כחוקרת מחשבת ישראל בעת החדשה אהובים עלי במיוחד התיאורים האישיים של הפילוסופים היהודיים המופיעים אגב אורחא בתוך הטקסט הפילוסופי היהודי. מתוכם אפשר ללמוד על מנהגים מרכזיים בחיי הקהילות היהודיות ועל ערכים חינוכיים ותובנות פילוסופיות שנחרטו בתודעה היהודית של הפילוסוף המדובר.

קטע כזה מצוי בספרו של הפילוסוף היהודי גרמני משה הס (1812- 1875) “רומי וירושלים” שפורסם בגרמניה בשנת 1862 ושהשפיע רבות על הציונות הסוציאליסטית בארץ ישראל. לאור חשיבותו, בשנת 1961 הועלו עצמותיו לישראל וקברו מצוי בבית הקברות ההיסטורי בכנרת, לצד קברותיהם של ברל כצנלסון, רחל בלובשטיין המשוררת ומנהיגים אחרים של תנועת העבודה הציונית.

בטרם הפך הס ליהודי לאומי הוא היה משותפיהם של מייסדי הקומוניזם קארל מרקס ופרידריך אנגלס. ואולם במחצית השנייה של חייו חווה התעוררות יהודית והיה ממבשרי הציונות. ספרו העיקרי “רומי וירושלים” (1862), נכתב כאסופה של מכתבים לידידה עלומה, ובו הוא מסביר את חשיבות הלאומיות היהודית לכל עמי העולם.

בחשפו את התשתית הביוגרפית שנטעה בו תודעה לאומית־יהודית ושלימים תתפתח לתודעה פילוסופית יהודית־ציונית וסוציאליסטית, מביא הס את הקטע המתאר את יראת השמיים של סבו: אותה יראת שמיים שביקש הס להחיות בדור שלאחר הרפורמה במאה התשע עשרה בגרמניה, אשר להבנתו החלישה מאוד את התודעה הלאומית:

“זקני היה אחד מאותם מופלגים בתורה ויראת שמים שלא עשה את תורתו קרדום לחפור בו ולמרות סמיכתו לרבנות לא רצה להשתמש בתגה זו.  ככלות עמל יומו היה קובע עתים לתורה משעת ערב ועד חצות הלילה כל ימות השנה.  ורק בבוא “תשעת הימים” [לפני ט’ באב, ע.ר.] הפסיק ממשנתו. אז היה קורא עם נכדיו שהיה מושבם ערים עד חצות הלילה, את אגדות החורבן והגלות.  והיו עיניו זולגות דמעות ויורדות על זקנו הלבן כשלג; אף אנחנו, הילדים, לא יכולנו להתאפק אותה שעה והיינו גועים בבכייה.  זוכר אני מקום אחד מאגדות החורבן, שהיה מסעיר את נפש הסב ונכדיו ביותרꓽ

כשהלכו בני ישראל אסורים בשלשלאות בשבי לפני חיל נבוכדנאצר בבלה, עברו בדרכם על פני קבר רחל אמנו, ובהתקרבם אל הקבר, והנה- ” קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם” (ירמיהו ל”א ט”ו).[1]

כמה שורות אחר כך הוא מסכם את הרעיון הפילוסופי העולה, לשיטתו, ממנהג זה שהיה נהוג בקרב משפחתו היהודייה בגרמניה שלפני האמנציפציה: “מתוך המשפחה היהודית צמחה ועלתה אורגאנית האמונה החיה ברציפותה של הרוח במהלך ההיסטוריה.” כלומר: הזיכרון ההיסטורי היהודי מוטמע בתוך המשפחה היהודית שמעבירה אותו סביב סיפורי מעגל השנה ולאורך ציר החיים של היהודי.

בתשעת הימים שלפני תשעה באב הוטמעו סיפורי החורבן, הגליית העם היהודי לגלות ותקוות שיבתו לארצו בידי הדור המבוגר – ההורים והסבים – בקרב הדור הצעיר.  סיפורו של עם ישראל ותקוותו לשוב להיות עם ריבוני בארצו לא הייתה בבחינת רעיון מופשט אלא קיבלה את מוחשיותה במנהג המופלא שבו במשך תשעה ימים הסב מכנס בביתו את כל הנכדים ומספר להם את סיפורי החורבן שבתלמוד. במאמר מוסגר אציין שאני ממליצה על החייאת מנהג זה. מצד אחד סיפורי החורבן קשים מאוד ואינם מתאימים בהכרח לילדים, אך מצד שני הם נושאים ערכים חשובים כמו ערכי הערבות ההדדית ומיגור תופעת שנאת חינם שלפי המסורת היהודית – בשלה חרב בית המקדש השני.[2]

יוצא אם כן, שהזיכרון ההיסטורי שנועד לקום לתחייה ביום מן הימים מצוי בשני מקורות עיקריים: באגדות עצמן שמועברות מדור לדור ובשיטות החינוכיות שנועדו להטמיעו. בתוך הסיפורים שסיפרו הסבים וההורים לילדיהם ובתוך השרשת התקווה לשוב לארצם ביום מן הימים, טמונים הן העצב על חורבן הריבונות היהודית בעבר והן התקווה להשבתה בעתיד.

המבקשים להבין את הנס הגדול של תקומת עם ישראל בדורות האחרונים יעיינו בדפוסי האבל והתקווה השזורים זה בזה ביום ט’ באב, שלמרות שוליותו לכאורה בלוח השנה העברי, הוא מרכזי מאוד־מאוד בחיינו.

[1] משה הס, רומי וירושלים: וכתבים יהודיים אחרים, תרגם ישורון קשת, מבוא מאת מרדכי מ. בובר ואחרית דבר מאת מיכאל גרץ, ירושלים: הספרייה הציונית על־יד ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ”ג, עמ’ 41.

[2] על אגדות החורבן ראו: ענת ישראלי־טרן, אגדות החורבן: מסורות החורבן בספרות התלמודית, “ספריית הילל בן חיים,” הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997