מה חשוב יותר – מסורת או חידוש? מי צודק – יולי אדלשטיין או מירי רגב? כיצד עוצב טקס פתיחת חגיגות יום העצמאות ומדוע נקבע כי יושב ראש הכנסת הוא הנואם היחיד בטקס זה?

לאחרונה אנו עדים להתעצמות ההתנצחות בנוגע לטקס פתיחת חגיגות יום העצמאות בהר הרצל ולדיון העקבי בשאלה האם ינאם בו ראש הממשלה בנימין נתניהו. מחד גיסא טוען יושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין כי המסורת הנהוגה במקום קובעת כי זכות הנאום שמורה אך ורק לו, בהיותו נציגה ומייצגה של כנסת ישראל. מנגד, טוענת שרת התרבות והספורט מירי רגב, כי יש לאפשר לראש הממשלה לנאום שם לרגל חגיגות השבעים למדינה.

במדינת ישראל לא קיימת בדרך כלל מסורת טקסית ונדירים האירועים שמתקיימים ברציפות מאז קום המדינה. הטקס בהר הרצל שונה מבחינה זו: מדי שנה בשנה, מאז שנת 1950, המדינה מציינת שם את המעבר מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה ליום העצמאות. על רקע זה דומה כי מן הראוי להיזכר בתולדות טקס ממלכתי זה ולבחון כיצד התהווה והתפתח בשנים הראשונות לקיומה של המדינה. כדאי גם לבדוק כיצד נוצרה המציאות שבה הנואם המרכזי בטקס הוא לא נשיא המדינה ולא ראש הממשלה אלא דווקא יושב ראש הכנסת, והאם על רקע היסטורי זה כדאי לשנות את המסורת ביום העצמאות השבעים למדינה.

יום העצמאות הראשון שצוין במדינת ישראל חל בה’ באייר (4 במאי 1949), כמה שבועות לאחר שנחתמו הסכמי שביתת הנשק עם מצרים, עם לבנון ועם הממלכה ההאשמית, והוא עדיין לא התמקד בירושלים. בשל חוסר הוודאות באשר למעמד העתידי של העיר וסכנת הבינאום שריחפה מעליה, הוחלט כי יתקיים מצעד צבאי בתל אביב. בשנה לאחר מכן, הר הרצל כבר עמד במוקד חגיגות פתיחת יום העצמאות השני של מדינת ישראל בה’ באייר תש”י. באוגוסט 1949 הועברו לשם עצמותיו של בנימין זאב הרצל ומעמדו של ההר נקבע לסמל לאומי ישראלי משמעותי.

בלב הטקס הועמד נשיא המדינה חיים ויצמן. הוחלט כי הוא זה שידליק את משואת העצמאות ואף יישא משם נאום אשר ישודר לציבור הישראלי באמצעות הרדיו. אך ככל שהתקרב מועד הטקס, כך התברר כי יש למצוא מחליף לנשיא, אשר בשל גילו המתקדם ובריאותו הלקויה, לא יכול היה להשתתף בטקס. על רקע זה נקבע כי מחליפו יהיה יושב ראש הכנסת הראשונה יוסף שפרינצק, וכך קרה. במוצאי יום שבת, ה’ באייר תש”י (22 באפריל 1950) הדליק שפרינצק את משואת העצמאות ונשא נאום אשר שודר לאזרחי המדינה באמצעות הרדיו. ראש הממשלה דוד בן גוריון לא השתתף בטקס זה, למרות ששהה בירושלים באותו הזמן. הוא סייר במקומות שונים בירושלים ורבים הופתעו למראה הצטרפותו אל קהל הרוקדים בכיכר ציון. ראש הממשלה הסתפק בקבלת פנים חגיגית שערך למחרת בגן השושנים שבשכונת רחביה.

בשנים הבאות חלו שינויים בטקס בהר הרצל ונוספו לו מרכיבים שונים: ממשואה אחת שהודלקה בטקס הראשון, הוחלט כי יודלקו 12 משואות, כמספר שבטי ישראל; את תהלוכות חיילי הגדנ”ע החליפו אנשי משמר הכנסת ויחידות צה”ל; מאז סוף שנות השישים, עם תחילת  שידורי הטלוויזיה, נעשה הטקס צבעוני ומגוון יותר מבחינה אומנותית. עם זאת, לאורך כל 69 השנים שחלפו מאז נערך הטקס לראשונה במקום, נשמרו שלושה מרכיבים שלא שונו אף פעם: הטקס נערך תמיד אל מול קברו של חוזה המדינה; יושב ראש הכנסת הוא זה שהדליק את המשואה המרכזית ונאם את הנאום היחיד בטקס; והטקס הסתיים תמיד בשירת התקווה.

אז בתשובה לשאלה שבה פתחתי – האם יש לדבוק במסורת או לאפשר לראש הממשלה לנאום בטקס – דעתי היא כי מן הראוי לשמור על המנהג הנאה הקיים במשך כל השנים מאז הקמת המדינה, כי יושב ראש הכנסת, בהיותו מייצגו של בית הנבחרים הישראלי (ולא פוליטיקאי) הוא שאמור לעמוד במוקד הטקס. בעצם השתתפותו בטקס הוא מייצג את כלל אזרחי המדינה ולא את הציבור שבחר במפלגתו. אני בטוח שנאומו של ראש הממשלה יהיה ממלכתי לחלוטין, אך בעל כורחו, הוא יכניס ממד של פוליטיקה שאינה נחוצה אל תוך הטקס הסמלי והממלכתי ביותר הקיים במדינת ישראל.

המאמר פורסם באתר וואלה ביום רביעי, 11 באפריל 2018.