אהרן דוד גורדון היה אחד ההוגים היהודיים החשובים ביותר במאה ה-20. הוא היה חלוץ העלייה השנייה ופילוסוף. בשל תכונות נפשו וחוכמתו העמוקה, גורדון נתפס בין שאר חלוצי העלייה השנייה, כאיש רוח מעמיק וכדמות מחנכת. כפילוסוף הוא פיתח שיטת חשיבה יוצאת דופן שנועדה ללוות את מעשי היצירה של הציונות המהפכנית־חלוצית בארץ. מדובר בשיטה שביקשה לקיים רצף קיומי־היסטורי עם עברו של העם היהודי, אך גם ליצור מתוכו מציאות יהודית לאומית חדשה.

עיקרי תפיסת עולמו ניתנים בספרו האדם והטבע, המורכב מטקסטים שרובם נמצאו במחברותיו אחרי מותו ב-1922.

אתייחס תחילה לפן הדתי של חשיבתו, ולזיהויו את  אלוהי הבריאה של מקורות העבר עם ההתחדשות האימננטית של כוח החיים הפנימי של הטבע. בפרפרזה על התייחסות הליטורגיה היהודית לאלוהים כמי ש"מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תמיד מעשה בראשית", ניתן לומר שבעבור גורדון הטבע הוא זה שמחדש מעשי־בראשית של עצמו בכל יום, בכל שעה ובכל רגע. מדובר בתפיסת עולם פנתיאיסטית שבה אלוהים מזוהה עם הטבע המתחדש תדיר עם האדם כאחד המומנטים האורגניים המרכיבים את מעשה הבריאה המתמשך והמתחדש. זו הסיבה שבגללה גורדון מדבר תמיד על האדם כאדם בטבע. הטבע אינו מוגבל לסלעים, עצים, צמחים, בעלי חיים, וכדומה. גם בני האדם הם היבט של היצירה העצמית האינסופית של הטבע, ובתור שכזה גורדון סבר כי כוח החיים הטבעי שחודר גם את ישותו של האדם, ולא שכליותו, מגדיר את צורת קיומו.

מעבר לכך שזיהויו את האל עם הטבע נבע מהתבוננותו הפילוסופית של גורדון בשאלת טיבה הכולל של המציאות, היא שיקפה את הבנתו לגבי בעיית הקיום היהודי בגולה, ושירתה את ניסיונותיו לעודד את חבריו החלוצים בכל עת שנפלה רוחם על רקע המשברים התכופים שפקדו את קהילת הפועלים של העלייה השנייה.

לשיטתו, הקהילה היהודית של הגולה מצאה את עצמה ללא יכולת התמודדות עם משברי הזמן כי הגולה מנתקת את הקיום היהודי מכוח החיים שבטבע, שעה שחיי העבודה בארץ ישראל קושרים אותו מחדש עם כוח החיים הטבעי. משום כך, העבודה היוצרת בטבע נראתה לו כדרך המלך לשיקום העם היהודי. כפי שעולה מדברים אחדים שכתב לחברו הצעיר, הסופר יוסף חיים ברנר, שנכנס לדיכאון עמוק לנוכח המשברים הפוקדים את העם היהודי בארץ ובחו"ל, מסתבר כי גישת גורדון רלבנטית לא רק לזמנו, אלא גם להתמודדות עם המשברים העמוקים של זמננו: "בשעה שאני רואה אותך מצייר את המציאות הקיימת בצבעים היותר שחורים",  כתב לברנר, "[…] יש שאני מוסיף עוד שחור משלי", והוסיף: "הבו לנו מתייאשים. הבו לנו יחידים שאינם […] עוזבים את המערכה, הבו לנו מתייאשים המשקיעים את ייאושם בבניין" (האומה והעבודה, 158 – 160).

מבחינתו, ההבדל בין התמודדות מוצלחת לכישלון קיומי עמוק טמון בשאלה, אם אתה נותן לעומק המשבר לכבות את כוח החיים שבתוכך או אם אתה נותן לכוח החיים שבקרבך להוביל בהתמודדות ובהעמדת חזון גם ב'יום קטנות'.