בשנים האחרונות אני מגיע מספר פעמים בשנה עם סטודנטים לסיור בהר הרצל. בסוף הביקור ממלאת אותי בדרך כלל תחושת מבוכה; המקום ריק כמעט לחלוטין, ומלבד כמה זוגות מטיילים המנצלים את הגן שניטע במקום, כמעט אין איש פוקד את האתר. בימי ראשון המצב שונה והמקום הומה מאדם, בעיקר חיילי צה”ל שבמסגרת “תרבות יום א'” נפגשים בכניסה להר הרצל ומבקרים בהר הזיכרון – קבר הרצל, חלקת גדולי האומה ובית הקברות הצבאי. למקום מגיעות לעתים גם קבוצות של “תגלית”, בני נוער יהודים מקהילות בתפוצות וכן תלמידי בתי ספר ישראלים. מי שבולט בהיעדרו מהמקום הם “הישראלים”, הציבור הרחב שבעבר נהג לפקוד את ההר בהמוניו, בייחוד בכ’ בתמוז, יום פטירתו של הרצל. בשנים האחרונות הציבור הזה השאיר את הר הרצל מיותם.

בתאריך ה-3 ביולי 1904 (כ’ בתמוז תר”כ) הלך לעולמו בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים. לפני מותו ביקש הרצל בצוואתו לקיים לו הלוויה צנועה ולהימנע מלשאת הספדים על קברו: “רצוני בהלוויה מן הדרגה הצנועה ביותר בלא נאומים ובלא פרחים. רצוני להיקבר בארון של מתכת, באחוזת הקבר ליד אבי, ואשכב שם עד שעם ישראל יעביר את גופתי לארץ-ישראל. לשם יעלו גם את ארון אבי, ארון אחותי פאולינה שנקברה בשנת 1878 בבודפשט וארונות בני משפחתי (אמי ובני) ושימותו לפני העלאת ארוני לארץ-ישראל. את עצמות אשתי יש להעלות לשם רק אם תדרוש כך בצוואתה”. הוא נטמן בבית העלמין הווינאי דובלינג.

דבריו המפורשים של הרצל בצוואתו על כך שהוא מבקש להיקבר מחדש בארץ ישראל הביאו את חברי ההסתדרות הציונית ואת הנהלתה לעסוק במהלך רבים מהקונגרסים הציוניים וכינוסי הועד הפועל הציוני בשאלה זו. רבים אמנם ביקשו להגשים את צוואתו אך בשל קשיים שונים לא הסתייע הדבר. הדיונים בסוגיה זו התקיימו שוב ושוב, עד לקום המדינה ב-1948.

במהלך ההכנות שנעשו לפני 1948 להעלאת הארון הועלו לדיון שתי נקודות חשובות: כיצד יועבר הארון מוינה לארץ ישראל והיכן ייטמן. המחלוקת הייתה סביב השאלה האם הרצל הביע רצון מפורש או עקיף להיקבר במקום מסוים והאם אכן ביקש להיטמן בהר הכרמל, כפי שפורשו על ידי אחדים דבריו ב”אלטנוילנד”. על פי פרשנות זו הוקם בחיפה “הועד החיפאי להעברת עצמות הרצל” שעורר פעם אחר פעם את הדרישה כי בהגיע ארונו של הרצל לקבורה מחודשת, הוא יקבר בעירם.

חיפה לא הייתה היחידה שהתחרתה על הזכות לקבור את הרצל בתחומה. במהלך הדיונים בקונגרסים הציוניים עלתה דרישה מצד תושבי תל אביב לקבור את הרצל בתחום עירם, אפילו בצורה זמנית. אחרים גרסו כי הרצל צריך להיקבר בירושלים והציעו את “חצר האוניברסיטה” בהר הצופים, אך רק חלק קטן מהפעילים הציוניים תמך בשלב זה של הדברים בקבורתו שם. בתקופה זו הייתה עדיין ירושלים עיר שעמדת התנועה הציונית כלפיה לא הייתה מגובשת. ירושלים נתפסה כעיר הקודש וכמרכז היישוב הישן והפעילות הציונית לאומית בה הייתה מינורית.

התלאות שעברו על יהדות אירופה וחורבנה, מלחמת העולם השנייה וגם האירועים הסוערים בארץ ישראל לפני ואחרי מלחמה זו, השכיחו את סוגיית העלאת עצמותיו של הרצל לקבורה בארץ ישראל אך עם סיום המלחמה התעורר העניין מחדש. בדיונים שקיימו חברי הנהלת הסוכנות היהודית לקראת הקמת מדינה יהודית הדגישו רבים את המשמעות הסמלית של העלאת עצמות הרצל אל המדינה שתווסד במהרה. על פי ההבנה שהתגבשה לא רק כנסת ישראל, הרבנות הראשית והאוניברסיטה העברית, שומא עליהם להיות בירושלים אלא גם עצמותיו של הרצל. בשלהי חודש דצמבר 1947, אחרי פנייה מטעם ההסתדרות הציונית, התקבל רישיון חתום על ידי שלטונות בעלות הברית ששלטו באוסטריה להעביר עצמות הרצל לארץ ישראל, והיה נראה כי התהליך יצא לדרכו במהרה. אז פרצה מלחמת העצמאות, מה שמנע שוב את ביצוע ההחלטה.

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בה’ באייר תש”ח אפשרה לחזור למתווה שהותווה קודם לפרוץ המלחמה ולנסות שוב להגשים את ההחלטה, הפעם ביתר מרץ וביותר נחישות. בכ”ב חשון תש”ט (24.11.1948), לפני הבחירות לאסיפה המכוננת של מדינת ישראל החליטה הממשלה הזמנית, “להעלות תוך שיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית את עצמותיו של הרצל לארץ” (ארכיון ציוני מרכזי, S115/117, סיכום ישיבת הועדה להעלאת עצמות הרצל, 21.12.1948). ממשלת ישראל שילבה ידיים עם ההסתדרות הציונית והרכיבה ועדה משותפת להעלאת עצמות הרצל שבה היו נציגים ממספר גופים. ועדה זו החלה לעסוק בשלהי 1948, עם התקדמות ההכנות להעלאת הארון, בשאלת מקום קבורתו של הרצל. בסופו של דבר התקבלה ההחלטה הסופית כי יש לחפש בירושלים מקום מתאים לקבורה.

מבין האתרים השונים שבחנה הועדה נבחרה גבעה בסמוך לשכונת בית וגן ובעקבות החלטה זו הוגדרו על ידי קק”ל ומינהל התכנון גבולותיה של הגבעה, סביב נקודת גובה 834.5, הגבעה הגבוהה ביותר בכל חלקה המערבי והישראלי של ירושלים. היה זה שטח של כ-90 דונם שמתוכו אותרו כ-15 דונם כרמה שבה ניתן היה לקבור את הרצל.

באמצע חודש אפריל עברו חברי הועדה לתכנן את מהלך העברת ארונו של הרצל, מרגע הוצאת הארון מבית הקברות בוינה ועד להטמנתו בירושלים. התקבלה החלטה כי מלבד הרצל, יקברו מחדש גם הוריו בסמוך לו ובכך תמולא צוואתו.

עירית ירושלים פרסמה לקראת ההלוויה כרוזים שבהם נקראו תושבי העיר “לחלוק את הכבוד האחרון לאבי התנועה הציונית ולהוקיר את גודל היום בו יובאו עצמותיו לירושלים ע”י שמירה על הסדר והמשמעת” (עירית ירושלים על סדרי הלויה, דבר, 17.8.1949). הכרוז גם קרא לתושבי העיר להניף מעל בתיהם את דגל הלאום. לא רק דגלים נתלו בחוצות אלא גם תמונות של הרצל שהונפקו וחולקו על ידי קק”ל וחולקו לקראת ההלוויה לארגונים ולפרטים בכל רחבי המדינה. בצידי הדרכים והרחובות שבהם היה אמור לעבור מסע ההלוויה הוצבו גדרות ומחסומים שהיו אמורים להבטיח כי רק בעלי אישורים יוכלו לקחת חלק בטקס הקבורה. בפינות הרחובות הראשיים נמתחו כתובות בד עם פסוקים נבחרים מן התנ”ך ובמרכז חצר המוסדות הלאומיים הוצבה במה שעליה יונח ארונו של הרצל.

בשעה 1:30 ב-16 באוגוסט 1949 חצה המטוס הנושא את עצמות הרצל את קו חוף מדינת ישראל באזור מפרץ חיפה. רבים מתושבי חיפה ניצבו בשעה זו ברחובות ועל גבי הגגות. “צפירת אזעקה אדירה בישרה…לתושבי חיפה את המאורע הגדול לו ציפו בחרדה במשך כל שעות הבוקר” (צפירת אזעקה בישרה לתושבי חיפה את בוא הארון, הארץ, 17.8.1949). האוניות בנמל צפרו ולעומתם “ענתה גם הרכבת” ונלוותה אל מקהלת התרועות.

עם נחיתת המטוס בלוד התקרבו אליו ממלא מקום נשיא המדינה יוסף שפרינצק, והמכובדים האחרים ובראשם דוד בן גוריון ראש הממשלה. ממעל חלפו בתזמון מושלם ארבעת מטוסי קרב. בתחילה נלקח הארון לתל אביב ושם הוצב בכיכר הכנסת הישנה למשך הלילה. נאמרה תפילת שחרית והשיירה יצאה לדרכה כשבראשה מובל הארון. לאורך הדרך לירושלים חלף מסע ההלוויה על פני יישובים רבים ובהם חיכה בציפייה דרוכה המון רב.

בכניסה לירושלים עבר הארון מתחת לשער הכבוד שעליו נכתב: “והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם לאדמת ישראל (יחזקאל ל, ז-יב). מסע הארון עבר ברחובות ירושלים לכיוון בניין המוסדות הלאומיים. מאחר שהטקס במקום הקבורה היה למוזמנים בלבד, ניתנה אפשרות לתושבי ירושלים לחלוף על פני הארון במקום זה ואלו הגיעו למקום הן כפרטים והן כמשלחות סמליות. הארון הורד מהרכב על ידי משמר כבוד והוצב במרכז הרחבה שלפני הבניין, על גבי במה מכוסה בשחור ומוגבהת שהוכנה מבעוד מועד. מכובדים רבים, בראשם ראש הממשלה דוד בן גוריון, חלפו על פני הארון ואז ניצבו על גבי המרפסת שהשקיפה על הכיכר, על ארון הרצל ועל ההמונים, בני העיר, שהחלו לחלוף על פני הארון.

ההלוויה התקדמה עתה לאורך רחוב המלך ג’ורג’ ולעבר הר הרצל. אל זירת הטקס החלו להגיע המשלחות השונות והמכובדים. הכניסה הייתה אך ורק כנגד כרטיסי ההזמנה. הקהל הרב שמנה כ-6,000 משתתפים עמד כולו על רגליו ומקהלת חזנים שרה את פרק מ”ט מספר תהילים. לקול הלמות תוף ותקיעת חצוצרה, “בדיוק בשעה 5:18 אחר הצהרים הורד ארון הרצל לקברו על “הר הרצל”” (היה זה טקס הכתרת המלך, ידיעות אחרונות, 18.8.1949), ומסביב שררה דומיה מתוחה. בדיוק ברגע זה הושמעו צפירות במקומות רבים ברחבי המדינה, זאת על פי אות שניתן על ידי “קול ירושלים” והמלאכה שבתה בו זמנית בכל מקומות אלו. עם הורדת הארון אל הקרקע החלו “לעלות חבורות-חבורות מגושי ישובים ותיקים וחדשים, מראשוני המושבות והאיכרים ועד צעירי מתיישבינו צועדים באון. איש איש מטיל שקיק העפר מאדמת ישובו אל הקבר”. (סדר הלויה בירושלים, דבר, 17.8.1949). נאמר קדיש ונישאה תפילת “אל מלא רחמים” ל”נשמת מנהיגנו ר’ מתתיהו זאב בר יעקב שהלך לעולמו” (הארון נטמן באדמת ישראל, דבר, 18.8.1949). כאשר נסתם הגולל מעל הקבר נשמעה שוב תרועות חצוצרות וקול תוף ולאחר מכן שרו אלפי המשתתפים את התקווה. ליד הקבר הושאר משמר כבוד שאמור היה להישאר במקום “יומם ולילה עד שתוקם האנדרטה על הקבר” (הרצל הובא למנוחתו, הארץ, 18.8.1949).

בימים, החודשים והשנים שלאחר הטמנת הרצל בהר הזיכרון הגיעו אל המקום מבקרים רבים שראו בטיפוס אל פסגת ההר כ”עליה לרגל” לכל דבר. יחד עם זאת למרות ההצעות השונות שהועלו במהלך השנים לעיצוב קבר הרצל וסביבתו, לא נעשה רבות מבחינה זו. ביום השנה המאה להולדתו שחל בשנת 1960 הונחה מעל הקבר המצבה השחורה המוכרת לנו כיום וסביבה המשיכו להתקיים במהלך השנים טקסי פתיחת יום העצמאות למדינת ישראל.