אנו חיים בתרבות תחרותית ביותר. אחת מן הפרסומות הבינלאומיות הידועות ביותר בכל הזמנים We’re Number 2 – We Try Harder (אנחנו מס’ 2 – אנחנו משתדלים יותר) זוהתה במשך מחצית היובל עם חברת השכרת המכוניות אוויס. הפרסומת הצליחה משום שעל אף רצוננו לנצח אנו נוטים להזדהות עם ה”אנדרדוג”, עם השחקן הנחות יותר. חייו של יעקב אבינו הם דוגמה מצוינת לפרדוקס הזה.

בתחילת פרשת תולדות רבקה דורשת לדעת מדוע ההיריון שלה קשה כל כך. אלוהים מבשר לה שהיא נושאת בבטנה שני בנים שאינם “סתם” תאומים אלא שתי אומות הלכודות במאבק על כוח: וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. משפטו האחרון של ה’ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר הוא רב־משמעי: במציאות שבה שררה תחרות נצחית בין עם ישראל לאדום (ולפי חז”ל בין ישראל לרומא), הפירוש הרווח ביותר היה שהמבוגר ישרת את הצעיר או שהחזק ישרת את החלש. דרך אחרת להבין את הפסוק היא שהצעיר יתאמץ יותר מהמבוגר, ובעיניי פירוש זה מסביר את אופיו של יעקב ואת בחירותיו: יעקב קיבל את שמו מכיוון שבעת הלידה הוא אחז בעקבו של עשו כמעשה של מאבק על הבכורה. המאבק שהחל ביוזמתו של יעקב הסתיים בכישלונו של יעקב אשר נולד בעמדת נחיתות. הנחיתות הזו – להיות מספר שתיים – היא שהניעה אותו בחייו מלידתו ועד מותו.

יום אחד, כאשר זכר האלפא עשו חזר הביתה מן הציד רעב ועייף, יעקב זיהה את הזדמנותו לסלול את דרכו קדימה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי הוא דורש, “ואני אלעיט אותך באוכל”. “ודאי ודאי” אומר עשו. ויעקב דורש ממנו להישבע לו: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב, ועשו נשבע. באותן מילים בדיוק הִשָּׁבְעָה לִי–וַיִּשָּׁבַע לוֹ נשבע לו בנו יוסף, שליט מצרים, בתגובה לבקשת יעקב ממנו “וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, …  וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, וְשָׁכַבְתִּי, עִם-אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם”. הנחיתות של יעקב חייבה אותו לדרוש שבועה שבשני המקרים האלה היא החוזה שלו, ההבטחה היחידה שרצונו יכובד.

בהיותו מספר שתיים, יעקב תמיד עבד שעות נוספות כדי להגיע להישגים וכדי להתקדם. הוא רימה את אחיו כדי לקבל את ברכתו של האב, ברח להרן ועמל עשרים שנה עבור דודו לבן, ותכנן היטב את בריחתו עם שכרו. בדרכו חזרה מהרן יעקב נאבק במלאך מתוך חשש מהעימות הגורלי שצפוי לו עם אחיו עשו. אבל עם הגעתו הביתה חששותיו של יעקב התבדו למראה עשו המאושר ששמח להתאחד עם אחיו ולפגוש את משפחתו. לדאגתו של יעקב הנחות אין כל משמעות בעיני עשו הדומיננטי. עבורו המאבק הנצחי אינו קיים כלל והפער הפסיכולוגי בין האחים מטלטל.

בסוף חייו יעקב נראה מבחוץ המנצח: זקן נערץ של משפחה גדולה ואב לבן ששלט על מעצמת על. אבל בתוך תוכו הוא עדיין מספר שתיים, חסר מנוחה וחסר ביטחון עצמי כפי שהוא התוודה באוזני פרעה: מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי, בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם. מתוסכל ומיואש, יעקב לעד יתחרה באנשים אחרים גם אם הם כבר מתים ולעולם הוא לא יהיה טוב דיו. יעקב עמל קשות כל חייו למען מטרה חמקמקה שמלכתחילה לא הייתה ניתנת להשגה. האם אין אנו מרגישים כך לפעמים? ועם זאת, כולנו ניחנו באותו דחף להתגבר על הלך המחשבה הזה.

וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים נכתב בפסוק כ”ז ואני נוטה לפרש את התיאור הזה כ”אדם שלם”. כאשר המלאך בירך את יעקב הוא נתן לו שם שני – “ישראל” – משום שסוף־סוף הרגיש שהוא היה מוכן ומסוגל להתמודד מול אחיו כשווה לו. עד לעצם היום הזה השם “ישראל” מסמל אתגר לכל אחד מאתנו ולעם היהודי ככלל: בזמנים מכריעים אבל גם בשגרה יש להיות לאיש שלם: לחדול להיות יעקב הנחות, ולהיות לאדם שווה ערך, “איש תם” הראוי לשם “ישראל”.

המאמר פורסם באתר “ישראל היום” ביום חמישי 8 בנובמבר 2018