התורה מעניקה מקום רב להצגה ולניתוח הצורה והמבנה של המשכן, ועוסקת ביתר שאת בהקרבת הקורבנות שתתרחש שם ולאחר מכן בבית המקדש. לכאורה, העבודה הזאת מעידה על החשיבות שהמסורת היהודית מעניקה להקרבת בעלי חיים. על אף שלאחר חורבן בית המקדש הפסיקו להקריב קורבנות, יהודים המשיכו לראות חשיבות בקורבנות על יד שאיפתם לחידוש קורבנות בימות המשיח. הרצון הזה מקבל ביטוי ברור בנוסח של תפילת העמידה: וְהָשֵׁב אֶת הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ, וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם בְּאַהֲבָה, תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן, וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ. אולם, ביהדות יש מסורת שכנגד שתופסת את עבודת הקורבנות שמתרחשת בתוך המשכן ובבית המקדש, כהשלמת האל עם המצב הרוחני והשכלי הירוד של בני ישראל בזמן ההתגלות בהר סיני. באחד מהסרטונים הקודמים עסקנו בהגותו של אברהם יהושע השל כנציג של התפיסה הזו, והפעם אעסוק בנציג אחר: רבי משה בן מימון, הרמב”ם.

עמדתו של הרמב”ם מופיעה בדיונו על הטעם של מצוות שעוסקות בהקרבת קורבנות, בספרו הפילוסופי החשוב ביותר “מורה נבוכים” (ג:לג). הוא דן בקורבנות כחלק מדיון רחב יותר על טעמי המצוות, והוא טוען שכל מצווה ומצווה אמורה לשרת אותנו בקידום המסע שלנו להבנה טובה יותר של האל, ולהביא את עבודת השם למקום מתקדם יותר. לכן, מוטל עליו להסביר איך הקורבנות תורמים למסע הרוחני והאינטלקטואלי שהיהודי אמור לעבור. כדי להסביר את הנקודה הזו הוא טוען את הטענה הבאה:

“והיה המנהג המפורסם בעולם כולו שהיו אז רגילים בו, והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה – להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצְלמים, ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם … לא גזרה חכמתו יתברך ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו, שיצוונו להניח מיני העבודות ההם כולם, ולעזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל”.

הרמב”ם טוען כאן — וחשוב להדגיש עד כמה הטיעון הזה היה שנוי במחלוקת — שהאל מתפקד כאן כמחנך שרוצה לחנך את בני ישראל להבנה נכונה של האל, אך כמחנך טוב הוא מבין שהוא צריך להבין היטב איפה עומדים כעת תלמידיו. לכן, הוא מסיק שהוא לא יכול להעביר אותם מתפיסותיהם הפגאניות בפתאומיות וללא הכנה מוקדמת. הוא חייב לחנך אותם בהדרגתיות ולהעביר אותם מהאלילות, והוא עושה זאת באמצעות הנחלת המצוות שהן כלים חינוכיים.

לכן, לפי הרמב”ם, קורבנות חויבו בידי האל לא מתוך תפיסה שזאת עבודת האל הנכונה והראויה, אלא הציווי בא בתגובה למעורבותם הגדולה של היהודים בתרבות האלילית המצרית. ומכיוון שהם לא היו יכולים להתנתק ממנה בבת אחת, ומכיוון שייקח זמן עד שהם יוכלו לעבור מעבודת האל הבעייתית הזאת ולהחליף את הקורבנות בתפילה, לפי הרמב”ם משתמע שחורבן בית המקדש אינו באמת קטסטרופה – אלא הזדמנות להנחלת מסורת שכנגד שרואה באמביוולנטיות את הקרבת הקורבנות. לכן, הרמב”ם, שנחשב לפילוסוף החשוב ביותר במסורת ההגותית היהודית, הוא נציג מובהק של המסורת שכנגד שרואה באמביוולנטיות את הקרבת הקורבנות.