הקיץ הארוך בישראל, מפגיש אותנו עם נופיה של ארץ ישראל ואילו הצומות המשובצים בו בלוח השנה העברי, י”ז בתמוז וט’ באב, מתמקדים בקשר ההיסטורי- המיתולוגי של ארץ ישראל בזיכרון היהודי. קשר זה קשור בזיכרון חורבן המקדש, המסמל את הרס הריבונות היהודית בימי קדם. זיכרון זה עורר בעם היהודי לאורך הדורות גם את הגעגוע לארץ ישראל, הגעגוע הלאומי שהביא לעולם את הציונות ואת שיבת חלק מן העם היהודי לארצו. ואולם, שעה שהעם התגורר הרחק מארצו הייתה חובת הגעגוע לארץ ישראל ברורה ומובנת מאליה. עבורנו, היהודים הישראלים, הגרים עתה בארץ ישראל והאזרחים במדינת ישראל נשאלת, בימים אלו, השאלה מה הן החובות המוסריות והיהודיות שלנו כלפי ארץ ישראל בישבנו בה ובגורנו בה?

אחד ההוגים היהודים המודרנים שהגותו עשויה להאיר לנו דרך בהתמודדות עם שאלת הזיקה בין העם והארץ, ליושבי הארץ, אחרי ובעקבות הציונות הוא אהרן דוד גורדון ממעצבי דרכה של תנועת העבודה ומאישי המופת של העלייה השנייה(1856-1922).הגותו הקצרה אך העשירה של גורדון משקפת את ההתמודדות העמוקה עם ההשלכות הרוחניות של החיים בארץ ישראל על השקפתם היהודית- מוסרית של יהודים החיים בתוך הטבע הארצישראלי בעת החדשה.

גורדון לא ראה כל היררכיה בטבע בכלל, כך גם תופעת המחזוריות בטבע ייצגה בעיניו את העיקרון הפילוסופי הלא- היררכי. הוא גרס כי יש לראות בעקרון זה מודל חינוכי ללימוד ולחיקוי. אל מול הטבע ניצבת, לדעתו, התרבות העירונית המודרנית, המכאנית, התחרותית, ההיררכית ועל כן גם המנוכרת.

יחסים גדולים אינם יחסים עירוניים, אשר כל גדולתם נמדדת במדת סביכותם, אשר האדם מסובך בהם כעכביש בקוריו, ואשר להרחיב לעצמו בתוכם הרי זה לסבך יותר, להדק יותר בקורים, לחנק יותר את האחרים, או אשר לעלות, לגדול בתוכם הרי זה לפסוע יותר ויותר על ראשי אחרים; אם בחמר או ברוח. פה יש מקום ללמוד יחסים מהשמים, השמש, הרוח, ההרים וכו’, שאין לפניהם גדול וקטן, חשוב ולא חשוב, וכו’ וכו’: האדם, התולעת, והם עצמם וכל העולם כלו- הכל אחד1.

מתוך יחס הכבוד לטבע הפראי, לעולם החי והצומח והבנתו אותם כמונעים על ידי עקרון אורגני, לא היררכי, פיתח גורדון את תורתו הסביבתית והפך, על כן לראשון מבין ההוגים היהודים המתריסים, מנקודת מבט דתית- יהודית, נגד הביטויים השונים של הרס הטבע על ידי האנושות כתוצאה מיוהרת האדם ויומרתו לשלוט בטבע שלטון ללא מצרים. הקטע שיובא להלן מתוך חלקיו המאוחרים של ‘האדם והטבע’ ואשר נכתב ככל הנראה תוך כדי או לאחר נסיעתו של גורדון לוינה בקיץ תרע”ד מבטא את ביקורתו וחזונו הסביבתי באופן חד- משמעי:

מה עשה האדם מבחינה זו בטבע, מעת שהחל לעשות בטבע כאדם העושה בתוך שלו? […] האם יש פה בחיים המעשיים איזה חשבון אחר, האם יש פה איזה יחס נפשי אל הצמח כשהוא לעצמו, אל כל השדה והגן והיער כשהם לעצמם? האם אין כורתים, למשל, יערות שלמים, ואפילו יערות- עד, שהם לא רק פאר הטבע, מעין שרטוטים של אצילות בפני הטבע, כי אם גם מועילים לבריאות, לבריאות האדם והצמח יחד,- האם אין כורתים אותם רק לשם הכסף, מתוך חשבונות של צמצום ושל קטנות? […] איה, למשל- אם להביא משל אחד מאלפי אלפים- איה הוא יער הלבנון? או אשד מים שנהפך למכונה של כח,- מה הוא אומר? וכן הלאה והלאה עד לאין מספר. (ואל תאמר: סדר חברותי קפיטליסטי. הן כך היה מראשית התרבות האנושית, ולא עוד אלא שגם הסדר הסוציאלי המבוקש אינו מבטיח בנידון זה כלום. בסדר סוציאלי תהיה אולי חלוקת הרכוש, הבא מהטבע, יותר צודקת אבל מזה עדיין הדרך רחוקה ליחס אחר בהחלט לטבע.)2

סלידתו מן היחס החומרי, התועלתי לטבע שאינו יודע שבעה עלתה מתוך רשמיו על מסעו ברכבת מטרייסט לוינה. בעיקר גרמו לו תרעומת שלטי החוצות ‘שכל מיני פבריקאים מפברקים בפבריקותיהם ושכל מיני חנונים מציעים למכירה בחנויותיהם. והמודעות מדובקות על הרוב באילן או בסלע וחוצצות בין העין – ויתר מזה בין הנפש – ובין המראות היותר יפים והיותר נשגבים’.3ועל כן כששאל אותו חברו ‘”היית רוצה שיהיו לנו ערים כאלו בארץ ישראל?”‘ ענה גורדון ‘”לא!”- “לא”‘ בכל תוקף. הכבוד שרכש לנוף הקדומים בארץ-ישראל שלא הגיע בימיו לרמת הפיתוח המצויה בארצות אירופה ומודעותו ליכולת ההרס שעלולות תוכניות הפיתוח הציוניות להביא עמן, הם ייחודיים לשיח הציוני. גורדון לא פירט כיצד יש לנהל באופן מעשי- יומיומי את החיים הפרטיים והציבוריים על מנת לחיות בהתאם לחזון שהתווה. הוא לא עסק, באופן מיוחד, בשאלה אילו מהמפגשים של האדם עם הטבע חיובייים, לשיטתו, ומדוע ואילו מהם הרסניים. למרות שקרא להיזהר מהרס הסביבה, העלול להיות פרי גישתם המנוכרת והדכאנית של בני האדם לטבע, הוא לא ניסה לקבוע את קווי היסוד להתנהגות אקולוגית בה האמין בכל מאודו.

ואולם, תפיסתו של גורדון את ארץ ישראל כ’אם האומה,’ אשר ‘צלמה’ משתקף בתרבות היהודית ובשפה העברית (ומתוך כך בנשמה של כל יהודי ויהודיה) יש בה פוטנציאל רוחני גדול להבנה עמוקה של היחס בין ארץ ישראל ועם ישראל. תפיסתו של גורדון את ארץ ישראל פותחת בפנינו אפשרות לחשוב על המושג של מולדת הלאום בדרך לא פנאטית. ארץ ישראל על פי תפיסת גורדון היא מרחב אקולוגי אשר ליהודים יש קשר עמוק אליו ועל כן גם אחריות גדולה כלפיו. כתוצאה מכך, חלק מן המבחן המוסרי של הציונות הוא היכולת לנהוג בנוף קדומים זה שירשנו מאבותינו ומאמותינו באהבה ובזהירות רבה, כך שגם צאצאינו וצאצאי צאצאינו ירוו ממנו חיים במובן הפיזי והרוחני כאחד.

כמנהיג רוחני של אנשי העלייה השנייה, פרשנותו של גורדון נסבה סביב שאלת הגדרת הכוח והשליטה וסביב ההתעמקות בדרך בה תופעת האמהות בטבע משלבת, לשיטתו, דאגה לזולת ועוצמה (במובן הניטשיאני של המושג).הבנה “אימהית” זו של העוצמה, מובילה לתפיסה מקורית של המהות הפסיכולוגית של הנבואה, המשפחה, היהדות, הציונות האקולוגיה והמוסר האישי הנתבע מכל אדם בימינו. דבריו של גורדון זוכים בספר למבט אקטואלי מחודש נוכח השפעתם המנכרת של הגלובליזם והפוסט- מודרניזם.

המאמר מבוסס על ספרה החדש של הרב ד”ר עינת רמון -“חיים חדשים” בהוצאת כרמל המתאר את ניסיונו הפילוסופי והדתי של אהרן דוד גורדון, לבחון את החדש בעיניים מסורתיות ואת המסורת נוכח אתגרי המודרנה.