בפרשת וישלח סיפורים רבים אודות יעקב, וביניהם טקסט אחד שנראה ארוך ומיותר, ואפילו קצת משעמם. מדובר ברשימת המלכים שהיו באדום, הכוללת פרטים רבים עליהם ועל בני משפחותיהם. חכמי המדרש מספרים שמנשה, המלך הרשע של יהודה, כשהיה מגיע לפרשה הזו הטיל דופי בסיפור ושאל: לשם מה כתב משה בתורה רשימה משעממת ומלאה בפרטי פרטים של שמות? בשביל מה לספר על תמנע שהייתה הפילגש של אליפז, בנו בכורו של עשיו, והם הולידו את עמלק? כל הפרטים האלה נראו למנשה המלך מיותרים, הוא לא הצליח להבין את משמעותם.

אבל לפי חז”ל מסתתר מאחורי הטקסט הזה סיפור שלם, שאינו מסופר בתורה: 

תמנע, פילגש אליפז, רצתה להתגייר. היא באה לאברהם אבינו וביקשה ממנו לגייר אותה. אברהם בחן אותה וקבע שאינה יכולה להתקבל לעם היהודי, היא לא עומדת במבחן.

תמנע חיכתה ואז ניגשה אל יצחק, וגם יצחק מצא שאינה טובה מספיק בשביל להתקבל לעם היהודי. היא חיכתה עוד כמה שנים וניגשה אל יעקב אבינו, אך גם הוא דחה אותה. היא הייתה כל כך מאוכזבת שהיא החליטה שאם אינה יכולה להתגייר ולהתקבל לעם היהודי, היא תתחתן עם בנו של עשיו, כדי להתקרב עד כמה שאפשר למשפחת יעקב.

החכמים שואלים: “למה מהחיבור הזה יצא עמלק, הרי עמלק הפך להיות העם שפגע בעם ישראל בצאתו ממצרים!”

עמלק, לפי סיפור זה, הוא העונש לאבותינו על כך שלא קיבלו את תמנע. הדחייה שלה היא שהביאה להולדתו של העם שציער כל-כך את ישראל. המסר של החכמים נועד להישמע לא רק בקרב בני זמנם, אלא גם בזמננו: כאשר יש כאלה המתחסדים כמו אברהם יצחק ויעקב, שהיו טהורים וגדולים, אבל יחד עם זאת מציבים דרישות גבוהות מדי, ודוחים אנשים שרוצים להצטרף לעם ישראל – הם חוטאים ופוגעים בעם ישראל והם יוצרים אנטגוניזם וטינה, ובסופו של דבר יוצאים מכך אויבים כמו עמלק.

אנחנו יכולים היום לזרוע את הזרעים של מחר. אלה יכולים להיות זרעים של אהבה ושל קרבה, או זרעים של שנאה וכעס, הכל תלוי בנו. לחלק מאיתנו עמדה הדורשת מן המבקשים להשתייך אלינו סטנדרטים גבוהים מאוד, זוהי עמדה של דחייה ושל אקסקלוסיביות, אבל זו אינה הדרך הנכונה.

הדרך הנכונה, מבקשים החכמים לומר לנו, היא דרך של קבלה והכלה, של רוחב מחשבה ושל רוחב רוח, ואם כך ננהג אזי נוכל לזרוע את הזרעים של אהבה ודו קיום, לפחות למחר.