מה ההבדל בין הַגָּדָה לאַגָּדָה (וליתר דיוק, מהי ספרות האגדה)? – מקורן של המילים "הגדה" ו"אגדה" אחד הוא. שתיהן נגזרות מן הפועל הגד (שורש נג"ד), ושמן נגזר מן האופן שבו נמסרות אגדות, מעצם היותן דרשות, סיפורים, פירושי מקראות והיגדים שבעל־פה.

המילה הַגָּדָה היא שם הפעולה של הפועל הִגִּיד, ומשמעותה המקורית היא "אמירה". כבר בתקופת חז"ל יוחדה לה המשמעות של דרשה, סיפור או דבר חוכמה שמטרתם לפרש או להרחיב את דברי התורה שבכתב או את דברי הנביאים והכתובים

בתקופת חז"ל הייתה השפעת הארמית רבה על העברית, ובאותה העת התחילו להשתמש בבבואתה הארמית של המילה "הגדה" והיא "אגדה" (באות אל"ף, שכן בארמית האל"ף משמשת את הבניין הגורם אַפְעֵל, המקביל לבניין הפעיל בעברית). כלומר, בתקופת חז"ל בין "אגדה" ל"הגדה" לא היה אלא שינוי צורה בלבד, ללא כל הבדל במשמעות. ברבות הימים גברה הצורה אגדה ודחקה את ההגדה, וזו נשארה לשמש בעיקר בצירוף "הגדה של פסח", ובכפל משמעויותיה: אמירה לקיים המצווה "והגדת לבנך ביום ההוא" (שמות יג, ח), ובנוסף במשמעות של דרשות על דברי התורה שה"הגדה" מלאה בהן.

ההגדה של פסח – שנקרא בה בערב הפסח, ביום רביעי השבוע – היא "מדרש", כלומר קובץ מדרשים, מזמורי תהילים, דברי חז"ל, ברכות, תפילות ופיוטים שעוסקים ביציאת בני ישראל ממצרים.

מחברה של ההגדה של פסח והתקופה שבה חוברה אינם ברורים. יש המייחסים את כתיבתה לאנשי הכנסת הגדולה ויש הגורסים שמחבר ההגדה הוא התנא שמעון בן עזאי, שחי בתחילת המאה השנייה לספירה. על פי פרשן התפילות בן המאה ה־14 הרב דוד אַבּוּדֶרְהֶם, ההגדה בנוסחה הסופי (והמקובל כיום) היא בעצם שילוב של שתי הגדות שונות של האמוראים אביי ורבא.

בין אם ההגדה נתחברה בידי מחבר אחד או על יד קבוצת מחברים, הנוסח הקדום ביותר של "הגדה של פסח" מופיע ב"סדר רב עמרם גאון" (המאה התשיעית), ועליו מבוססים מרבית הנוסחים של קהילות ישראל בימינו.

"אגדה", כלומר ספרות האגדה היהודית – או מדרש האגדה – היא סוגה ייחודית בספרות העברית העתיקה. למעשה זהו שם כולל לדרשות שנישאו בבתי הכנסת, בעיקר בארץ ישראל, והמשכן באיסוף הדרשות, בעיבודן ובעריכתן בכתב.

רוב האגדות עוסקות בתנ"ך, באל ובאדם, ביחיד ובחברה. לרוב משמש קטע מן המקרא כנקודת מוצא שממנה מתפתחים הדברים אל ימיהם של בעלי המדרש, וכך אנחנו מתוועדים לבעיות שהעסיקו את עם ישראל ואת חכמיו בשלהי ימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד. מספרות האגדה אנחנו לומדים על עולמם הרוחני והממשי, על סדרי חייהם ועל הלבטים, התקוות והכמיהות שהיו להם באותם הימים.

נוסיף שבספרות האגדה ניכרות גם השפעות זרות על היצירה היהודית באותה העת, דוגמת רעיונות פילוסופיים, ערכים אסתטיים ומיתוסים.

בתקופה מאוחרת הרבה יותר (כנראה לא לפני המאה ה־18) התחילו להשתמש במילה אגדה במשמעות  של סיפור דמיוני, או של דבר לא מציאותי, כנראה בהשפעת המילה הלועזית "לֵגֶנדה" (legend). "אגדות" בריבוי משמשת רק בלשון בת זמננו כצורת הריבוי של אגדה במובן המחודש הזה.

בתמונה: דף מהגדת ברצלונה מן המאה ה־14, באדיבות ה- British Library ובאמצעות ויקישיתוף.