, ח׳ ע״ג; אנציקלופדיה תלמודית, חלק ט”ו, ערך חלול השם; ומה שכתבתי בספרי עשה לך רב: שאלות ותשובות, ירושלים, תשע”ט, עמ’ 346, 354.
4. ראו שבת כ”א ע”א ומקבילות; והשוו מה שכתבתי בספרי מעמד האשה בהלכה: שאלות ותשובות, ירושלים, תשס”א, עמ’ 137, 138, 167, 218-217.
5. בהמשך הברייתא מובאות דעות של רבי יהודה ורבי שמעון. מכיוון שמאד קשה לפרש את דעותיהם, החלטתי לא לדון בהן כאן. עיינו היטב אצל פרופ’ ליברמן, עמ’ 423-420 ואצל ד”ר איילי עמ’ 31 והערה 7.
6. סוף המשפט קטוע בדפוסים הרגילים, אבל הוא כן נמצא במהדורת שבתאי פרנקל; אצל הרב ויינברג, עמ’ קצ”ח; ואצל הרב רקפת, עמ’ 35-34. שם ניסה המהר”ם מרוטנברג, מורו של בעל הגהות מיימוניות, להצדיק את הרמב”ם על פי הירושלמי, אבל דבריו המלאים לא נשתמרו.
7. פרופ’ ישראל תא-שמע הוכיח — קרית ספר נ”ה (תש”ם), עמ’ 790-787 = כנסת מחקרים: ספרד, ירושלים, תשס”ד, עמ’ 201-196 — שרבי פנחס הלוי מברצלונה חיבר את ספר החינוך עבור בנו רבי יהושע.
8. על “מוסר” ו”רודף” יש ספרות ענפה. ראו למשל חושן משפט שפ”ח:י”ב וסימן תכ”ה; את מאמרו של הרב טוביה פרידמן הרשום ברשימת הספרות להלן; ואת מה שכתבתי בתשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל ו’ (תשנ”ה-תשנ”ח), עמ’ 315-314.

ספרות

אטלס – הרב פרופ’ שמואל אטלס, HUCA 27 (1956), חלק עברי, עמ’ ב’-ח’

איילי – מאיר איילי, “התוספתא ‘סיעה של בני אדם’ והשתקפותה בספרות השו”ת”, מחקרי תלמוד ג’ (2005), כרך א’, עמ’ 41-29

אלון – מנחם אלון, “דיני הסגרה במשפט העברי”, תחומין ח’ (תשמ”ז), עמ’ 286-263 (וראו עוד ספרות אצלו בהערה 28)

בלייך – הרב יהודה דוד בלייך, “בעניין הסגרת יחיד מתוך קבוצה”, תחומין ג’ (תשמ”ב), עמ’ 286-275

בלייך –הרב יהודה דוד בלייך, “הסגרת פושע לעם נוכרי”, תחומין ח’ (תשמ”ז), עמ’ 303-297

בצרי – הרב עזרא בצרי, “טובת הפרט מול טובת הציבור”, תחומין ט’ (תשמ”ח), עמ’ 67-63

גולינקין — תשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל ב’ (תשמ”ז), עמ’ 58-53 (וכן באתר responsafotoday.com; הנוסח המקורי של תשובה זאת) וכן בצורה אחרת תחת הכותרת “הסגרת רוצח יהודי״ בשיח מישרים 13 (ניסן ואייר תשמ״ז) עמ’ 17-15.

גרשוני –  הרב יהודה גרשוני, “אם מותר לממשלת ישראל לסגור פושע לעם אחר”, אור המזרח כ״א, ב’ (תשל״ב), עמ’ 78-69; ושוב בתורה שבעל פה י”ד (תשל”ב), עמ’ ע”ט-פ”ח; ושוב בספרו קול צופיך, ירושלים, תש״מ

גרשוני – הרב יהודה גרשוני, “בירור הלכה בענייני השואה”, קול יהודה, ירושלים, תש”ן, עמ’ תקל”א-תקמ”ב

דאובה – David Daube, Collaboration with Tyranny in Jewish Law, Oxford, 1965

ויינברג – הרב יעקב יחיאל ויינברג, שרידי אש, חלק שני, סימן ע”ח, עמ’ קצ”ו-ר”א

ישראלי – הרב שאול ישראלי, “הסגרת עבריין לשיפוט זר”, תחומין ח’ (תשמ”ז), עמ’ 296-287

כץ – מנחם כץ, סילבוס לקורס “מבוא לספרות הפוסקים” במכון שכטר, תשנ”א

ליברמן – הרב פרופ’ שאול ליברמן, תוספתא כפשוטה לתרומות, ניו יורק, תשט”ו, עמ’ 423-420

מצגר – הרב יונה מצגר, מים ההלכה, חלק ב’, תל אביב, תשמ”ח, סימן ק”ג

פרידמן – הרב טוביה פרידמן, “הערות והשלמות לתשובת הרב דוד גולינקין”, תשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל ב (תשמ”ז), עמ’ 60-59 (וכן באתר responsafortoday.com)

ראטנער – הרב בער ראטנער, אהבת ציון וירושלים, לירושלמי מסכתות תרומות וחלה, ווילנא, תרס”ה, עמ’ 70-69

רבינוביץ-תאומים — הרב בנימין רבינוביץ תאומים, “הסגרה למאסר נכרים”, נועם ז’ (תשכ״ד), עמ’ של״ו-ש״ס

רקפת-רוטקוף – הרב אהרן רקפת-רוטקוף, “מסירת יהודים לידי גרמנים בתקופת השואה לאור ההלכה”, הדרום נ”ט (אלול תש”ן), עמ’ 40-33 = Rabbi Aaron Rakeffet-Rothkoff, “Surrendering Jews to the Nazis in the Light of the Halakhah”, Tradition 25/3 (Spring 1991), pp. 35-45

שוחט —    Rabbi Elijah Schochet, A Responsum of Surrender, Los Angeles, 1973, 106pp.

C/AsehLekhaRavDecember2021