רבות נכתב על הפיוט הידוע “ונתנה תוקף” והוצעו לו פירושים מגוונים. בחרתי להתייחס כאן לפירוש החזותי של האמנית טליה בר המלמדת בתוכנית הלימודים בשכטר “מעשה חשב“. היצירה “אדם יסודו מעפר” (תמונה 1: טליה בר, אדם יסודו מעפר, 2008, חמר, צובענים, גלזורה, 9.5X47 ס”מ) שנוצרה בשנת 2008 הוצגה, בין השאר, בשנת 2011 בבית אבי חי בתערוכה שעסקה במפגש שבין אמנות חזותית ועולם הפיוט. טליה, אמנית החומר, הציגה יצירה הנראית כשבר כלי ועליו עיטור וטקסט. העיטור בשחור לבן מתאר דמות אדם בתנועה והטקסט הכתוב באותיות דפוס מצטט מתוך הפיוט “ונתנה תוקף”. התבוננות בפרטי היצירה מגלה כמה הקשרים מעוררי מחשבה.

קריאת המילים המצוטטות ביצירה יכולה להסביר את המראה שלה. צורת שבר הכלי העשוי חמר מתייחסת לקטע מסוים מתוך הפיוט “ונתנה תוקף” המורכב מכמה בתים בסגנון משתנה. טליה בחרה בשורות המתארות את שבריריותו של האדם ואת קוצר ימיו. “אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, וְסוֹפוֹ לֶעָפָר בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלום יָעוּף.” זה כמעט מתבקש שאמנית העוסקת בחמר, שיסודו באדמה, תימשך למילים “עפר” ו”חרס” ותבקש לדמות את המשל המינימליסטי המוצג בפיוט במילים – “כחרס הנשבר”. שתי מילים בלבד המתארות חפץ שהיה שלם אך הפך לחסר ערך, עולם שלם שהיה ונהרס. היצירה ממחישה את השבר ומציגה אותו מול עינינו. האמנית שבדרך כלל יוצרת את הכלי השלם, בוחרת ליצור כאן את השבור. שבר החרס, שנראה במבט ראשון כעוד אחד מאלפי שברי החרסים המתגלים בחפירות ארכיאולוגיות הפך כמוהם להיות עדות לעולם שהיה ונעלם. כמוהם הוא מזמין להפעיל את הדמיון, לצאת מהפרגמנט ולדמיין דרכו את השלם. לשער את גודל הכלי, את תפקידו, עיטורו ויופיו. החרס הנשבר אולי חסר ערך כשלעצמו, אך הוא עדות למקורו. מעורר מחשבה על תרבות אנושית שהתקיימה, חייה, יצרה ונעלמה. מעמיד את ההווה בתוך רצף ההיסטוריה ומשלב את היופי והחידלון.

עוד מחשבות. הציטוט ביצירה הועתק על ידי האמנית מתוך מקור מסוים – “מחזור וורמס” המצוי בספריה הלאומית בירושלים. אם נתבונן בדף המחזור (תמונה 2, מחזור וורמס, כרך ב, עמוד 16, הספרייה הלאומית, ירושלים) נראה כי הפיוט מתפרש בו על שני עמודים והכותב השתמש בגודל האותיות ובצבעים אדום ושחור כחלק משפת העיצוב של הטקסט. רוב הפיוט כתוב במבנה של שתי שורות קצרות, אך לעיתים הן חוברו לשורות ארוכות ללא רווח. יתכן שעיצוב זה שיקף את נוסח הניגון בתפילה או מעבר בין תפילת החזן לקהל. גם הציטוט ביצירה מכיל שורות שלמות וקטועות. למרות שאין הוא ציטוט ארוך, יש במספר השורות הקטן, להדגים סדר ופרימה, רצף ושבירתו, מעין דגם שיר שהתערער, משהו שברירי ועדין. במובן זה שבר החרס ושברי הקליגרפיה מהדהדים זה את זה ומחזקים את המשלים החזותיים שמעלה הפיוט. טליה מסבירה שהיא בחרה במכוון לצטט מתוך המחזור הזה משום שהוא נושא בחובו את ההיסטוריה של שבר השואה. המחזור היה שייך לקהילת יהודי וורמיזא (וורמס) השוכנת בדרום־מערב גרמניה והוא נכתב כנראה בין השנים 1272–1280. בהרס בית הכנסת על ידי הנאצים ב”ליל הבדולח” הציל הארכיונאי המקומי את כתב היד והוא נשמר בקתדרלה המקומית.

לתוך מכלול הדימויים ביצירה נכנס עוד מוטיב חזותי. כמו בשורות עיטור של כדים מפוארים מתקופת האמנות הקלאסית, גם בשבר זה מתוארת דמות אנושית, עירומה, בפעולה ספורטיבית. אלא שכאן המראה אינו מפואר, הדמות בודדה, בשחור לבן ומעט דהויה. רצה בנחישות, למקום לא ידוע, וחוזר חלילה. תנועת הדמות מזכירה את המשלים בפיוט המתארים את שבריריות האדם – צל עובר, ענן כלה, רוח נושבת, אבק פורח וחלום יעוף. הדימוי לקוח מתוך צילומי המחקר של אדוארד מויברידג’ שהצליח בשנות השבעים של המאה ה־19 לתפוס בעזרת מצלמותיו את רצף השלבים המרכיבים את תנועותיהם של חיות ואנשים. צילומים אלו שנכנסו בגאון לספרי מדע כמו גם לספרי האמנות, הופכים ביצירתה של טליה לדימוי עדין של מרוץ החיים המתמשך.

שילוב הדימויים ביצירה “אדם יסודו מעפר” יוצר פרשנות חזותית לקטע פיוט שהוא בעצמו מלא בדימויים ציוריים. עדינות היצירה מתמצתת את התחושה השברירית שעולה מהטקסט, והיא מאפשרת לנו לבנות עוד פרשנויות ולפרום אחרות.

יצירתה של טליה בר נלמדת בקורס “אומנות ישראלית וזהות יהודית” בהנחיית ד”ר רונית שטיינברג במסלול האומנויות ביהדות.