השבוע אנו קוראים את פרשת וישב ובהפטרה את הנבואה המהממת של עמוס. בפתיחת הספר אנו לומדים שניבא עמוס באמצע המאה השמינית לפני הספירה. עוצמתה ועושרה של ממלכת ישראל היו בשיאן. אויביה של ממלכת ישראל היו בשפל. עשירים ישנו במיטות שן ואכלו ושתו לשובע, בעוד שהפערים החברתיים־כלכליים הלכו וגדלו.

בא עמוס מתקוע, כפר קטן בקצה מדבר יהודה, אל המקדש המלכותי של ממלכת ישראל בבית אל. הוא פתח בדברי גנאי על אויבי ישראל הכנועים שחטאו שלוש פעמים ועל החטא הרביעי נפלו. ואז מגיעה נקודת המפנה המפתיעה והקשה למאזיניו: כבר יהודה וממלכת ישראל חטאו שלוש פעמים ובפעם הבאה גם הם ייפלו כמו כל השאר. הזהיר עמוס שלא היותנו "העם הנבחר", ולא העושר ולא ההקפדה על הקורבנות יעזרו אם ימשיכו להטות משפט ולפנות עורף לאלמנה, לעני ולגר.

בסיום דבריו ניגש אליו אמציה, כהן המקדש בבית אל, ובלעג ובזלזול אומר לו: "חֹזֶה, לֵךְ בְּרַח-לְךָ אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה; וֶאֱכָל-שָׁם לֶחֶם, וְשָׁם תִּנָּבֵא". עמוס משיב שהוא "לא נביא ולא בן נביא" אלא "בוקר ובולס שקמים" – חקלאי עני פשוט. לעמוס, התואר "נביא" היה מילת גנאי. הוא לא כאלה שהתפרנסו מנאומים יפים ותחזיות נוחות לממסד. אך אם זה נכון – מי הוא הנביא האמיתי?

בספרו "הנביאים" אברהם יהושע השל טען שהמסורת הפילוסופית במערב רגילה לאפיין את האתיקה כהתרחקות מפאתוס – רגש הכאב האנושי. ההוגה הבולט של האתיקה המודרנית, עמנואל קנט, זיהה כתנאי מקדים לכל פעולה אתית את היכולת של הפרט להפריד את עצמו מנסיבותיו הסובייקטיביות ולגלות "ציווי מוחלט" שינחה אותו. הרעיון הזה – שהפרט יכול לקבל החלטות אתיות באופן אוטונומי, היה מאבני היסוד של האזרחות בדמוקרטיה הליברלית המודרנית.

אך השואה ניפצה את יסודות הליברליזם, כשעם נאור ומשכיל נסחף אל הטירוף הנאצי. הייאוש בעקבות השואה הוביל הוגים רבים לנטישת החיפוש לאמת עד שבימינו מלמדים באוניברסיטאות שאין בכלל "אמת" אלא "נרטיבים" בלבד. חשיבות תורתו של השל היא בניסיונו ללמד אלטרנטיבה דתית שתשאיר את היסוד האוטונומי על קנה, ותציל את הליברליזם המודרני מניהיליזם.

מרכז תורתו של השל הוא הרעיון שאכפת לאלוהים מכאבם של בני אנוש, והאמצעי הוא הנבואה: "בנבואה הנצח פורץ אל תוך הרגע", בחשיפת הריקבון החברתי. הנביא מזריק תוסף – דרישה מוסרית אלוהית – אל תהליכים פוליטיים וחברתיים טבעיים. הדרישה הזאת מערערת על יציבות הממסד אך היא "עיקר התורה", הרלוונטי והמאתגר לחברה העשירה והטכנולוגית היום בדיוק כמו לפני 3,000 שנה. הלוואי ונהיה ראויים לו!

דבריו הנוקבים של הנביא נגעו בלבו של העם – כמו בסרטונים ויראליים של היום הם קראו תגר להגמוניה התרבותית והפוליטית, אך בשונה ממפיצי הפייק ניוז בטוויטר ובפייסבוק בימינו, הנביא התנ"כי ניבא בעל כורחו. דבריו השתלטו עליו, חשפו אותו ואף סיכנו את חייו. הוא המכנה המשותף למשה, לישעיהו, לירמיהו וכמובן לעמוס. שאלה אחת של עמוס מתמצתת את הרעיון: אַרְיֵה שָׁאָג, מִי לֹא יִירָא? אֲדֹנָי יְהוִה דִּבֶּר, מִי לֹא יִנָּבֵא?