בעקבות גרוש ספרד (1492) וכיבוש ארץ ישראל על ידי העות’מאנים (1516), החלה נדידה של יהודים לאורך ארצות הים התיכון, כשחלקם ממשיך בעקבות הכיבוש העות’מאני לארץ ישראל. רוב העולים, ובהם מרכיב בולט של מקובלים ותלמידי חכמים, הגיע לעיר צפת, שהפכה לקהילה היהודית מהגדולות ביותר בעולם דאז! ביניהם היו ר’ יוסף קארו, ר’ משה קורדוברו, ר’ שלמה אלקבץ, וכמובן האר”י הקדוש ותלמידו ר’ חיים ויטאל.

מה היו הגורמים שמשכו את המקובלים וחסידיהם להגיע דווקא לעיר קטנה ולא ידועה, באזור הררי מרוחק בגליל העליון, ולהפוך אותה בתוך זמן קצר לעיר הגדולה והמאוכלסת ביותר בא”י? נראה לנו שברקע התקדשותה של העיר צפת עמדו שני גורמים מרחביים; האחד הוא המסורת המיסטית הגלילית, שראשיתה בתלמוד ועיקרה בספרות הזוהר והשני הוא הנוף הקונקרטי של מרחב הגליל, שכולל קברי צדיקים, ובראשם רבי שמעון בר יוחאי, שעל פי המסורת אליו מיוחס ספר הזהר שהתפרסם באותם דורות. שני הגורמים יצרו קטליזאטור רב-עוצמה, שהפך את עיר המחוז הקטנה למוקד רוחני וכלכלי מהחשובים ביותר בעולם היהודי דאז.

אחת מתופעות המשנה של תהליך זה היא הפופולריות העצומה שקיבלה ההילולה ליד קבר הרשב”י בל”ג בעומר במירון. מדי שנה מאז החלו אלפים להגיע אל הקבר ולערוך “זיארה” עם כל הכרוך בכך; חגיגה של אוכל ושמחה שבהם היו מעורבים כל בני ובנות המשפחה מיונקים ועד קשישים. למותר לציין כי כבר אז זיהו מנהיגי הדור את התופעות השליליות שנילוות לחינגה כזו, שנקרא להן בעדינות “בעיות בצניעות”. ואכן ראשי בית הדין בצפת התכנסו כדי לגזור גזירה שתאסור על ההילולא או לפחות תצמצם את “הפיתויים” שהיו בשטח. וכך מספר לנו רבי שלמה שלומיל ממורביה, שהגיע לצפת בשנת 1603, וקובץ איגרותיו שקובצו בספר “שבחי האר”י” נחשבים כמקור היסטורי מהימן שנכתב סמוך להתרחשות הדברים [= בסוגריים מרובעים – ההבהרות שלי י.פ.]:
“שוב יום אחד והם לומדים, אמר הרב [האר”י הקדוש] לחברים:
‘תדעו שהרבנים [=רבני ומקובלי צפת] נתקבצו במעמד [=בבית דין] ורוצים לבטל הלולא דרשב”י באמור [=באמירה]: “שלא ילכו נשים מקושטות למירון, ואם ילכו – [אז רק] בבגדי חול, ולא ילינו שם, זולת זקנות”.
ואם ככה יעשו [רבני צפת] ח”ו יבוא מגפה גדולה ויכלה רעים וטובים. [=כלומר – דווקא צמצום ההילולא ודווקא האיסור על נשים “להתקשט” ועל “צעירות” ללון שם עלולים להביא לאסון!]
השיב הרח”ו [רבי חיים ויטאל]: ‘ולמה מר לא יודיע להם הדבר להציל את ישראל?’
א”ל הרב: ‘אינם מאמינים בי’. אמר הרח”ו: ‘אני אלך ואודיע להם’. א”ל: ‘לך’. הלך שם והודיע להם.
מהם לא האמינו, ומהם אמרו: ‘יבא הרב פה ונראה דבריו’. ושלחו אחריו ובא.
ודברו עמו שמה, ש[הסיבה ש]הם רוצים לעשות כן, לפי שבימים ההם [בל”ג בעומר] יש שמחות וגילות במאכל ומשתה, ואם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור עבירה לא יצאנו. ואין ראוי במקום הקדוש הזה לעשותו.
והשיב להם: ‘האמת עמכם, ומה נעשה שהרשב”י מרוצה בזה, וכמה שנים שנוהגים כן! וח”ו יקפיד עלינו ויבא הנגף בעם. אבל אני אומר לכם דבר, אם תאמינו לי, שבאלו הימים במירון לא יש ערבות [=אין ענישה קולקטיבית], אלא החוטא ימות לבדו’. בשמעם נמנו וגמרו לבטל הסכמה זו ונתבטלה”.
אם כן, באופן מפתיע למדי, ואולי הפוך מהמצופה באופן החשיבה שלנו, האר”י הקדוש, “בשם הרשב”י עצמו” דרש להשאיר את ההילולא המעורבת, למרות הסכנות בפריצת גדרי הצניעות הנלווים לכך.

מעניין לציין שבהילולת ל”ג בעומר בשנת 1911 אירע אסון בשטח הקבר. עקב הדוחק התמוטט מעקה חלוד של מרפסת ואחד עשר איש נספו ועוד עשרות נפצעו (וכתוצאה מכך נפתח בית החולים היהודי בצפת). מלבד “הסיבות” לאסון, הוציאו קנאים בצפת כרוז המסביר כי האסון אירע בגלל החלוצים מהגליל שבאו להילולא באופן מעורב. הם ניסו לגזור איסור על נשים להגיע להילולא ואף חרם, אולם כעבור שנה החרם הוסר.