בתשובה לשאלתו של המלך הפרסי ארתחשסתא, משיב לו נחמיה כי הסיבה לעצבותו היא מצבה הקשה של ירושלים. לא רק ששערי ירושלים הרוסים אלא “הָעִיר בֵּית קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה” (נחמיה ב, ה). האם לאורך שנות המחקר הארכאולוגי של ירושלים נתגלו קברים מן התקופה שקדמה לחורבן העיר ולשריפת בית המקדש? מתברר שכן.

הקברים הקדומים ביותר בירושלים נתגלו חצובים בצידו המזרחי של נחל קדרון, אל מול גבעת עיר דוד. קברים אלו שימשו את תושבי עיר יבוס, לפני כיבושה בידי דוד. מאוחר יותר, בהמשך ימי הבית, נחצבו באזור זה מערות קבר רבות ומרשימות שמעידות על עושרם של הנקברים במקום. עם התפתחות העיר במאה השמינית ובמאה השביעית לפני סה”נ ועם בנייתן של שכונות חדשות באזורים שונים, חלה גם התפתחות בתפרוסת בתי הקברות של העיר שנחצבו באזורים מערביים וצפוניים יותר של העיר. קברים קדומים כאלו נתגלו בחלקים שונים של העיר העתיקה ואף מחוץ לה, למשל במדרונות התלולים של גיא בן הינום, באזור דרך שכם של היום ועוד.

יש לזכור כי רוב רובם של תושבי העיר נקברו בקברי הטמנה פשוטים. רק מיעוטם יכול היה להרשות לעצמו להיקבר באותם הקברים המשפחתיים המפוארים שנחצבו בסלעי מדרונות הנחלים ובגבעות שבסביבת העיר ושחלקם נחשפו בעבר.

אחת התגליות המרגשות שנתגלו בחפירות אלו היה קמע שעליו נחקק נוסח מקוצר של ברכת הכוהנים. ד”ר גבי ברקאי, שחפר בשנות השבעים כמה מערות קבורה קדומות בכתף הינום (בקרבת תחנת הרכבת ההיסטורית), חשף קמע עשוי ריקוע כסף שעליו נחקקו פסוקים מספר במדבר. הקמע מתוארך לשלהי ימי הבית הראשון, סביב שנת 600 לפנה”ס והוא נחשב לממצא הקדום ביותר של טקסט מקראי.

מנהגי קבורה אלו השתנו לאורך הדורות. בעוד שבימי הבית הראשון היה נהוג ללקט את עצמות הנפטרים לבור איסוף אחד ומערות הקבורה שימשו עשרות של נפטרים, הרי היום רובנו נקברים בקברי הטמנה אישיים החפורים בקרקע. מאחר שכמעט ולא נותרו מקומות קבורה בבית הקברות היהודי ההיסטורי בהר הזיתים, הרי רוב תושבי ירושלים נקברים בבית הקברות בהר המנוחות, שגם בו הולך ואוזל השטח.

*המאמר בשיתוף פרויקט 929 – תנ”ך ביחד.