הרשמה ללימודים
תרומה לשכטר
English

האם מותר להשתמש במנגינות חילוניות וכנסייתיות בתפילות?

 (1) (אורח חיים נ"ג:כ"ה)

עשה לך רב

שנה 7, מספר 5

סיון תשפ"א

לעילוי נשמת בת-דודתי

 דבורה תרצה שרמן ז"ל

נלב"ע ג' אייר תשפ"א

יהי זכרה ברוך.


שאלה: כיום מקובל מאוד להשתמש בתפילות ובזמירות במנגינות הלקוחות ממחזמרים, שירים ישראלים ולועזיים, אופרות ואפילו במנגינות נוצריות ומוסלמיות. מה אומרת ההלכה על נוהג זה?

תשובה: אכן, זהו נוהג מקובל מאוד בימינו. והרי רשימה של התופעה שהרכבתי בכמה דקות. אני רושם את התפילה ולידה את המנגינה החיצונית:

קדש ורחץ – When the Saints Go Marching In

לכה דודי & קדושה – "הללויה" של לנרד כהן

לכה דודי – Chariots of Fire

אדון עולם – Silent Night

אדון עולם – Parsley, Sage, Rosemary and Thyme

עוד ישמע – Hey ho up she rises early in the morning

ממקומו בקדושה – ערב של שושנים

ממקומו בקדושה – על שפת ים כנרת

דרור יקרא –  The Beach Boys, Sloop John Bee

ברם, אין חדש תחת השמש. רבנים ופוסקים מתווכחים על הנושא הזה במשך 800 שנה לפחות. אנו נחלק אותם לשלוש קבוצות: מחמירים, מקלים, ומתירים:

א) המחמירים

1) לכאורה, הראשון להחמיר בנושא שלנו הוא הרי"ף (ר' יצחק אלפסי, מרוקו וספרד, 1103-1013). והרי השאלה והתשובה בשו"ת הרי"ף, סימן רפ"א (מהד' מכון ירושלים, תשס"ח; והשוו מהד' זאב וואלף לייטער, פיטסבורג, תשי"ד). הוא נשאל על ששה נושאים; אני מעתיק רק מה ששייך לענייננו. ההדגשות הן שלי:

[שאלה:] …וחזן הכנסת ששמעו עליו שלא כהוגן כגון שישורר בשיר ישמעאל וכיוצא בו, מסלקין אותו או לא?…

[תשובה:] שליח צבור שמוציא מפיו דברים שאינם הגונים, כגון שהוציא מפיו דבר נבלה, ומרנן בשירי ישמעאל, מסלקין אותו, על כיוצא בו נאמר (ירמיהו י"ב:ח') "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה".

לא ברור מן הנוסח הזה של התשובה אם הרי"ף עוסק בחזן המשורר שירי ישמעאל מחוץ לבית הכנסת או שמא הכניס את המנגינות האלו לתוך בית הכנסת. הרמ"א (הרב משה איסרליש, קרקוב, 1572-1530) ציטט את התשובה הזאת בצורה חופשית באורח חיים נ"ג:כ"ה והרב אברהם גומבינר (פולין, 1683-1637, מגן אברהם שם, סעיף קטן ל"א) פירש: "בשירי הנכרים: כלומר, בניגון שמנגנין בו לע"א [=לעבודת אלילים]". כלומר, לדעת בעל מגן אברהם, הרמ"א – ואולי גם הרי"ף שהוא המקור לרמ"א — פסק שחזן ששר מנגינות של עבודה זרה בבית הכנסת "מוחין בידו שלא לעשות כן ואם אינו שומע מעבירין אותו". אין ספק שהפירוש הזה של בעל מגן אברהם במאה השבע-עשרה השפיע על פוסקים שבאו אחריו.

ברם, ניתן להוכיח בוודאות שהרי"ף לא התכוון לפירוש הזה. והרי כל הגרסאות שמצאתי לתשובה הנ"ל של הרי"ף:

שו"ת הרי"ף הנ"ל: ומרנן בשירי ישמעאל…

כל בו (פרובנס, בסביבות 1300, סימן קמ"ז, מהד' דוד אברהם, חלק ח', ירושלים, תשס"ו, טור תמ"ד): שמרנן בשירי העורב [=ערב?]…

ארחות חיים (ר' אהרן הכהן מלוניל, פרובנס, בסביבות 1300, הלכות תפלה, סוף סימן ע"ח, פירינצי, 1750, דף י"ח ע"א): שמרנן בשירי הערב שקורין בשעראלערב…

רדב"ז (ר" דוד אבן זמרא, צפת ומצרים, 1573-1479, שו"ת רדב"ז, חלק ב', סימן תת"ט): "ומזמר בבית המשתאות בשירי עגבים, בשירים של דופין [=דופי]…

ציטוט של הכל בו אצל דרכי משה של הרמ"א (בטור השלם לאורח חיים נ"ג, עמ' רל"ט): שמרנן בשירי ערב…

הגהות הרמ"א לשלחן ערוך אורח חיים נ"ג:כ"ה (דפוס ראשון, קראקא, של"ח, 1578): שמרנן בשירי הגוים עע"ז [=עובדי עבודה זרה]…

הגהות הרמ"א שם (דפוס צילום של "מגיני ארץ" עם כל הפירושים): שמרנן בשירי הנכרים…

הגהות הרמ"א שם (בתוך המשנה ברורה, דפוס צילום, ניו יורק, 1964): שמרנן בשירי עגבים…

ר' שניאור זלמן מלאדי (בלרוס, 1813-1745, שלחן ערוך הרב, אורח חיים נ"ג:ל"ב): שמרנן בתפלה בשירי הכנענים שמנגנים בהם לע"ז…

מכל הגרסאות הנ"ל ניתן ללמוד כמה דברים. פרט לשלחן ערוך הרב, שכבר הכניס את פירושו של בעל מגן אברהם לטקסט, אין אף גירסא שמתאימה לפירושו של בעל מגן אברהם. כמו כן, רואים שהצנזורה השפיעה מאד על הגרסאות השונות – יש שלוש גירסאות שונות של הגהות הרמ"א לשלחן ערוך!

אין ספק שהגירסא הכי מדויקת של דברי הרי"ף היא גירסת בעל ארחות חיים מכיוון שהיא כוללת ביטוי בערבית והרי"ף כמובן דיבר ערבית: שמרנן בשירי הערב שקורין בשעראלערב. הכוונה היא – כפי שהסביר לי ד"ר אורי מלמד, מומחה לערבית-יהודית: אשעאר אלערב, שירי ערב, במובן של poems, הנקראים בעברית "שירי עגבים" (על פי יחזקאל ל"ג, ל"ב) או שירי חשק.

אכן, יש תשובה מפורסמת של רב האי גאון (1038-939) נגד זמר חילוני (אוצר הגאונים לגיטין, עמ' 9, סימן י"ח). הוא מפרש שהזמר שנאסר על ידי מר עוקבא (גיטין ז' ע"א) הוא "נגינות של אהבת אדם לחבירו ולשבח אדם יפה ביפיו ולקלס גבור בגבורתו וכיוצא בזאת כגון של ישמעאלים הללו שנקראין אשעאר אלגזל [=שירי אהבה, לפי פרופ' מרדכי עקיבא פרידמן]". ובנוסח מקוצר של התשובה נאמר: "וכתב רב האי גאון שירים של חשק בין אדם לחבירו אסור לעולם" (אוצר הגאונים שם, עמ' 8, סימן י"ז). והרי"ף בעצמו ציטט את התשובה הזאת של רב האי בפסקי הרי"ף לברכות (ראש פרק ה', וילנא, דף כ"א ע"ב): "פירש גאון הא דאמרינן [בגיטין ז' ע"א] זמרא בפומא אסיר, הני מילי כגון נגינות של אהבת אדם לחבירו ולשבח יפה ביפיו כגון שהישמעאלים קורים להם אשעאר…

כמו כן, אינני בטוח אם גרסת הרדב"ז היא גרסא או פרפרזה, אבל אין ספק שבתור דובר ערבית הוא הבין את דברי הרי"ף: ומזמר בבית המשתאות בשירי עגבים, בשירים של דופין [=דופי]…

כלומר, לפי ארחות חיים והרדב"ז, הרי"ף התנגד לחזן שהוציא מפיו דבר נבלה, שמרנן שירי אהבה ישמעאלים בבית המשתאות. אם כן, זהו מקור מאד מעניין על חזן ששר שירים חילוניים במאה האחת-עשרה, אבל אין לו שום קשר לנושא שלנו. אכן, לאחר מכן ראיתי שגם הרב אליעזר ולדינברג (ציץ אליעזר, חלק י"ג, סימן י"ב, עמ' כ"ז) וגם הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר, חלק ו', אורח חיים, סימן ז', עמ' י"ט) סברו שפירושו של בעל מגן אברהם לדברי הרמ"א והרי"ף איננו הפשט.

2) המקור הראשון המתנגד להכנסת מנגינות של עבודה זרה לבית הכנסת הוא ספר חסידים המיוחס לר' יהודה החסיד (שפיירא ורגנסבורג, נפטר 1217). ספר חסידים הוא תערובת של הלכות, מנהגים ומוסר, שהשפיע מאד על ספרות ההלכה במשך הדורות.

כתוב במהד' מרגליות, סימן רל"ח: "וכל שמנגנים בפני ע"ז לא יעשה אותו ניגון להקב"ה". אכן, בעל מגן אברהם הנ"ל הפנה למקור זה בפירושו הנ"ל לאורח חיים נ"ג.

וכך כתוב בסימן תכ"ח: "אם יש פיוט שעשה כומר לשבח ע"ז ונראה לישראל שהוא שבח נאה, לא יאמר אותו בלשון הקודש להקב"ה". כלומר, אין לתרגם פיוט נוצרי מלטינית או מגרמנית לעברית.

וכך כתוב בסימן תשס"ח (מהד' מרגליות, עמ' תנ"ט): "ויזהר מי שיש לו קול נעים שלא יזמר ניגונים נכרים כי עבירה היא, ולכך נברא קולו נעים – לשבח בוראו ולא לעבירה". כלומר, אסור ליהודי בעל קול נעים לשיר ניגונים נוכריים בכלל, קל וחומר בבית הכנסת.

3) השני להתנגד למנגינות חילוניות בבית הכנסת היה הרב שלמה אלעמי שנולד בספרד בסביבות 1370 וברח לפורטוגל לאחר הפרעות נגד היהודים בשנת 1391. שם הוא חיבר את ספרו "אגרת מוסר" בשנת 1415. אותו ספר, שנדפס לפחות 18 פעם, טוען שה' מנסה לכלות אותנו בכל דוד ודור כעונש על מעשינו. וכך הוא כותב על הנושא שלנו (על פי מהדורת א"מ הברמן, ירושלים, תש"ו, עמ' כ"ה):

הזהר מ"נגינות שותי שכר" [תהלים ס"ט:י"ג] ומ"שיר כסילים" [קהלת ז':ה]. הם החזנים הנבלים. המפסיקים באמצע הברכות בשירי עגבים [=בשירי אהבה], במחשך החשק בלולים. שקולים במשקל היתולים. בני אדום [=נוצרים] וישמעאלים. למצוא חן בעיני האנשים… והנם כעובדי אלילים.

כלומר, הוא תוקף את החזנים שהיו מכניסים מנגינות של שירי אהבה של הנוצרים והמוסלמים באמצע התפילה על מנת למצוא חן בעיני הקהל, והם בעיניו כעובדי אלילים.

4) השלישי להתנגד למנגינות חילוניות בבית הכנסת היה המשורר והמדקדק הרב שמואל ארקיוולטי (פדואה, 1611-1515) בספרו ערוגת הבשם: דקדוק שפת עבר ופרקי שירה. בפרק ל"א של ספרו הוא עוסק ב"שיר הנרצה" [=הרצוי] (דפוס אמשטרדם, ת"ץ, 1730, דף ק' ע"ב:

ונחנו "מה נדבר ומה נצטדק" [בראשית מ"ד:ט"ז] על קצת חזני דורנו שמנגנים התפלות הקדושות בניגוני שירי חול מההמון, ומתוך הדיבור המקודש יפול בדעתם ניבול פה ודבר ערווה.(2)

כלומר, החזנים בזמנו שרו את התפילות במנגינות חילוניות וכתוצאה מכך חשבו על ניבול הפה ודבר הערווה שבשירים המקוריים בשעת תפילתם.

5) הפוסק הראשון שמצאתי שתוקף את החזנים המכניסים מנגינות מן התאטרון לבית הכנסת הוא הרב בנימין אהרן סלוניק) פולין, 1619-1550, שו"ת משאת בנימין, סימן ו). בתשובה ארוכה העוסקת בדרך הנכונה לקרוא את עשרת הדברות, הוא תוקף בחריפות את החזנים בזמנו:

… ולא זה בלבד אלא אין קורין באמת אפי[לו] פסוק אחד בתורה בנקודותיו ובטעמיו [על פי] הדקדוק… מפני שהקהילות בוחרים וחפצים באותן חזנים היודעים להאריך בקול נעים ובניגון יפה התפילו' והקדישים, ומידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו הניגונים מתגברים והולכים חדשים לבקרים אשר לא שערום אבותינו הקדושים ולא אבו לשמוע בקולם, כי מקול ילדי הנכרים המה לקחו ולמדו הרבה מהניגונים המנגנים בבתי טיאטראות. וכמה הפליג והזהיר על זה בעל ספר החסידים בסי[מן] רל"ח. ועם כל זה לית מאן דחש ליה [=שחושש לזה], אלא כל המנגן יותר הרי זה משובח בעיניהם…

6) גם הרב יוסף יוזפא האן נוירלינגן (פרנקפורט, 1637-1570) התנגד לשימוש בניגוני הנכרים בספרו יוסף אומץ (פרנקפורט, תרפ"ח, 1928, סימן תר"ב, עמ' 134 = מהד' כנרתי, שעלבים, תשע"ו, עמ' קע"ז):

אין לעשות ניגונים בליל שבת ומוצאי שבת בניגוני זמרי הנכרים כמו "כל מקדש" ו"ברבות עיתים" [=זמר למוצאי שבת] וכיוצא [בו], וכל שכן שלא יעשו ניגונים אלו בבית הכנסת, ולא כמתחכמים למצוא להם היתר באמרם שכל ניגוניהם גנובים הם איתם מאתנו בזמן שבית המקדש קיים…

7) גם הרב מסעוד חי רקח (סמירנה, ירושלים, טריפולי, ליוורנו, 1768-1690) התנגד למנגינות זרות בפירושו מעשה רקח על הרמב"ם (הלכות תפילה ח':י"א, חלק א', ויניציאה, 1742, ע"ד ע"ב ואילך). הוא נשאל על המנהג החדש שבבתי כנסיות שתחת שירי ה' שרים

שירי עגבים ומחולות ליקח מזמרת הארץ זמרי נכרים ולשורר בהם קדושה וקדיש ותפילה. [והוא השיב:] והנה אלו השלוחי צבור שמנגנים שירי תושבחות והודאות להב"ה בשעת התפילה בקדיש או קדושה וכיוצא, אם הוא ניגון שמנגנים לעובדי כוכבים ומזלות פשיטא דאותו נגון אסור לגמרי.

הוא מסתמך על שו"ת הרי"ף המצוטט בכל בו ועל הרמ"א ועל פירושו של בעל מגן אברהם הנ"ל, אבל כבר ראינו לעיל שהרי"ף לא עסק בענייננו. הוא גם אוסר על פי ספר חסידים הנ"ל.

8) גם הפוסק הספרדי המפורסם, הרב חיים פלאג'י (איזמיר, טורקיה, 1868-1787) התנגד לפייטנים השרים קדיש וקדושה במנגינות נוכריות (כף החיים, שאלוניקי, ,תרי"ט, י"ג:ו', דף פ"ו ע"א):

מי יתן והיה שיזהרו הפייטנים והמשוררים שלא ינגנו הקדיש והקדושה במלבושי הנכרים במאק"אם [=סגנון ידוע של מוזיקה ערבית וטורקית], דהיודע ממנו יבא לו הרהורים רעים והוא חוטא ומחטיא ו"פיגול הוא לא ירצה" (ויקרא י"ט:ז'), ולא יבא דבר טמא אל היכל ה', והעדר[ו] טוב ממציאותו, ועל זה נאמר "בהגיגי תבער אש" (תהלים ל"ט:ד'). (ואז הוא מפנה למעשה רקח וכו')

9) פנחס מינקובסקי (1924-1859) היה חזן מפורסם ששימש בתור חזן ב"בראדער שול" באדעסא במשך שלושים שנה, שם גם הלחין שירים רבים וביניהם "שבת המלכה" של ביאליק. הוא עסק בענייננו ב"תקנות" שלו לחזנים שנכללו בספרו ביידיש "מאדערנע ליטורגיע אין אונזערע סינאגאגען אין רוססלאנד" (אדעססא, תר"ע, 1910, עמ' 241-250). וכך הוא כתב בתקנה מספר 15, עמ' 248:

געזענגע פון דעם טעאטער, קאנצערט און אלער ארט פראפאנע ליעדער דארפען אונטער קיינען אומשטענדען אין דער יודישער ליטורגיע ניט אנגעווענדעט ווערען. דאגעגען זאל מען היטען די טראדיציאנעלע נוסחאות ווי דאס אויג אין קאפ, ווייל נור די נוסחאות פעראייניגען אונז אין אלע סינאגאגען פון דער וועלט. איין זענגער, וואס איז ניט בקי דורך און דורך אין אלע סינאגאגאלע נוסחאות, זאל בשום אופן ניט רעקאמענדירט ווערען אלס קאנטאר אין א געמיינדע.

תרגום: שירים מן התיאטרון, קונצרטים וכל סוג של שירים חילוניים, יש למנוע בכל מקרה שלא ישתמשו בהם בליטורגיה היהודית. אדרבה, יש לשמור על הנוסחאות המסורתיות כבבת עינינו, מכיוון שרק הנוסחאות מאחדות אותנו בכל בתי הכנסת בעולם. זמר שאינו בקי לגמרי בכל נוסחאות בית הכנסת, אין להמליץ עליו בשום אופן כחזן בקהילה.(3)

10) הרב אליעזר ולדינברג, אחד מגדולי הפוסקים במאה העשרים (ירושלים, 2006-1917), עסק בענייננו באריכות בציץ אליעזר (חלק י"ג, סימן י"ב). הוא נשאל אם מותר לנגן קטעי תפילה ו"בקשות" בניגוני עגבים. וכך הוא פותח את תשובתו:

הנה לדעתי… כי תועבה היא להלביש דברי קדושה במלבושים צואים (השוו  זכריה ג':ד') כאלה שריח של זנות נודף מהם ומטמאים ומטמטמים את הגוף ואת הנפש, "וצא טמא" יאמר עליהם שלא להכניסם במקומות קודש של בתי הכנסת, "מקדשי מעט" (יחזקאל י"א:ט"ז ע"פ המדרש במגילה כ"ט ע"א) של האומה.

בהמשך הוא דן בשו"ת הרי"ף והרמ"א, ספר חסידים, שו"ת הב"ח ועוד. הוא מסכים לגמרי עם הגישה המחמירה של הרב מסעוד חי רקח הנ"ל ומתנגד לגמרי לגישה המקלה של הרב ישראל משה חזן שנראה להלן.

ב) המקלים – מנגינות חילוניות מותרות, מנגינות כנסייתיות אסורות

1) הרב יואל סירקיש, הב"ח (פולין, 1640-1561) עסק בענייננו בשו"ת הב"ח הישנות, סוף סימן קכ"ז. הסעיף שנביא כאן ממהדורת פרנקפורט תנ"ז, 1697, נשמט בכמה מהדורות מחמת הצנזורה הנוצרית:

מה שמזמרי[ם] בבתי כנסיות בניגוני[ם] שמזמרי[ם] בהם בבית תפלתם. נראה שאין אוסר [=אסור] אלא דווקא באותן ניגונים שהם מיוחדי[ם] להעכ"ם מאחר שהוא חוק לע"ז… וא"כ [=ואם כן] איכא למימר ה"נ [=הכי נמי] בניגוני' דלאו מינייהו קא גמרי אלא ע"י חכמת המוסקי' [=המוסיקה]… אבל אם אינם מיוחדי' [לעבודה זרה] נראה דאין בזה איסור דבהא ודאי איכא למימר דלא מינייהו גמרינן [=שבזה ודאי יש לומר שלא מהם אנו לומדים]:

כלומר, לדעתו, אסור להכניס לבית הכנסת מנגינות ששרים בכנסייה, אבל מנגינות שנכתבו על פי חכמת המוסיקה שאינן מיוחדות לכנסייה מותר להכניסן לבית הכנסת.

2) כבר ראינו לעיל שהרב שניאור זלמן מלאדי (בלרוס, 1813-1745), "דער אלטער רבי", המייסד של חב"ד, אסר לחזן לשיר מנגינות של עבודה זרה בעקבות המגן אברהם. מצד שני, הוא וחסידי חב"ד נהגו לקחת מנגינות חילוניות לגמרי ולהכניס אותן לבית הכנסת. הם קראו לזה "צו מקדיש א ניגון", לקדש ניגון. הדוגמא הכי מפורסמת היא "מארש נפוליון" שכמה חסידים למדו מחיילי נפוליון בשנת 1812 ושרו אותו לרבי. הוא התרשם מאד ואמר שזה באמת "שיר של ניצחון" שיש בו ניצוץ של קדושה. כתוצאה מכך, הורה הרבי לחסידיו לשיר את הניגון בסוף תפילת נעילה לפני תקיעת השופר כדי לסמל את ניצחון העם היהודי על השטן, וכך נוהגים חסידי חב"ד עד היום. (המוסיקולוג וועלוועל פאסטערנאק המצוטט אצל הרב אלן, 1994, עמ' 6)

3) הרב משה פיינשטיין (ליטא וניו יורק, 1986-1895) עסק "בדין שמיעת ניגוני העכו"ם" באגרות משה (יורה דעה, חלק ב', סימן נ"ו):

הנה הניגונים שמזמרים הנוצרים בבית תיפלתם [=תיפלותם] ודאי אסור לשמעם אף ע"י הראדיא [=הרדיו] ואף ע"י פאנאגראף, ולא רק הניגונים שמזמרים עתה אלא אפילו מה שהיו מזמרים מכבר אף על פי שהפסיקו עתה לזמר באותן הניגונים אסור. וגם הניגון שחיבר איזה נוצרי ניגון על פסוק מתהלים על הלשון שהעתיקו — אסור, כי סתם הניגונים שמחברין הנוצרים לפסוקי תהלים הוא לזמר לתפלותיהן שזה אסור.

ואם הוא מכיר שלא היתה כוונת מחבר הניגון לזמר לעבודתם אלא לזמר בעלמא להנאת זמרה, אף שמחבר הזמר הוא נוצרי ועכו"ם אין בזה איסור, אבל סתמא יש להחזיק שהוא לעבודתם ואסור, ואף לפרנסה אסור.

ועיין בחגיגה דף ט"ו שהשיב שמואל על מה שאדם גדול בתורה כ"אחר" [=אלישע בן אבויה] יצא לתרבות רעה שהוא משום "דזמר יוני לא פסק מפומיה" ופרש"י שם תמוה… ולכן מסיק מהרש"א שהוא זמר של עכו"ם דאיסור זה הוא מאיסורי ע"ז ששייך למינות. וא"כ חזינן [=אנו רואים] דהוא איסור גדול שאפשר שיביא ח"ו [=חס וחלילה] לידי מינות. וגם יש ממילא גם איסור הזכרת שם אלילים שאסור בלאו ד"לא ישמע על פיך" (שמות כ"ג:י"ג) שאסור אף לצורך כדאיתא בשלחן ערוך יו"ד סימן קמ"ז סעיף א'.

כלומר, הרב פיינשטיין אוסר להקשיב לכל מוסיקה כנסייתית ברדיו או בתקליט וכן למנגינה נוצרית לפסוק מתהלים. הוא לא עוסק בענייננו באופן ישיר, אבל אין ספק שלדעתו קל וחומר שאין להכניס מנגינה כנסייתית לבית הכנסת. ברם, הוא מתיר להקשיב למנגינה שחוברה על ידי נוצרי "לזמר בעלמא להנאת זמרה". ולכן, יכול להיות שהוא היה מתיר להכניס מנגינה חילונית לבית הכנסת.

4) הרב חיים דוד הלוי (הרב הראשי הספרדי של תל אביב-יפו, 1998-1924) עסק בענייננו בשתי תשובות משנת תשל"ח (עשה לך רב, חלק ג', סימן ד'-ה'). הוא אוסר מוסיקה כנסייתית בעקבות הרמ"א, בעל מגן אברהם ושו"ת הב"ח הנ"ל. אבל הוא עושה חילוק בין מוסיקה נוצרית שהיא לעבודה זרה לבין ניגוני הישמעאלים. לאחר מכן הוא מצטט את הרב חיים פלאגי הנ"ל שהתנגד למוסיקה חילונית כגון המקאם והוא מסיים:

ואף שדבריו דברי טעם והגיון, כבר נפוץ עתה המנהג בין כל החזנים בני עדות המזרח להרכיב על קטעי תפלה, ניגונים הלקוחים מעולם השירה והזמרה של המוסיקה הערבית, ואין מוחה ואין פוצה פה, ו"הנח להם לישראל [אם אין נביאים הן, בני נביאים הן", פסחים ס"ו ע"א].

כלומר, הרב חיים דוד הלוי אוסר מנגינה נוצרית מכיוון שלדעתו היא מיניה וביה לעבודה זרה. אבל הוא מתיר מנגינות מוסלמיות מכיוון שכך נוהגים כל החזנים של עדות המזרח ואף אחד אינו מוחה, ויש כלל תלמודי שאם אין הלכה ברורה, נוהגים לפי המנהג של עם ישראל, שאם לא נביאים הם, בני נביאים הם.

ג) המתירים

1) הרשב"ץ, ר' שמעון בר צמח דוראן (1444-1361) — פוסק חשוב בספרד ובאלג'יר — עסק בענייננו אגב אורחא בספרו הפילוסופי מגן אבות (ליוורנו, תקמ"ה, 1785, חלק ג', דף נ"ה ע"ב). הוא מדבר שם על הלחנים.

ויש מהם [=מן הלחנים] נתחדשו בארצות ספרד, לקחום המשוררים משירי ישמעאל, הם ערבים [בצירה!] הרבה מושכים הלב. יש מהם בארצות צרפת לקחום משירי העלגים [=טרובדורים לדעת הרב בועז כהן, הערה 41] והם בתכלית הניגון בהגבהה ואריכות, ולא ידענו [הלחנים] הקדומים, אם הם מקובלים מבני עמנו או לקחום מיתר העמים…

ובהמשך הוא דן בבעיה של התאמת הלחן למילים. אין כאן פסיקה הלכתית, אבל הקטע הזה משיח לפי תומו שלדעתו אין איסור בעצם העברת הלחן הערבי או הנוצרי לשירים שלנו.

2) סלמונה רוסי (בסביבות 1628-1570) היה מלחין מפורסם במנטובה שבאיטליה. בנוסף על יצירותיו הרבות של מוסיקה חילונית, הוא חיבר 33 יצירות מוסיקליות לתהלים, לפיוטים ולתפילות שבת וחגים ופרסם אותם בספר "השירים אשר לשלמה", ויניציאה 1622. אבל, כפי שאברהם צבי אידלסון הדגיש בספרו הקלאסי על מוסיקה יהודית (עמ' 199), "ליצירות האלו אין שמץ של צליל יהודי. הם לגמרי בסגנון של הרנסנס האיטלקי ויש להם אותה רוח כמו יצירותיו החילוניות". כמובן, לא מדובר כאן בהעברת לחן חילוני לבית הכנסת אלא ביצירת לחן חילוני עבור בית הכנסת. אבל אין ספק שזה לא היה מפריע לסלומון רוסי, ולא לחסידיו הגדולים כגון הרב יהודה אריה ממודינא (1648-1571), להעביר לחן חילוני לבית הכנסת.

3) הרב ישראל נג'ארה (1628-1555) היה משורר ופייטן מחונן ומפורסם שחי בצפת, דמשק ועזה. הוא חיבר מאות שירים ופיוטים "וכל שיר ושיר היה כתוב במיוחד על פי שיר תורכי מסוים, וכאלה נזכרים למאותיהם בכותרות שיריו כציוני לחן." (יהלום, עמ' 629-628) וכך כותב הרב נג'ארה בשער המהדורה הראשונה של ספרו "זמירות ישראל", צפת, 1587: המשורר מודיע כי שבח ספרו ש"הוא מחזור מפיוטים ושירים/כולם ברורים/מיוסדים על אדני פז אופני ניגוני ערב ותוגרמה [=טורקיה]" (שם, עמ' 629).

4) גם בן-זמנו הרב מנחם די לונזאנו (טורקיה, ירושלים ועוד, 1626-1550) חיבר פיוטים על פי שירים טורקיים. כשהוא מבקר את הרב נג'ארה בספרו שתי ידות (ויניציאה, שע"ח, 1618), הוא לא מבקר אותו על עצם הנוהג; הוא מבקר אותו על כך שהוא כותב פיוטים למנגינות טורקיות עליזות, ואילו הרב די לונזאנו מקפיד להשתמש אך ורק במנגינות טורקיות עצובות:

אמר מנחם: אוהבי ורעי בקשו ממני לחקוק בעט ברזל ועופרת קצת פזמונים ובקשות שחיברתי למען יוכלו גם הם לחלות בם את פני ה'. ובראותי ששאלתם זו היא עבודת ה', חשתי ולא התמהמהתי לעשות את בקשתם, מצורף לזה, כי בלאו הכי היה בלבי להדפיסם לעבודת קוני. ואל אלהים יודע וישראל הוא ידע (על פי יהושע כ"ב:כ"ב) כי לא חיברתי פזמונים לנועם זמירות הישמעאלים כדי שיתעללו בם תעלולים ואנשי לצון ב"תוף וחליל ויין משתיהם" (ישעיהו ה':י"ב) כ"נגינות שותי שכר" (תהלים ס"ט:י"ג), אבל בחרתי בלחן הישמעאלים לפי שראיתים לחן לב נשבר ונדכה ואמרתי אולי בם "יכנע לבבי הערל ואז ארצה את עווני" (ע"פ ויקרא כ"ו:מ"א), ועתה ישראל "דרכי ה' צדיקים ילכו בם וגו' [ופושעים ייכשלו בם]" (הושע י"ד:י'). ולזו הסיבה יש הרבה מהם [=מן הלחנים הישמעאלים] שאין לומר בשבתות וימים טובים, ודלא כבעל "זמירות ישראל" [=ר' ישראל נג'ארה] שאינו מבדיל בין שבת לט' באב. (עבודת מקדש, דף ס"ה ע"ב).

ובמקום אחר בספרו הוא כותב:

וזאת היתה לי סיבה גורמת לחבר רוב שיריי על ניגוני הישמעאלים לפי שהם מגביהים קולם בשיריהם יותר מזולתם, ואף על-פי שבחיבורי "עבודת מקדש" [הנ"ל] כתבתי סיבה אחרת, הא והא גרמא לי. וראיתי קצת חכמים כמתאוננים רע על המחברים שירים ושבחות לשם יתברך על ניגונים אשר לא מבני ישראל המה, ואין הדין עמם כי אין בכך כלום. (תוצאות חיים, דף קמ"ב ע"א)

5) הרב ישראל משה חזן (איזמיר, ירושלים, רומא, קורפו, אלכסנדריה, צידון,1808-1862) היה אחד מן המקלים ביותר בנושא הנדון. בשו"ת כרך של רומי (ליוורנו, 1876, סימן א', דף ד' ע"ב ו-ע"ד), לאחר שהוא משבח את הנוצרים לעומת המוסלמים, הוא כותב:

ומעיד אני עלי שמים וארץ שבהיותי בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים סמירנא יע"א [=יגן עליה אלוהים] ראיתי מגדולי החכמים המפורסמים שהיו משוררים גדולים על משקל המוסיקא ובראשם הר' המופלא אברהם הכהן אריאש זלה"ה [=זכרונו לחיי העולם הבא], ולמשקל המוסיקא של ימים נוראים הצריכה הכנעה גדולה נקראת אצלם חיזון [=חזנות], היו הולכים בכנסיית הנוצרים מאחורי הפרגוד בימי חגם להתלמד מהם אותו הקול המוכנע המשבר הלב, והיו מסדרים מאותם הקולות קדישים וקדושות דבר פלא. ו"מעשה רב" כזה [כלומר, המעשה מוכיח שהדבר מותר] הוא סיוע גדול על כל האמור ומפורש לעיל ודי בזה…

… ומעתה ישא אדם קל וחומר – שירי ישמעאל שרובם עגבים [=שירי אהבה כנ"ל] עם כל זה הקולות שלהם [=המנגינות שלהם] התירו לנגנם בלשון הקודש ובתפלות ובמילות קדושות יען שהעניינים הם נאותים או קדושים, ולא אכפת לן שמא באותה שעה שמנגן אותו קול [=מנגינה] במלות עבריות שמא יזכור [המילים] הערביות שהם עניינים פחותים ועגבים. וכן המנהג בכל ארץ ישראל וערביא בכל הבתי-כנסת ולא מחו בהם חכמים. שירי אדום [=נוצריים] שרובם מלחמות ודבר גבורות על אחת כמה וכמה שמותר לנגן באותם הניגונים באותו לשון כמשתאות, (ו)בבה"כ בלשון הקודש בעבודה ובתפילה. כל שכן ניגוני בתי כנסיות הנוצרים שהם באמת ניגונים מוכנעים ומביאים אהבת האל וייחודו… אלא אדרבא, חובה עלינו מכל הטעמים הנז"ל והוא ברור.

בסעיף הראשון מעיד הרב חזן שחכמי סמירנא היו נכנסים לכנסיות בחגי הנוצרים על מנת ללמוד מנגינות לקדיש ולקדושה! בקטע השני הוא לומד קל וחומר – אם מותר להעביר מנגינות חילוניות של המוסלמים לבית הכנסת, קל וחומר מותר להכניס מנגינות חילוניות של נוצרים, וכל שכן שמותר להעביר מנגינות מן הכנסייה לבית הכנסת!

6) הרב עובדיה יוסף (הראשון לציון של מדינת ישראל, 2013-1920) עסק בענייננו בשני מקומות (בשו"ת יביע אומר, חלק ו', אורח חיים, סימן ו' בצורה מלומדת יותר; ובשו"ת יחוה דעת, חלק ב', סימן ה' בצורה פופולרית יותר). הוא כדרכו בקודש מביא הרבה מן המקורות שכבר ראינו לעיל, מחמירים ומקלים. לאחר הבאת הדעה המקלה של הרב מנחם די לונזאנו, הוא מוסיף ביחוה דעת: "ובאמת ש'מעשה רב' בכמה גאוני ישראל שחיברו שירות ותשבחות על פי הלחן של מנגינות שירי עגבים ומהם שירי הבקשות הנאמרים כיום בכל ליל שבת ברוב קהל ועדה בבתי כנסת של הספרדים ועדות המזרח בארץ ובתפוצות הגולה". ואז הוא מונה גאונים שחברו פיוטים כאלה כגון רבי שלמה לניאדו, רבי אברהם ענתבי, רבי מרדכי לבטון ורבי מרדכי עבאדי. הוא גם מעיד שהוא שמע הרבה יצירות כאלו מפה קדשם של שליחי ציבור תלמידי חכמים. "ולב הקהל נמשך אחריהם בדחילו ורחימו, בשמחה ובטוב לבב, בתודה וקול זמרה."

אז הוא מצטט מהרמב"ם (הלכות לולב ח':ט"ו) שחייבים לעבוד את ה' בשמחה. "ועל זה סמכו גדולי הדורות של עדות המזרח לחבר שירים ופזמונים בלחן של שירי ערבים לשורר ולזמר להשם יתברך במסיבות של חתן ובר מצוה ובמילה, ובשבתות וימים טובים, בשירים המיוסדים על פי לחן של שירים ערביים." ואז הוא מצטט מן הגאון ר' ישראל משה חזן הנ"ל שנהגו לנגן תפילות וקדישים וקדושות על פי ניגונים ערביים, טורקיים ואדומיים [=נוצריים] ואין להקפיד כי אם על תוכן המילים. הוא מודה שהרב חיים פלאג'י הנ"ל התנגד "אולם נראה שהעיקר להלכה כדברי הזכור לאברהם והכרך של רומי שהתירו בזה, מאחר שעשו מעשה רב גדולי ישראל". כלומר, הוא מודה שיש מחלוקת, אבל מכיוון שגדולי ישראל של עדות המזרח חיברו ומחברים פיוטים על פי מנגינות ערביות וטורקיות ונוצריות "מעשה רב" וזה מותר.

לבסוף, ביביע אומר הוא מוסיף שאם מותר לדעת הרב יוסף שאול נתנזון (שו"ת שואל ומשיב, מהדורה קמא, חלק ג, סימן ע"ב) להפוך כנסייה לבית כנסת, קל וחומר שמותר להפוך מנגינה כנסייתית למנגינה קדושה של בית הכנסת. "פנים חדשות באו לכאן, ואין שום איסור בדבר כשהש"ץ עשה זאת מתוך כוונה טהורה לשבח ולזמר להשם יתברך הבוחר בשירי זמרה."

ד) סיכום והלכה למעשה

כפי שניתן ללמוד מכל המקורות הנ"ל, אין כאן מחלוקת הלכתית המבוססת על התלמוד הבבלי, אלא מחלוקת בין מנהגים שונים מימי הביניים ועד ימינו. במקרים כאלה קשה לומר מי צודק ומי אינו צודק, אלא "נהרא נהרא ופשטיה", מקום מקום ומנהגו (ראו חולין י"ח ע"ב ו-נ"ז ע"א ורש"י על אתר בשני המקומות). מי שנזהר להכניס מנגינות זרות לבית הכנסת, יש לו על מי לסמוך; ומי ש"מקדש" ניגון חילוני או כנסייתי, יש לו על מי לסמוך. ברם, אני מסכים עם חשש אחד שנאמר על ידי הרב שמואל ארקיוולטי במאה השש-עשרה והרב חיים פלאג'י במאה התשע-עשרה. אם מדובר בשיר חילוני עם מילים גסות או בשיר כנסייתי עם תוכן נוצרי מובהק, יש להימנע ממנגינה כזאת בבית הכנסת מכיוון שגם החזן וגם הקהל יחשבו על המילים המקוריות תוך כדי התפילה וזה בוודאי יפגע בכוונתם כשהם עומדים בדחילו ורחימו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

דוד גולינקין

ירושלים עיר הקודש

כ"ג סיון תשפ"א

הערות

  1. אני מודה לד"ר אורי מלמד ולפרופ' מרדכי עקיבא פרידמן שהסבירו לי את שני הביטויים בערבית יהודית ולד"ר נעמי כהן צנטנר שהפנתה אותי לקטע ביוסף אומץ. אני מודה לד"ר ענת רובינשטיין, מומחית לחזן פנחס מינקובסקי, שהפנתה אותי למחלקת המוסיקה בארכיון הצליל בספריה הלאומית ולספרנים שם ד"ר גילה פלם, ד"ר עמליה קדם ואוהד סופר שעזרו לי למצוא את ספרו של החזן מינקובסקי ביידיש ואת מאמרו של ריבק.
  2. ההיסטוריון ססיל רות תרגם את הקטע הזה לאנגלית בלי להפנות למקור וייחס אותו לדרשן ר' יהודה מוסקאטו (1593-1530) שהיה הדרשן הרשמי והרב הראשי של מנטובה. אכן, כמה חוקרים צטטו את הקטע מרות (ראו לדוגמא, את לנדמן, עמ' 12). לאחר שחיפשתי זמן רב בספר דרשותיו ("נפוצות יהודה", ויניציאה, שמ"ט, 1589) ללא הצלחה, גיליתי את המקור הנכון אצל פרופ' וידר, עמ' 71, הערה 316 ועל כך אמרו חז"ל "אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן" (מגילה ו' ע"ב).
  3. יש תרגום מלא של התקנות של מינקובסקי לאנגלית אצל ריבק. הרב אלן, 2019, עמ' 186-181 העתיק חלק מתרגומו. אני תרגמתי מן המקור ביידיש.

ספרות

אבינר – הרב שלמה אבינר, "האזנה למוסיקה כנסייתית", תחומין י"ז (תשנ"ז), עמ' 369-365

אידלסון – A.Z. Idelsohn, Jewish Music in its Historical Development, New York, 1929, pp. 196-203

אלן, 1994 – Rabbi Wayne Allen, “Secular Music in the Synagogue”, Update 5 (1994), pp. 5-8

אלן, 2019 – Wayne Allen, The Cantor: from the Mishnah to Modernity, Eugene, Oregon, 2019, Index, s.v. singing popular songs

וידר – נפתלי וידר, השפעות אסלאמיות על הפולחן היהודי, אוקספורד, תש"ז, עמ' 71 והערה 316

יהלום – יוסף יהלום, "שירה עברית מיסטית והרקע התורכי שלה", תרביץ ס/ד (תשנ"א), עמ' 648-625

כהן – Boaz Cohen, Law and Tradition in Judaism, New York, 1959, pp. 178-180

לנדמן – Leo Landman, The Cantor: An Historic Perspective, New York, 1972, pp. 9-14

רות – Cecil Roth, The Jews in the Renaissance, Philadelphia, 1959, p. 272

ריבק – Solomon Rybak, “Minkowski’s Eighteen Takkanot for the Cantorate”, Journal of Jewish Music and Liturgy VI (1983-1984), pp. 24-30

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא שוחרי עמותות שכטר - ארגון ללא מטרת רווח אשר מטרתו גיוס כספים למכון שכטר, נשיא בדימוס של מכון שכטר למדעי היהדות ופרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר. פרופ' גולינקין הוא אחד מהוגי הדעות המובילים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) ומחבר פורה, המבקש לקדם את הגישה היהודית בעידן המודרני בתוך הפרמטרים של ההלכה. הוא ייסד את המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר במטרה לפרסם ספרים העוסקים בהלכה שימושית. כמו כן, הוא המנהל של המרכז לחקר האישה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האישה בהלכה ותשובות וספרי הלכה שנכתבו בידי נשים. הודות לפעילותו הבלתי פוסקת בתחום ההלכה הוא נעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתנועה, שאף זכה לכבוד מצדם של חוקרים אורתודוקסיים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

    דילוג לתוכן